ממה שראיצי כילדה אין תשובה חד משמעית.

יש לי חברה שגדלה בלחצים מכך ששיתפו אותה, לי דווקא היה נכון ששיתפו אותי.

מה שחשוב בעיני זה לא לשתף מתוך מקום לחוץ (בכללי להשתדל שלא להיות בלחץ)

אלא לשתף במצב הכלכלי בלי הלחץ. לרתום אותם מתוך שמחה.

גם לאנשים שבמצב מאוזן יכול להיות יולי אוגוסט "לחוץ", שווה לומר שזאת תקופה עם הרבה הוצאות,  ושכל דבר זה הוצאה גם דלק, ואוכל וכו'..

לכן נבחר לחופש פעילויות כיפיות שלא עולות כסף...

כמה דברים יש לנו ולאחרים אין.

תעשי עניין מדברים קטנים, פרסים קטנים, טיולים בלי כסף,

אני למדתי שלא העיקר להוציא כסף העיקר זה איך אני מראה להם כמה אני חושבת עליהם, ומראה להם מה יש לנו!! ולהחליט על תקציב שאתם יכולים לעמוד בו לכל ילד ולהגיד לו זה מה שיש ומזה נהנה ונשמח ונודה לה', כי יש הרבה שההורים שלהם לא נותנים אפילו את זה.

לא צריך לשתף אין מספיק כסף בחשבון מנסיון זה משרה לחץ,דאגה ושאלות רבות.

אלא, יש לנו כסף לקנות כך וכך במכולת, וללכת לטיול שהחלטתם ,הפארק הזה וזה, לים וכו

ועדיף לא להגיד אין לי כסף לבריכה הזו, לממתק הזה וכו.

בסוף היום להגיד תראו כמה יש לנו

בואו נגיד תודה לה, מזמור לתודה ביחד!

זה באמת עוזר מניסיון, והרבה עבודה אישית!

בהצלחה נשמה!

בגילאים האלה היתי כן מסבירה שכרגע אנחנו בתקופה שצריכים יותר להצטמצם קצת

ולכן אי אפשר אטרקציות יקרות

ויושבת איתם מראש לחשוב מה כן אפשר במסגרת התקציב

שלא ישארו תלושים שירגישו שאכםת וחושבים עליהם וכן יהיה להם משהו כיף גם אם לא הכל

לך לא טוב להשתמש במילה הזו. היא מלחיצה... 😬

מה שנכון שאתם לוקחים אחריות כלכלית ובהתאם להכנסות ולהוצאות הנוכחיות שלכם, אופן הבילויים בחופש צריך להיות מותאם...

זה קשה לרדת ברמת החיים, גם למבוגרים וגם לנערים/ילדים... אם רגילים להוצאות מסוג מסויים בגובה מסויים, קשה מאוד לרדת מזה... בע"ה שתצליחו (וכולנו!) לפתח את השריר הזה שיודע שלפעמים סגנון הבילוי/ניהול משק בית משתנה...

בהצלחה 

היינו באותה התלבטות שנה שעברה

בנתיים תדגישי את מה שכן יש,

את הדברים הקטנים

תתכננו אטרקציות חינמיות- ים, ביקור אצל קרובי משפחה, ערב מאסטר שף בבית, מסיבת פיג'מות עם חברים

אבל בהחלט כשהם מבקשים דברים אני אומרת להם שאי אפשר כי זה עולה הרבה כסף

ושאנחנו עובדים קשה בשביל הכסף

ושיש לנו בקוך השם כמה שאנחנו צריכים, לא יותר ולא פחות וכמה יש אנשים שיש להם פחות ואנחנו צריכים ךשמוח במה שיש לנו

לא נכון לשתף בלחץ כלכלי,

אבל נכון לשתף בקבלת החלטות וסדרי עדיפויות ועלות אלטרנטיבית בקשר להוצאות.

אני מחנכת את הילדים שלי לבחור בין אלטרנטיבות מגיל מאוד קטן.

התדירות זה באמת תלוי גיל.

את יכולה להגיד לילדים יש לנו איקס כסף להוציא על הנאה ופנאי החופש.

קודם מסמנים את ההוצאות הגדולות ואז במה שנשאר בוחרים מה לעשות.

הילדים שלי לגמרי איתנו בבחירה שעדיף חופשה משפחתית באוהלים למשל מאשר בבית מלון/ וילה/ צימר כי נשאר מלא כסף לדברים אחרים גם בחופשה אבל גם בחיים.

הם גם תמיד יעדיפו לקנות חפצים משומשים כי אז קונים יותר..

אז זה לא לגמרי נכון כי אני לא נותנת להם לבזבז את כל הכסף שחסכו בבחירה באופציה הזולה, הם לא עד כדי כך בתוך המספרים, אבל זה יושב חזק בגישה להוצאות.

אני לא חושבת שהם נהנים פחות מילד בן גילם שמקבל חדש מהחנות או שהם מבואסים מבגדים משומשים.

להיפך כל פעם שיש לנו שקית למיין הם בעננים.

הכל תלוי בשדר של ההורים.

אבל מציינת שלעולם לא שידרנו להם שחסר כסף ב"ה.

אפילו כשצריך להסביר למה יש יותר מלפפונים בסלט מאשר עגבניות.

זה לא שחסר לנו כסף לקנות עגבניות,

אלא שההבדל בין מחיר קילו מלפפונים לקילו עגבניות הוא כ"כ משמעותי שעלות הסלט משתנה.

נתנו להם לשקול את המלפפונים בנפרד, את העגבניות, בדקו בקבלה כמה עלה קילו עגבניות וקילו מלפפונים והם שניהם החליטו ביחד כמה לשים מכל מרכיב.

כשהם שותפים לבחירה ולהסתכלות ומרגישים את החיסכון בעצמם, הם מתלהבים מזה.

אף פעם לא שיתפנו את רמת ההוצאות ביחס להכנסות ולהשקעות, זה לא מרגיש לי נכון אבל הילדים שלי עוד יחסית קטנים. (9, 11)

אולי לקראת גיל 15 כן נתחיל לחנך לחשיבה על רמת חיים ביחס ליכולת.

12, 14 נשמע לי מוקדם מדי לשתף על רמת ההכנסות, אין להם מה לעשות עם המידע הזה כי הם לא יכולים לשפר את ההכנסות.

לכן עדיף להתחיל משורת התקציב.

הילדים לא צריכים לדעת את השיקולים שגרמו לך לקבוע דווקא את הסכום הזה.

מתי ריאלי להתחיל?

כרגע הבת שלי בת שנתיים ומה שיותר נוצץ או ורוד זה הבחירה 😅

ולהבין את המשמעות של משהו מתכלה מול משהו שנשאר.

יותר לכיוון גיל 4,

אבל נגיד כשהבכור שלי היה בן 3 והיה מכור למכוניות על שלט, אבא שלי קנה לו בלי הכרה רק כי הנכד ביקש.

וזה התקלקל כל שניה.

במקום זה כשקניתי לו מכוניות לא על שלט הם נשמרו לטווח רחוק יותר, אז זה יותר חינוך של בדיעבד.

נגיד כשהוא היה מבואס לזרוק את המכונית שלא עובדת הייתי אומרת אוי חבל מכונית על שלט נהרסת מהר, אולי פעם הבאה נבקש מסבא מכונית שלא מתקלקלת ונסיע אותה לבד...

השילוב עם מחירים אמיתיים זה יותר לקראת גיל 6, לפני כן החישוב המתמטי מורכב מדי.

צריך להפשיט להם את זה.

אז זה יותר בדברים בבית.

למשל הבת שלי בת 9 התחילה לאחרונה לאפות יותר עוגיות, אז במתכון לצד הרכיבים הוספנו עלויות,

בסוף כשהכל מוכן סכמנו כמה עולה עוגיות בבית לעומת בחנות. אבל ההשוואה היא לא קילו עוגיות קנויות מול קילו עוגיות אפויות,

אלא ב10 שקלים למשל, כמה עוגיות ביתיות יש לעומת כמה עוגיות קנויות.

ואז ברור שהיא רואה שיוצא לה הרבה יותר עוגיות ביתיות אז היא מתלהבת. ואז בחנות זה כבר לא כל רגע: אמא תקני לי...

ואז היא גם לא מרגישה שחוסכים עליה, כי זאת בחירה שלה לרצות המון עוגיות ביתיות ולא קצת עוגיות קנויות.

למרות שבסוף היא לא באמת אוכלת לבד את כל העוגיות שהיא אופה, כן?

אבל זה בהחלט נותן לה תמונה מה זה עלות אלטרנטיבית.

כמובן הכל בפרופורציה וגם יש תחומים שאנחנו אומרים להם במפורש שאנחנו לא חוסכים בהם למשל בריאות וחינוך.

לדעתי זה אחד החסרונות הגדולים שבשום מקום לא מחנכים להתנהלות כלכלית בריאה.

לי יש התנהלות של השם ישמור ממש לא רוצה להעביר את זה האלה 😬

להורים וילדים ולהעביר אותו לגילאי יסודי.

יש קורסים לגילאים בוגרים יותר ולמבוגרים.

אבל היופי בעיני זה דווקא בגיל צעיר שאין מצוקה של כסף.

שלא יבוא מתוך חרדה אלא באמת ממקום חיובי.

יש היום כל ימי יוזמות נקודתיות כמו שוק קח תן ואתגר המרשמלו.

הייתי רוצה לבנות קורס לנבחרת הכלכלית של בי"ס, שהם יובילו לחץ חברתי חיובי של הסתכלות נכונה על כסף ולא שופוני.

בכל מקרה, מציעה לך לרכוש כלים לעצמך עד שהילדה תגדל.

יצא לי לדבר עם בעלי על זה, שבבית שאני גדלתי בו היתה "תודעת שפע" (גם אם בדיעבד גיליתי שכשהיינו קטנים היו תקופות טיפה יותר לחוצות) ויחד עם זאת גישה חסכנית. כלומר אם נלך כולם לטיול ונרצה ארטיק, ברור שלא נקנה ארטיקים יקרים לכולם, אבל לא בגלל שאין כסף, יש כסף! אלא כי זה פשוט בזבוז וחבל לקנות ארטיקים כל כך יקרים כשיש ארטיקים זולים וטעימים. וזה נתן לנו מצד אחד את הלמידה של לחסוך ולחשוב על מה מוציאים כסף, ומצד שני גדלנו בתחושת רווחה כלכלית.

בבית של בעלי לעומת זאת, שקצת יותר דחוקים בכסף, כן היתה אמירה של "לא קונים כי אין כסף לזה" ובהרגשה שלנו זה פחות מוצלח.

אנחנו משתדלים להעביר את זה גם לילדים שלנו- בדיוק עכשיו אנחנו מחפשים אופניים לגדול והסברנו לו שאנחנו יכולים לקנות בחנות אבל חבל, אפשר למצוא אופניים מעולים של ילד שסיים להשתמש בהם וכבר גדל ואין לו מה לעשות עם האופניים עכשיו. וישבנו ביחד ביד2 והוא אמר מה נראה לו יפה.

מה שתיארת פשוט מדהים כי זה מלמד את החיסכון כדרך חיים בלי תחושת צמצום, ועדיין יכולים להרגיש רווחה כלכלית יחד עם חיסכון.

לדבר בעיקר על תקציב לא להגיד אין לנו כסף לזה כי זה מכניס ללחץ להגיד זה לא בתקציב שלנו או אנחנו בוחרים על מה להוציא את הכסף.

אני חושבת שכן הייתי מנסה להגדיר תקציב לאטרקציות קיץ ובגיל הזה כבר אפשר לשתף אותם בתקציב ולתכנן את הקיץ בהתאם.

יש פודקסט מעולה על זה שקוראים לו "אמא תקני לי".

בסדר עדיפויות ובבלירה נכונה של מה לעשות בכסף שיש לנו.

יש לנו כרגע תקציב לחופש כזה וכזה

שאר הכסף הולך לדברים חשובים אחרים

בואו נחשוב ביחד מה הכי ישמח אתכם לעשות

או משהו דומה.

לא שיתוף בתחושה של מחסור/לחץ/חוסר אונים סביב כסף.

אני זוכרת שהייתי עם אמא שלי באיזו חנות של חומרי ניקוי

והיו שם קליפסים לשיער. והיה בא לי. לקחתי 2.

אמא שלי ניסתה בעדינות לשכנע אותי שלא צריך 2, רק אחד.. ואני - שלא ידעתי על שום לחץ כלכלי התווכחתי איתה ולא הבנתי מה הבעיה שלה לקנות לי 2 קליפסים קטנים..

בדיעבד גיליתי שהיה לחץ כלכלי מאוד גדול בתקופה הזאת והיא לא אמרה לי כלום.. וזה יושב עליי עד היום! הלוואי שהייתה אומרת לי! בגיל 12 אפשר לגמרי להבין 

שלא זכור לי שההורים שיתפו אותי בלחץ כלכלי אבל זה תמיד היה שם ותמיד היה מורגש. הם לא היו צריכים להגיד לנו כדי שנדע שהם לחוצים. זה היה במבטים שלהם, בחצאי שיחות ששמענו בניהם, באנחה שיוצאת כשמבקשים משהו וכו'.

לי אישית זה גרם פשוט לא לבקש שום דבר.

לא יצאתי לאף מחנה של תנועת הנוער כי לא רציתי לבקש מההורים שלי את הכסף, לא ביקשתי מהם כסף לבגדים גם כשהייתי צריכה.. כאילו עשיתי בשבילם את השיקולים וויתרתי מראש.

כשבדיעבד אני יכולה להגיד שיכול להיות שאם הייתי מבקשת כן הייתי מקבלת (לצורך העניין אחותי כן יצאה למחנות של התנועה, פשוט כי ביקשה וההורים שלי החליטו שהם יכולים לאפשר את זה)

אני חושבת שזה גם משפיע עליי עד היום בדרך שבה אני מתנהלת.. תמיד אני מרגישה לא בנוח להוציא כסף גם אם אני יודעת שזה אפשרי מבחינה כלכלית. בעיקר סביב מותרות.

בקיצור, אני חושבת שלא צריך דווקא לשתף שיש לחץ אבל כן להיות בהירים כלפיי הילדים.

"אתם יודעים שבתקופה האחרונה הרבה דברים נהיו יקרים יותר ולכן אנחנו צריכים לבחור על מה אנחנו מוציאים את הכסף. אז יש דברים שאתם תשאלו ואנחנו נגיד לכם שזה בסדר ואפשר ויש דברים שכרגע אי אפשר כי הם יקרים"

בעיני זה עדיף על פני מציאות שהילדים מפרשים כראות עינהם.

אני חושבת שילדים מרגישים הרבה מעבר למילים 

זה החינוך לכלכלה הכי טוב שהיה לי.

(אני גם נחשפתי במקרה לתלוש משכורת של אבא שלי בגיל מאוד צעיר... ואז אני זוכרת שהוא מינסה את זה להסבר על תנאים, על ימי חופש ומחלה. על מאזן הכנסות והוצאות ועו...)

זה אף פעם לא היה ממקום שמשדר מצוקה או לחץ למרות שבדיעבדהיו תקופות כאלו.

אלא דובר מאוד עניני ושכלי.

לדוג,

אם ביקשתי משהו נחמד שראיתי בחנות

אבא שלי היה שואל אותי בהכי עניני, אם זה דחוף וחשוב לעכשיו או יכול לחכות לחודש הבא..זה גרם לי לחשוב על מה אני מוציאה את הכסף (שלא שלי...)

השאלה הזו אפעם לא נשאלה על פעילות חברתית כל שהיא, עם משהו שקשור לפיתוח כשרונות שלי כמו חומרי יצירה או חוגים

אלו דברים שהוגדרו כחשובים מספיק.

וגם לא על ביגוד והנעלה

אבל מצד שני גרנו בחור כך שלא היה מצב ללכת ברחוב ולראות פתאום נעל או בגד ש'בא לי'

ומילא לקניות שכאלו היו זמנים מוגדרים מראש בתחילת עונה... וחידוש היה רק במידה והיה בלאי.

חינוך לכלכלה בריאה זה להגיע למצב כשאתה מגדיר משהו כנצרך- אתה יכול לקנות אותו עכשיו ולא לחכות לחודש הבא.

ואם הוא לא נצרך אז חבל לקנות אותו גם בחודש הבא.

מילא אם היית אומרת לקנות לכבוד יום הולדת או אירוע מיוחד.

אבל סתם לדחות מעכשיו לחודש הבא, זה נכון שזה חינוך לדחיית סיפוקים ולא לפעול מדחף, אבל איזה תועלת כלכלית אמיתית יש בזה?

גם להוציא פחות מההכנסה,

גם לצמצם צריכה לנצרך בלבד, וגם לחסוך כסף להשקעה ולשעת הצורך.

דבר יכול להיות נצרך אבל לא דחוף ואולי יותר מתאים שיכנס להוצאות של החודש הבא.

שאי אפשר לשלב על הנצרך עכשיו ושמבחינה תזרימית צריך לדחות אותו לחודש הבא.

יש מצבים שנקודתית זה יכול לקרות, במיוחד אצל זוגות צעירים אבל זה לא מלכתחילה בכלל.

קשה לי הדוגמה הזאת תחת ההגדרה של "חינוך כלכלי הכי טוב". זה יותר משדר שאם החודש נגמר הכסף אז נדחה את הבזבוז הזה לחודש הבא. ואז גם בחודש הבא נגמר פתאום הכסף.

כי הישראלים מסתכלים על תאריך המשכורת הקרוב במקום לתכנן באמת את ההוצאות שלהם.

ולראייה תראי מה קורה עם ההתנהלות הכלכלית של הישראלים. נכנס קצת כסף מהצד, כבר חוגגים עליו.

אולי זה לא מה שמקרמה התכוונה שאבא שלה אמר לה, ככה אני מבינה את המשפט הזה.

אני לא אומרת שאין במשפט הזה כלום, אבל זה רחוק מלהיות אידיאלי בעיני.

כשנמצאים במצב כלכלי טוב, המושגים הם לא אי אפשר או אפשר אלא מה ומתי עדיף, כל ההתנהלות של הצריכה מתונה ולא בהולה לכאן ועכשיו.

אם צריך משהו דחוף כמובן שאפשר להוציא במידי, כי יש תמיד כסף זמין.

דיברתי על הדוגמה שילדה מסתובבת עם אבא בחנות,

רואה משהו נחמד, ואבא כחינוך כלכלי שואל אותה זה דחוף לעכשיו או שאפשר לחכות עם זה לחודש הבא?

הוא לא שאל אותה מה? כי הילדה ביקשה *את זה* הוא לא ניסה לערער על הרצון בדבר הזה,

אלא שאל על העיתוי. מתי.

מה ההבדל הכלכלי בין לקנות את זה עכשיו לבין לקנות את זה עוד חודש?

בעוד חודשיים המאזן יהיה זהה בין קניה בחודש הזה לבין קניה בחודש הבא בהנחה וזה שתי האפשרויות.

הבעיה בעיני במשפט כזה במיוחד כשהוא אמר בחנות, זה עלול לגרום לילדה לרצות עוד יותר את הדבר שהיא ציפתה לו כי כשמחכים למשהו בד"כ רוצים אותו יותר.

אם אומרים נדבר על בבית בנחת, נבדוק מה את הכי רוצה ומה פחות וכו' זה כבר משהו אחר. אבל דחיה של זמן זה לא חיסכון כלכלי אמיתי.

השאלה של מתי צריכה להיות בתכנון נכון קדימה מול הנתונים האמיתיים ולא סתם כתקווה בעלמא, שחודש הבא יהיה טוב יותר אז נדחוס אליו כל מיני הוצאות לא נצרכות ונקווה שנגמור אותו בטוב איכשהו.

יכול להיות שאיך שאני מדמיינת את הסיטואציה זה לא מה שקרה, ככה אני מבינה את המקרה וזאת אמירה לא מופרכת שהרבה ישראלים אומרים וחושבים, ויש בה בעייתיות מסויימת שצריך להיות מודעים אליה. 

אני עושה את זה כשיש חודשים עם הוצאות גבוהות יותר, אני עוצרת את הקניות הלא דחופות ומעבירה אותם לחודש הבא.

איזה תועלת כלכלית אמיתית את מרוויחה בכך? כעבור חודשיים היתרה תהיה זהה.

אם אני אוציא את אותם הוצאות אני יכולה להכנס למינוס באותו חודש.

לפעמים הוצאה גדולה ולא דחופה יכולה להדחות גם במספר חודשים עד שמתאים לי להוציא אותה.

להרשות לעצמו להוציא הוצאה גדולה בחודש אחד (לא מדברת על רכב, אוקי)

שיחשוב טוב עם עצמו האם כדאי להוציא את ההוצאה הזאת בכלל.

אולי עדיף לשנות את ההתנהלות הכלכלית.

עדיף לחסוך מספיק כדי לא להתקרב יותר למינוס לעולם ולא להצטרך להעביר הוצאות בין חודשים כדי לא להיכנס למינוס.

חבל להוציא עכשיו על דברים לא נצרכים, עדיף להוריד ברמת החיים ולחסוך את הכסף.

כשיש מספיק כסף בצד, אז שאלת המינוס כבר לא מהווה פקטור.

לא היית רוצה לראות את עצמך עוד שנתיים עם מספיק כסף לכל דבר שתצטרכו גם מבלי להעביר הוצאות בין החודשים?

לא שווה בשביל זה לוותר על מה שלא נצרך עכשיו?

מה תעשי כשלהעביר כסף בין חודשים כבר לא יהיה פתרון כי גם בחודשים הבאים ההוצאות יהיו גבוהות?

לי זה נשמע כמו סיכון כלכלי מיותר.

ואם יש כסף זמין, אז אין סיכון של מינוס. אז חזרנו לשאלה מה התועלת של החלוקה?

בסוף מי שרוצה רווחה כלכלית צריך ללמוד לוותר על הוצאות ולא לדחות אותם. כי גם בחודשים הבאים יהיו הוצאות. לדחות זה לא באמת פתרון.

זה עוזר רק אם יש בעיה בטווח הקצר, ועדיף שלא תהיה בעיה בטווח הקצר.

אני כבר ברווחה כלכלית, אבל מעדיפה לא לעשות חישובים ותכנונים דקדקניים על כל הוצאה, כי זה דורש זמן ומאמץ שמיותר לי להשקיע, כי יש לי מספיק כסף כדי להתנהל בערך.

לטווח הארוך אני חוסכת רוב החודשים ומשקיעה.

לטווח הקצר אני מקפידה על הוצאות נמוכות מהכנסות, רוב החודשים אני לא צריכה לדחות הוצאות וחוסכת בקלות ויש חודשים עם הוצאות גבוהות שאני דוחה הוצאות לא דחופות.

בעיניי זו התנהלות אופטימלית מבחינה פיננסית: גם נכונה המאפשרת חסכונות וגם קלה לביצוע בלי להשקיע זמן וכוח.

אז זה לא "חינוך להתנהלות כלכלית נכונה" וחזרנו לנקודת ההתחלה.

אני לא אומרת שאין יתרונות בכלל בלדחות הוצאות, אלא שהם מינוריים, והמחיר של זה שאפשר לחשוב בטעות שיש בזה תועלת כלכלית אמיתית. לפעמים עדיף לשלם עכשיו ולא לגרום לעצמנו לחשוב שאנחנו חוסכים בזה שהעברנו הוצאה מהחודש הזה לחודש הבא.

שווים הרבה כסף.

עכשיו חדדת לי משהו, התנהלות כלכלית נכונה מכילה גם התנהלות כללית נכונה, בניהול נכון של זמן וכוח (או דברים נוספים)

אפשר להתנהל פיקס מבחינה כלכלית, אבל אם מבזבזים זמן וכוח על זוטות משלמים ע״כ ביוקר בהרבה מובנים ובסוף גם בכסף.

וגם המשוואה שלך התנהלות כלכלית אמיתית= חיסכון בכסף, לא נכונה.

בעיניי המטרה בכלכלה נכונה היא לא לחסוך כמה שיותר כסף, אלא לנהל אותו נכון.

התוצאה לא נמדדת רק בכמה כסף יש בסוף, אלא בעיקר מה מרגישים לגבי הכסף.

אני הייתי במצב כלכלי גרוע בתחילת הדרך והייתי טרודה ממנו. שמתי לי מטרה להגיע להכנסה שתספיק לי, הגעתי אליה לפני הרבה שנים (כי הצרכים שלי מאד בסיסיים) והכסף הפסיק להטריד אותי וחזר לחשיבותו הנכונה- אמצעי תשלום בלבד, לא משהו מענין או מטריד.

מאז ההכנסות שלי גדלו, הגדלתי חלק מהצרכים וגם חסכתי הרבה, אבל הוא לא חזר אי פעם להעסיק אותי.

אם כסף הוא מטרה בחיים ותופס חשיבות גדולה מדי, גם אם מתנהלים כלכלית נכון ויש מספיק כסף, הוא תמיד נשאר מטרד- משהו שמטריד/ מדאיג/ תופס מקום גדול מדי בחיים.

גם אם השגת ממנו הרבה, אם הוא נשאר מטרד, הוא אף פעם לא יספיק לכל צרכיך.

אבל מציעה הסתכלות קצת אחרת.

בכל חודש יש הוצאות קשיחות שאי אפשר להוריד, יש הוצאות גמישות יחסית אבל עדיין נצרכות (על אוכל וכו'), ויש הוצאות שהן בגדר 'מותרות' (או אפשר להגדיר בנוסח יותר חיובי - 'פינוקים').

אלו דברים שאפשר להסתדר בלעדיהם לגמרי, או שקל יחסית לדחות את הקניה שלהם, אבל לחיות חיים שלמים בלעדיהם זה לא באמת נכון ומתאים.

אפשר להחליט שגם את הדברים האלו קונים בלי חשבון. ואפשר להחליט שלא קונים דברים כאלו בכלל וחיים ברמת צמצום גבוהה.

אבל אפשר גם להחליט שאץ הדברים האלו קונים במידה. למשל - להחליט על תקציב 'פינוקים' חודשי, לפי היכולת והמאזן החודשי של המשפחה, ואז כשיש דברים מהסוג הזה - קונים עד תקציב מסויים, ומה שחורג ממנו דוחים לחודש הבא.

גם במצב בו היו במהלך החודש הוצאות חריגות, אפשר להחליט שאת הקניות הלא דחופות דוחים לחודש הבא.

גם בטווח הארוך נראה את ההבדל. כי זה משנה את הרגלי הצריכה.

במקום לקנות כל דבר כזה כמה שרוצים ובלי חשבון, קונים במידה. אם קנינו החודש כבר משהו כזה, אז הדבר הבא שנרצה יחכה לחודש הבא. ובטווח הארוך יהיו לנו פחות הוצאות של פינוקים בסה"כ.

אם חודש אחד עמוס בהוצאות דוחים לחודש הבא  צריך להתאים כל חודש לברכה שיש בו

לא רואה בעיה לקנות משהו שלא הכרחי אם הוא בתקציב ומשמח (בגד,אוכל בחוץ,אטרקציה) כמובן בתדירות סבירה שתואמת לתקציב שלכם.

כל הדברים האלו באמת יכולים לחכות לחודש הבא אם רוצים להישאר בתזרים מסויים (ואז חושבים עליהם כמה פעמים מה שהרבה פעמים גורם לדייק את הרכישה או לוותר עליה לגמרי)

בטח שלא חודש אחרי.

אחרת מאוד קשה לצאת מהבעיה התזרימית.

אם יש משפחה שאין לה כסף בעו"ש או בפיקדון נזיל, והיא קונה מותרות, אז כשיהיה דברים נצרכים אמיתיים כבר לא יהיה מאיפה לשלם.

במצב כזה עדיף לחפש אלטרנטיבות.

השאלה היא בעצם, במה יהיה שונה החודש הבא מאשר החודש הזה? למה שפתאום ההוצאות הנצרכות יקטנו לעומת החודש הזה? סתם כי את החודש הזה מרגישים עכשיו ואת החודש הבא לא?

תקציב צריך להיות מבוסס גם על התזרים, זה לא שני דברים מנותקים.

אם אין לי כסף לסופרלנד ביולי, אני לא אלך לסופרלנד גם באוגוסט. נחפש בילוי חינמי.

אולי אם נרצה ותהיה אפשרות, ניסע לסופרלנד שנה הבאה. אבל זה לא חלק מקבלת ההחלטות של יולי.

נגיד בחודש יולי יש לי יעד לסיים את החודש בפלוס 500.

נגיד שגם באוגוסט יש יעד לסיים בפלוס 500.

נניח וההכנסה היא 10,000 בחודש, וההוצאות הנצרכות הכל ביחד הוא 9500 לחודש.

וההוצאה הלא נצרכת שדנים עליה היא 500 ש"ח.

אז ביולי אין תקציב כי 10,000 הכנסה פחות 9,500 הוצאות נצרכות משאירים אותנו בדיוק עם 500 שזה היעד.

עכשיו באוגוסט יש לנו יתרה מחודש קודם של 500 ועוד הכנסה נוספת של 10,000 פחות הוצאות נצרכות של 9,500.

עכשיו יש 1000 שזה מאפשר את ההוצאה הלא נצרכת של ה500 ועדיין להישאר עם 500 שח בעו"ש.

לכאורה היה אכן משתלם לדחות את ההוצאה מיולי לאוגוסט.

אבל אם תחשבי באמת, ב1 לספטמבר המצב הכלכלי הוא זהה בדיוק אם ההוצאה הייתה מתרחשת ביולי או באוגוסט.

כלומר הדחייה בחודש היא יותר אחיזת עיניים מאשר חיסכון כלכלי אמיתי.

חיסכון זה כשהצורך מסופק בעלות נמוכה יותר והעודף הולך ל*חיסכון* לא להוצאה של חודש הבא.

לגבי האמירה שהדחייה תדייק את הצרכים ואולי נחליט לוותר לגמרי על הקניה, אז השאיפה שלי שאנחנו והילדים נדע לוותר על הקניה גם באותו חודש ושאני לא אצטרך להציע להם אלטרנטיבה של עכשיו או עוד חודש כדי שהם ירדו מהקניה הזאת בכלל.

אם משפחה רוצה לצאת לנופש, שהעלות שלו היא 2000₪. בחודש אחד התזרים שלה לא מאפשר את זה, אבל היא כן יכולה להותיא מהתזרים 250₪ במשך שמונה חודשים, ואז זה כן יתאפשר.

מבחינה כלכלית זו דווקא כן נשמעת לי התנהגות הגיונית

המשפחה לא חסכה את הכסף הזה בשמונת החודשים הקודמים?

מה המשפחה תעשה אם חודש אחרי ההוצאה של ה2000 תהיה לה עוד הוצאה לא צפויה?

עדיף לחסוך מראש מספיק כסף שיהיה גם לבלתמים גם לנופש, גם להחזר משכנתא שעולה על הריביות שלא תלויות בכלל במשק הבית, גם עם עליית המחירים וכו'

אז שנה אחת לא יצאו לנופש של 2000 שח בכלל. לא עכשיו ולא בעוד שמונה חודשים, אולי אפילו גוואלד לא יצאו לנופש כזה כמה שנים, מה הביג דיל?

מה רע בלישון באוהלים או להחליף בתים עם חברים או לנפוש אצל ההורים/ דודים אם הם נוסעים מדי פעם או אפילו כשהם בבית?

לא כל כסף שמצליחים קצת לצבור צריך ישר להוציא, אחרת באמת המצב הכלכלי ימשיך להיות דוחק.

עדיף לצבור מספיק כסף שיהיה תמיד בצד,

ואז אם רוצים את ההוצאה לא חייבים לחכות שמונה חודשים.

רק שלא יובן לא נכון, תכנון כלכלי צריך להיעשות מספיק זמן מראש.

עדיף שנה מראש. אבל גם אם לא, אז לפחות חצי שנה.

כבר בינואר אפשר לצפות את היכולת הכלכלית שתהיה ביולי אוגוסט ולהחליט כבר אז אם כדאי לצאת לנופש של 2000 שח או לא.

אבל זה בהנחה ויש כרית כלכלית בצד בכל מקרה.

ואם יש כרית כלכלית, אז אין הבדל בין להוציא את הכסף בפעם אחת עכשיו ולחסוך 250 כל חודש בחודשים הבאים, או לאחר שמונה חודשים להוציא את כל הכסף.

אני לא אומרת לפעול לפי גחמות, אני אומרת שאם יש מצב כלכלי שהתזרים לא מאפשר את ההוצאה, זה נורה אדומה לא להוציא את ההוצאה הזאת בכלל בעתיד הנראה לעין.

ברור שיש מקרי קצה, שההוצאה הזאת מאוד משמעותית עכשיו. נגיד אם יש קרוב משפחה שסופר את הימים ורוצים להספיק לחגוג איתו. בסדר, אבל זה מקרי קצה, זה לא התנהלות שגרתית.

אשתמש בה לחופשה? יותר הגיוני להשאיר את הכרית הביטחונית ואחסוך בנפרד לחופשה (זה לא חייב להיות משהו שנזכרים בו ברגע האחרון בהחלט יכול להיות תקציב חופשה שמפרישים אליו כל השנה).

גם מה זה אומר שהתזרים לא מאפשר? אם אני רוצה לקנות אוטו חדש תזרים של חודש אחד בוודאי לא יאפשר לי את זה מבחינה כלכלית אז זאת נורה אדומה שלא מתאים לי להחליף רכב? ברור שעדיף לי להישאר עם האוטו הישן עד שאצליח לחסוך מספיק בחיסכון שמיועד ספציפית לרכב בוודאי שיש משמעות למתי אני קונה את הרכב.

לנופש או לחפץ בחנות, נכון?

א. רכב ודירה זה בין ההוצאות היקרות והיותר חד"פ שיש,

בנוסף נופש אפשר להמיר לחוויה טובה גם בלי להוציא את כל הכסף.

רכב קונים בד"כ כי בראייה ארוכת טווח זה משתלם כלכלית. זה מאפשר להגדיל הכנסות (לחסוך זמן שאפשר לעבוד בו)

ולכן ברגע שמתאפשר בד"כ כלכלית באמת כדאי לקנות את הרכב.

לגבי החיסכון לחופשה, סליל אמרה שעכשיו אני רוצה חופשה ולא יכולה לכן חוסכת בחודשים הבאים כדי לצאת לחופשה הזאת.

בעיני זאת החלטה לא נכונה.

צריך שיהיה מספיק כסף בצד כדי להוציא הוצאה כזאת שהיא גם לא מאוד נצרכת ולא מסתדרת עם התזרים.

בעיני מי שנרשם לעצמו להוציא הוצאה כזאת במצב כלכלי כזה, עלול למצוא את עצמו ניזוק מתקופות של מצב כלכלי קשה.

לדעתי, הטלטלות האלו לא שוות את ההנאה מהחופשה או מהחפץ בחנות.

עדיף לחיות ברמת חיים יותר נמוכה ויציבה וללמוד להשתמש באלטרנטיבות מאשר לחיות קרוב לקו ההכנסה ואז לחטוף בתקופות קשות.

לא הבנתי אותי, או שאני לא הבנתי אותך.

אני בעד לחסוך, חושבת שזה לגיטימי לחסוך גם עבור מטרה קטנה (כמו נופש), והכרחי לחסוך עבור דברים גדולים.

רק באתי להגיד, שיש היגיון בתכנון לחודש הבא, לא במובן של דחייה אלא במובן של תכנון. מסתכלים על ההוצאות המתוכננות, ואם בחודש אחד אי אפשר להכניס בתזרים הוצאה גדולה, אז מחשבים כמה זמן מראש צריך לחסוך, כדי להתמודד עם ההוצאה הגדולה.

זו לא דחיינות, זה תכנון נכון של תזרים

אז יש הגיון לשים בשביל כסף בצד כל חודש.

אבל אם הוא בהגדרת מותרות, אז אין סיבה לשים בשביל זה כסף בצד.

תשימי את הכסף בצד, אבל בשביל דברים חשובים באמת.

או שהמצב הכלכלי מאפשר את זה,

או שלא.

המונח לחסוך הוא לא בשביל הוצאה של מותרות בטווח הקצר. חיסכון זה בטווח ארוך. שיהיה מספיק כסף בעתיד לחתן ילדים להקטין משכנתא וכו'. לא חסר מה לעשות עם כסף בעתיד.

אם רוצים לצאת ממצב כלכלי גבולי אז צריך ללמוד לוותר על הוצאות כאלו ולהנות מהדברים הפשוטים של החיים.

חסכנו בשנה האחרונה סכומים מאוד יפים ועדיין שוקלים בכובד ראש ממש אם לצאת השנה לנופש של 2000 שקל.

אבל אם לא היינו מתייחסים לכסף כאל מצרך שצריך לשמור עליו ולא להוציא גם כשיש, אז לא היה לנו אותו.

פעם אמרתי למישהו שיש לנו מספיק כסף לכל מה שאני רוצה בחיים.

מה שאני רוצה, שיגיד שם של דבר ואני יכולה. מלא מלא מלא בגדים? יכולה. עוד חוג לילדים? יכולה. חינוך פרטי? יכולה. טיול משפחתי חודש לחו״ל? יכולה. שיגיד משהו... אז הוא אמר יאכטה.

אמרתי לו שאם אנחנו רוצים יאכטה אנחנו יכולים לקנות.

אבל אם היינו מאלה שחולמים על יאכטה אז בוודאות עד היום היינו בחלומות. במציאות היינו מגרדים את המינוס.

אז ברור שיאכטה זה דוגמה בתור בדיחה, אבל העיקרון הוא אמיתי.

יש לי אפשרות היום לקנות כמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת.

זה כי רוב הבית שלנו מרוהט יד שניה, לובשים בגדים יד שניה,

מוצרי חשמל פשוטים. אפילו שולחן סלון אין לנו.

ואף פעם לא יצאנו לנופש ב2000 שקל.

(והיום מחיר כזה זה שיא הזול, כן?) ההנאה שנופש כזה יוסיף לי על נופש יותר זול, לא שווה לי את ההפרש.

אנחנו נהנים מאוד מטיולים שלא מצריכים לשלם בכלל על שינה או תשלום סמלי ביותר או מטיולים יומיים שישנים בבית.

ואת הכסף שאנחנו לא קונים בו יאכטה אנחנו שומרים בשביל שיפוץ והגדלה של הבית. אם נצליח אולי אפילו לא נצטרך לקחת משכנתא. על זה אנחנו חושבים.

אז זה סדר עדיפויות של כל משפחה, אם מישהו בשבילו נופש ב2000 שח זה ההבדל בין להיות מאושר למדוכא, וזה פסגת הרצון שלו לשנה הקרובה, אז בסדר, שישחרר שם. אבל רק שם. כי בסוף מי שרוצה לחיות ברווחה כלכלית אמיתית לא יכול לאפשר לעצמו להתקרב לקו גבול היכולת. עדיף בהחלט להוריד את רמת הצריכה וללמוד לוותר על דברים. לא כי אי אפשר, אלא כי עדיף לחסוך את הכסף הזה לדברים יותר משמעותיים.

הרי בסוף אין באמת סכום בחיסכון שיספיק לדברים הגדולים ואת השאר אפשר לבזבז בכיף.

כל שקל שתשימי היום יהיה שווה הרבה יותר בעתיד.

בהתחלה בחיים המשוואה היא הכנסות פחות חיסכון שווה הוצאה, כי ההכנסות זה עובדה נתונה, וחיסכון חייבים. אז לומדים להוציא ממה שיש.

אבל כשמשתחרר, אז המשוואה משתנה.

הכנסות פחות הוצאות שווה חיסכון.

כי ההכנסות קבועות, את ההוצאות בוחרים בצורה מושכלת, והשאר הולך לחיסכון.

וככה כשמגדילים הכנסות, מגדילים את החיסכון ולא את ההוצאה.  

שמאחורי הקניה למשל הצורך בהתחדשות אם אני אקנה כל מה שבא לי החודש כי התקציב מאפשר הצורך בהתחדשות יופיע שוב בעוד חודש חודשיים לעומת זאת אם את דוחה את זה תקני בסוף פחות.

בנוסף משהו שעכשיו ממש מתישק לי עליו בעוד חודש אחרי מחשבה מחדש נראה פתאום מיותר.

ספציפית ל"עשירי לחודש" (או מתי שהאשראי יורד) כי בסופו של דבר זה כסף שיוצא מהחשבון (אלא אם כן זה מכניס למינוס) הכוונה שלי שכן יש משמעות מבחינה כלכלית בדחייה סיפוקים.

וכמו שסליל כתבה אם זאת הוצאה גדולה אז הדחיה של הרכישה בעצם מאפשרת לחסוך להוצאה.

אז הוא עשה כמה צעדים בהתנהלות כלכלית נכונה.

אני לא זורקת את זה לגמרי.

אני אומרת שאפשר לשאוף ליותר מזה.

לא היית רוצה שתהיה לך את היכולת כבר ביום שאת חושבת על ההוצאה להחליט באופן מושכל ולא אימפולסיבי אם את רוצה את הדבר הזה או שזה מיותר?

לא היית רוצה לנהל את הצורך שלך בהתחדשות באופן בריא יותר מאשר כל חודשיים בא לך שוב להתחדש?

שימי לב שבדוגמה שהגבתי עליה השאלה שהופנתה לילדה לא הייתה "האם" אלא "מתי". אולי המטרה שלה הייתה להרוויח זמן כדי לחשוב על "האם".

אם אכן כך אז למה לא לשקף את זה לילד בצורה נכונה?

למה לא להגיד לו אני מבין שאתה עכשיו רואה את החפץ וזה גורם לך מאוד לרצות את זה. אתה זוכר שכל דבר שאנחנו קונים אנחנו בעצם בהכרח מוותרים על משהו אחר?

אז בוא נגיע הביתה, נפתח את הרשימה ונחליט ביחד על מה לוותר בשביל לקנות את החפץ הזה.

אולי תחליט לוותר עליו ולא על דברים אחרים.

ואם זה כחלק מתהליך למידה, אז זה לא תחת ההגדרה "חינוך כלכלי טוב" אלא צעד אחד בדרך לחינוך כלכלי טוב.

כמו כל דבר חינוך נבנה בהדרגה. פשוט זה בעיני לא עומד כמטרה בפני עצמה לדחות קניה מעכשיו לחודש הבא.

זה נראה לי לא מקרי האמירה לדחות מעכשיו לאח"כ. זה לא שהחליטו כמה חודשים מראש לדחות הוצאות מיולי לאוגוסט כי ביולי יש איזה הוצאה מיוחדת נגיד קייטנות.

זה עכשיו בחנות לדחות מעכשיו לעתיד בתקווה שאיכשהו העתיד הזה יסתדר.

אולי אני טועה, ולאבא היה תכנון כלכלי מובנה שלא ידוע לנו. אבל על פניו זה לא נשמע לי כמו מצב אידיאלי לחיות לפיו בשוטף.

בסוף גם חודש הבא יש הוצאות וגם אז צריך לשים לב על מה מוציאים. להבטיח עכשיו על חודש הבא נראה לי כמו משהו שפחות כדאי לעשות. אם כי יש אילוצים וכו'. אבל כאמירה של חינוך כלכלי זה נשמע לי פחות כדאי.

שיותר נכון לשאול אם זה בכלל נצרך.

לגבי הפסקה הראשונה דווקא הדחיה יכולה להביא אותי לרכישה הרבה יותר מושכלת גם אם יש לי את היכולת התזרימית לקנות עכשיו

אין תשלומים. אם רוצים משהו - נערכים מראש ומפרישים כסף כל חודש עד שאפשרי.

בעיניים של ילדה זה היה נחמד שלא מפקפקים בצורך שלי.

הדחיה כשלעצמה גרמה לי לחשוב אם זה בכלל נצרך אבל זה היה עקיף והכל תהליך שלי,

לא כי מישהו העמיד בסימן שאלה האם הבקשות שלי נצרכות.

באופן כללי חיינו חיים של פשטות (סוג של קיבוץ) לא היינו ילדים שחיים עם מותגים או מותרות,

סיבוב בעיר עם חנויות היה משהו די נדיר, כך גם שלא היה הרבה פיתויים

ועד שביקשתי משהו - כיבדו אותי ואת הבקשות שלי.

ברור שהיום ממקום בוגר אני מסכימה עם הגישה שלך שהשאלה היא לא מתי אלא בכלל אם...

שב''ה יש כסף, אבל עדיין צריך לחשוב אם המחיר מתאים לנו ואם יש לנו צורך אמיתי בקניה הזאת.

נניח יחד שיש לו 100 שח שקיבל דמי חנוכה, תיאורטית הוא יכול לקנות בזה 100 מסטיקים, אבל האם זה באמת כדאי? זה ענין של סדרי עדיפויות.

פעם הילדה בקשה לקנות משהו ולא הסכמנו כי זה יקר.

אבל על חוג שעולה יותר כן שילמנו.

איפה ההיגיון?

כי יקר/זול זה יחסי למוצר וגם לצורך של האדם.

אז מסבירים לילדים שלא נלך לבילוי איקס כי זה לא בתקציב שלנו.

לעומת זאת בילוי אחר זול יותר וחוויתי מאד הוא כן בתקציב.

לא לומר משפטים כמו אין כסף וכו. כי הם יכולים לפרש זאת לא נכון.

אם זה לא קיצוני ברמה של רעב (מקוה שלא, ואם כן אין לי תשובה)

אז לא.

אלא להעצים את הטוב שיש וללכת למקומות כיפיים ללא עלות או בעלןת נמוכה.

להסביר להם שעם כל הרצון שלהם לכבוש את כל האטרקציות- אנחנו לא נכנעים לזה אלא מנהלים את הכסף, האיפוק והחופש שלנו בחוכמה, ובוחרים כמה דברים מסוימים.

אני גדלתי בלחץ כלכלי אבל ההורים שלי לא שידרו לי את זה בתור לחץ אלא כלימוד של סדרי עדיפויות:

תבחרי בין א' לב'- מה יותר חשוב לך?

זה מבאס באותו זמן אבל מלמד מאד להיות מחושבים ולא להכנע לכל מה שבא לי, מה שיעזור להם מאד גם לעתיד כשיהיו אחראים על הכסף של עצמם (שאגב בגילאים שלנם כבר יכולים לעבוד בשבילו..(

מציינת שלא קראתי את כל השרשור

להגיד לא על בקשה ללכת לאטרקציה מאד יקרה בגלל המחיר זה נראה לי ממש הגיוני, כי אני אומרת לילדים שלי במקרה כזה שזה לא משנה בכלל אם הכסף הזה קיים אלא שזה מאד יקר ולא הוגן אז אני בטח שלא יעודד את זה. זה עקרוני. כמו שאנחנו לא קונים ארטיקים אצל גזלן שמגנום עולה 16 שח.

הכמה שקלים האלה אמנם לא יהרגו אוצי בדרך כלל אלא זה עקרוני שהמחיר הוא מוגזם ביחד לתמורה.

וזה חלק מלימוד.

לגבי בקשות הגיוניות אפקר בהחלט לתת להם את האפשרות לבחור בין כמה או לחילופין לעבוד בשביל זה- לא כי "לכם אין" אלא כדי שילמדו להעריך את הכסף שעובדים עליו ולחשוב על כל דבר אם הוא כדאי..

זה הדעה שלי🙂 ושתזכו להרבה רווח ושפע בעזרת ה!

ילדים חושבים שההורים סתם "קמצנים" כי הם לא מאפשרים להם דברים שהחברים עושים..

הילדים ממשיכים לבוא עם רעיונות ודרישות ורק מכאיבים יותר להוריד שמתסכלים גם ככה בין הפער בין הרצון והיכולת.

כותבת כל מילה מנסיון כואב.

ברגע שמשתפים והם מבינים את המצב הם מסוגלים לגלות בגרות רבה בנושא.

לא משתפים ברמה של לחץ וחוסר ביטחון, אבל כן ברמה שהכסף נצרך כרגע למטרות יותר חשובות ולכן לא נשאר הרבה כסף למה שמעבר.

זה נכון דרך אגב גם לגבי קניות לביה"ס.

במיוחד בגילאי חטיבה ומעלה יש לילדים הרבה רצונות שאינם בסיס (עטיפות מעוצבות, מחברות ספירלה, עטים איכותיים וכן הלאה..) - אצלנו מצאתי שדווקא השיתוף אפשר לילדים להיות יותר מוכנים לוותר או לחלופין להציע לקנות דברים שמעבר לבסיס מכספם, ובעיקר ניטרלי את התחושה שלהם שההורים סתם לא מבינים אותם ומתקמצנים עליהם.

כן אפשר להגיד שהתקציב שהחלטנו עליו השנה לחופש הוא איקס ובואו

נראה איך לחלק אותו בצורה הכי משמחת,

או שכרגע זה אפשרי וזה לא.

בעיני היכולת של ילדים להבין מה זה לחץ כלכלי או לשאת מחשבה כזאת

יכולה לגרום לעול ופחדים מיותרים שאין בהם שום צורך.

כן בשפה של יש כרגע תקופה של כמה הוצאות גדולות ולכן צריך קצת לצמצם.

כן בשפה של החופש הזה יהיה לנו קשה לעשות א.ב.ג אבל החלט נוכל לעשות דברים כמו ד.ה.ו ולחשוב איתם ביחד מה עוד אפשר..

דרך אגב - החופשים שהיינו בלחץ כלכלי יצאו בסוף החופשים הכי כייפיים כי השקענו הרבה יותר בפינוקים שלא עולים בכלל כסף. ואז לסיום קרטיבים לכולם, קופסת גלידה וגביעים, שוקו ולחמניה - הין הפינוקים השווים של החופש והילדים ממש עפו על זה..

אבל בהחלט חשוב שיהיה תיאום ציפיות כדי שהילדים לא יפרשו את המצב כקמצנות ולא כהורים שלא אוהבים ולא רוצים להעניק..

אם הילדים מאוד רוצים אטרקציה יקרה שממש לא בתקציב - אצלנו היו פעמים ששיקפו להם שבעיקרון אין לנו בעיה עקרונית עם האטרקציה אבל המחיר לא הגיוני בעינינו (חישבנו להם כמה עולה כניסה כפול מספר הנפשות..) - ובאיזשהו שלב הצענו להם להשתתף איתנו במימון של הפעילות.

הם גייסו דמי חנוכה, כספי בייביסיטר, מתנות יומולדת וכו.. והצליחו להגיע לסכום די מכובד שאפשר לנו להשלים את הסכום ולצאת לפעילות.

היו פעמים שהם החליטו שזה לא משתלם להם לבזבז את הכספים שלהם על האטרקציה - וגם זה עיני חינוך כלכלי מעולה..

לא קראתי את כל התגובות.

לא נכון בעיני לשתף אותם בלחץ. אלא לשדר שיש התנהלות כלכלית מושכלת בבית, מסתכלים על מחירים , סדרי עדיפות וכו'.

לא כי אין, פשוט כי ככה נכון.

גם כשיש צריך להתנהג בצורה מחושבת כדי שימשיך להיות... וגם מצד חינוך לזה שלא חייבים תמיד לומר כן, וגם מצד צניעות טפחות רדיפה אחרי דברים של כסף וכו'.

שווה לחשוב בטווח של חודשיים קרובים על מה כן משלמים ומה לא (לקנות בסופר נכון כל שמידי פעם כן יהיה חטיף לא במחיר של גזלאן, האם יש מחנה קיץ שכן חשוב ללכת אליו וזו הוצאה, וכו')

בהצלחה

ובע"ה שתזכו לשפע רב משמיים בכל התחומים

אם עכשיו אנחנו בתקופה שחוסכים או מבזבזים.

לא דרמה מלחיצה, אבל את המציאות.

אפשר לעשות מלא דברים כיפים וזולים.

יש לי אחות שפעם שמעה כמה שיחות של ההורים שלי בנושא ומאז נכנסה ממש ללחץ שלא יהיה להם כסף ושהם יהיו עניים וכו'.

היא ממש הייתה בלחץ קיומי...

פעם קראתי סיפור ממש יפה על זה, על הורים שהיו ממש עניים ושידרו לילדים שאין לחץ, וממש אהבתי את הסיפור הזה...

תקראי את התגובה שלי, כתבתי שם יותר בפירוט. כשילד שומע במקרה הוא מפרש את זה בכלים שלו ומסיק את המסקנות שלו.

כשההורים באים ומתווכים את המציאות בצורה בריאה הילד יפנים את זה בצורה בריאה.

אם הילד ישמע במקרה שיחה לחוצה של ההורים הוא ילחץ

אם ההורים יסבירו לו שיש תקופות שהן עם יותר הוצאות וצריך לחשוב על מה אנחנו בוחרים את הכסף הוא יבין שזה בסדר ועניין של תקופה ולא שכל הזמן אנחנו עניים.  

עשורים

והיו תקופות יותר קשות 

וכן, הם שיתפו

כולנו יצאנו לעבוד בגיל צעיר כדי לא להוות להם נטל

שזה דווקא זכור לי כמשהו טוב ונחמד

אבל בגדול, היה לנו ברור שההורים לא יאפשרו חופשה או אטראטקציה כלשהי בתשלום

בהרכב מלא[

זו לא הייתה אופציה אפילו עבורנו

והאמת, שלאמא שלי יש קטע 'עקרוני' כזה עם כסף. היא קובעת מחיר מסוים של מוצר שהיא מוכנה לשלם עליו, 

ואם הוא עולה מעל - היא לא תקנה. בכל מחיר

זה נגיד הרגל שלי כבוגרת היה קשה לשחרר. והייתי צריכה לשחרר. לא כדרך חיים, לשלם על היקר (הפוך. אני קניינית מבצעים מצוינת בגלל ההרגל הזה שרכשתי),

 אבל לפעמים באמת בא לך לעזור לעצמך בלקנות הפעם דברים ליד הבית במקום לנסוע לסופר הרחוק ולהתאמץ.  ובסדר, דברים יעלו שם  יותר.

אז פעם בכמ זמן אני אאפשר לעצמי. אבל לקח לי זמן להגיע לזה מנטלית ולשחרר את הקיבעון המחשבתי סביב העניין

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות