זה כשעוברת לי בראש המחשבה 'לא פלא שהוא לא התחתן עדיין'.
ב''ה זה כמעט ולא קורה. אבל יש פעמים שההתנהגות של הצד השני כ''כ תמוהה בעיניי, או מתסכלת אותי, שהמחשבה הזאת מבליחה שם.
וזה עצוב לי ומעצבן אותי שהיא עוברת שם בכלל.
כי איפה העין הטובה, ומי אני שאחשוב כזאת מחשבה, ואיפה הקב''ה בסיפור, ונראה לי שאני מבינה משהו.
וזה עוד בלי להתייחס בכלל לאיך שהייתי מרגישה אם היו אומרים עליי כזה דבר..
ואז אני מתעצבנת על עצמי שאני לא נותנת לעצמי להרגיש (כי מה לעשות שהבחור התנהג באיזשהו אופן שבכ''ז גרם למחשבה הזאת לעבור שם), וכל התסכול על הבחור מופנה אליי במקום אליו.
ותכל'ס אין לי איזו פואנטה מוצלחת.
