נשמע פה שיח מאוד לא כנה. ברגע שהיא מעלה האשמה כזאת מופרכת צריך לדבר על זה לעומק. נשמע שבאמת משהו תקוע, אבל נשמע גם שלא הצליחו עדיין לגעת בנקודה שתוקעת ולכן הם מתבחבשים בינם לבין עצמם עד אין קץ.

בכללי נשמע שיש הרבה מטעניים רגשיים וזה גם תוקע את השיחה. שקיפות זה אובייס בשביל קשר בריא.

וכן, יש רצון לקרבה ולא יודעים איך לבטא אותו - זה קשה. מאוד.

ותודה לך! 

;)

חלק 2

(שנינו ערים עד השעות הקטנות של הלילה. אני יודע שגם היא עוקבת אחרי ה"מחובר/ת" שלי.)

(היא מקליד/ה).

(תגובה על סטטוס שלי להתרמה למחנה קיץ :  ) "היי עמית, תקשיב, בדיוק חיפשתי איפה לשים מעשר כספים ואני רוצה לתרום אבל הקישור לא נפתח לי!"

(כאילו מה? אנחנו ילדים?) תכתבי באינטרנט תוכלי למצוא את הקישור להתרמה.

"אתה לא יכול לשלוח לי פה שוב?"

(אני לא יודע עם החיבוק הוירטואלי הזה חונק או נעים.) (מה אני אגיד לה? שלא?) בטח. (-שולח את הקישור-).

"תודה עמית!"

על לא דבר.

(-שוב עוברת דקה-ושתיים-וחמש-והיא מחובר/ת-).

"איך אתה קשור לקייטנה שם?"

בואי, עדי, מה זה משנה. (כאילו אני צריך להגיד לה באופן יותר בוטה שתפסיק כי חתכנו?)

"אני רוצה לדעת בשביל לשים את הכסף"

(כן, בטח.) זה לא אמור להיות משנה לך לתרומה, אבל אם את רוצה לדעת אז הקומונרית לשעבר של הסניף שלי מארגנת את הנופשון הזה כל שנה.

"אה סבבה"

(כן, בטח סבבה). (עוברת דקה-שתיים-חמש).

"גלית? זאת שאני מכירה? זכור לי שהזכרת אותה, זאת זאת?"

עדי...

"עמית...?"

(אוי, ה"תמימות" שלה עוד תהרוג אותי. איך היא מסוגלת לעבוד על עצמה ברמות כאלה גבוהות. הלוואי עליי. היה חוסך לי הרבה כאב)

כן זאת היא. אני יכול לברר לך את המספר שלה אם את רוצה לדבר איתה בקשר לקייטנה.

"מה? אה לא, סתם שאלתי, אתה יודע. אני אתרום".

(היא לא מבינה. אבל היא אשכרה משלמת כסף בשביל שהקשר שלנו יימשך. או יותר נכון שהגחלים שלו עדיין ילחשו... אני  מרחם עליה, בוודאי, אבל אני יותר מרחם על עצמי. אני לא מסוגל לדחות אותה. אני אוהב את גילויי התלותיות הבלתי מודעים האלה שלה. הם גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. שווה משהו. לפחות שווה תרומת "מעשרות" למחנה קיץ).

חלק 3

(אנחנו באמצע שיחה והיא שוב נכנסת בי)

"וכששאלתי אותך מה אתה חושב על המראה שלי?? אפילו להיישיר מבט לא יכולת! כאילו כל הזמן הזה היה אכפת לך ממני! כאילו מה היה כואב לך להגיד שאני מכוערת ולחתוך כבר אז?? סתם רצית להתעלל בי? אתה יודע שאני לא יוצאת עם בנים סתם, ואני לוקחת ברצינות את הקשרים שלי, אמרתי לך את זה בדייט הראשון, כי ידעתי שלך לא היו קשרים רציניים לפני ואתה לא יודע מה זה. אז בשביל מה? תן לי לבשר לך שהיית ונשארת הילד שהיית. תצא עם מישהי כשתתבגר, בינתיים אתה סתם שובר לבבות"

(באופן מוזר, כשהיא כועסת, מתפרצת באמוציות, אני כן מסוגל להיישיר אליה מבט. ממש ממש אל תוך העיינים שלה, חלון הנפש שלה. מן הסתם, לזה היא לא שמה לב.)

עדי! מה הקשר? את יודעת שאני לא חושב שאת מכוערת! ובואי ננסה להירגע, את יודעת שלפעמים כשהרגשות סוערים אנחנו מדברים לא לעניין, חבל שנגיד ככה דברים שאחר כך נתחרט עליהם. ניקח רגע לנשום.

(אני תמיד מפחד שדברים כאלה מעצבנים עוד יותר. אותי הם כן. אם היא דיברה על ילדותיות, מרגיש לי שמילים כאלה הן יחס לילד. להזכיר לו שצריך להירגע ולנשום. אבל אני שום מגלה כמה היא שונה בקטע הזה, כשהיא שותקת, וסומק הפנים שלה מתאזן).

אני מנסה להקליל, בסדר? רצית קודם לנסות לשתף מה שדודה שלך אמרה לך בקשר להחלטה להיפרד? נכון? בואי ננסה לעשות את זה חכם וטוב, ובלתי פוגע לשנינו.

(אגל זיעה קטן מחליק על הרכה שלה, ואני מהופנט. אני לא רוצה באמת להרגיע אותה. הכעס שלה מזכיר לי למה כל כך "התחברתי" אליה מלכתחילה. וגילוי נאות, לא באמת לא יכולתי להיישיר אליה מבט כשהיא דיברה על המראה שלה. לא הייתי נבוך בכלל. האמת, שהיא זאת שהייתה נבוכה. אם היא לא הרימה את הראש, איך היא יכלה להקשיב באמת לתשובה שלי אז? היא שמעה רק מילים יבשות. אני אמור להתחרט שהייתי עדין מידיי אז? שלא אמרתי בצורה יותר ברורה שהיא מדהימה כמו שהיא? (ובמונחים מקובלים היא רחוקה מלהיות כזאת)).

(היא ממשיכה לשתוק ולהסתכל על הנוף, כמעט לגמרי בצד השני שלי).

 "אוף. אני יודעת, עמית, אני יודעת...!"

מה את יודעת עדי?

"אתה יודע מה אני יודעת, בוא לא נדבר, בוא נשתוק ונחשוב רגע"

אוקיי.

(דקה-שתיים-חמש-שבע)

"אל תהיה קר עכשיו, על מה אתה חושב?"

שאת צריכה להקשיב לדודה שלך. (אני בסך הכל מנסה לעזור לה, כמו תמיד.)

"אבל עמית, אל תבטל את עצמך עכשיו, מה *אתה* מרגיש? מה *אתה* חושב? גם אתה חלק מהעניין פה, גם אתה צד פה. ואני מנסה להיות פתוחה וכנה, תמיד".

(אני יודע שהיא מנסה להיות כנה, אבל היא לא מודעת שהיא מדברת באוויר עכשיו, רק בגלל שהיא לא קיבלה את התשובה שהיא רצתה או ציפתה לה). אני לא מבטל את עצמי עדי, גם לי זה קשה, אבל אני חושב שדודה שלך חכמה, ולפעמים צריכים להסתכל על התמונה מבחוץ, במבט על, כדי לראות מה נכון לעשות, איפה אפשר לעזור ולשפר.

"אם היית מכיר אותה היית יודע שלא כל הידע בעולם נמצא אצלה. וחוץ מזה, היא לא יודעת את כל הפרטים? למה שהיא תדע יותר טוב מאיתנו?"

(אין "מאיתנו" פה. ובכלל, להקטין את הדודה עכשיו כי לא מוצא חן בעינייך מה שהיא אמרה זה כל כך שיטחי). עדי, ברור שהיא לא יודעת הכל והיא גם לא מתיימרת לדעת הכל. ואני בטווח שאפש להגיד עליה הרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד שלא אכפת לה ממך, מאוד. את בעצמך סיפרת לי שהיא כמעט כמו אמא בשבילך.

"אוף."

(-שתיקה-)

"אכפת לה ממני"

(ברכותיי שהגיעה למסקנה המתבקשת).

וגם לי אכפת ממך.

(היא מרימה במהירות את הראש וחודרת בעיניים השחורות העמוקות ישר אל תוך הנשמה שלי, כמעט בציפייה מיידית למשהו לא ברור. נדמה כאילו בתנועה בלתי רצונית היד שלה כמעט נשלחת אליי. לא הייתי אמור להגיד את זה? קילקלתי עכשיו?).

"תודה"

(-אני מחייך אליה באילוץ-).

חלק 4

אוקיי אני שמח שהסכמת להגיע, זה היה חשוב לי.

(מחייכת, מקלילה). "בטח שאגיע!" (עם כזה "בטח" היה אפשר להאמין שלא עברנו כמעט שבוע של שכנועים בשביל לקיים את הפגישה הזאת).

אני רוצה להגיד לך כמה דברים.

(היא כבר יודעת שזה הסוף. ו-וואלה, אני גאה בעצמי שסוף סוף הצלחתי להביא אותה למקום שהיא לא מפחדת ממנו).

"אוקיי עמית, אני מקשיבה"

(היא עניינית וזה טוב). אז,

אני שמח שהתגברת על כל מה שהיית צריכה, ושהגעת למקום הזה ולשלב הזה, ושאנחנו משוחררים מכל מיני כבלים ומטענים מיותרים.

(מחייכת. והפעם, החיוך שלה אותנטי).

אני מאוד מעריך את השיחה שהייתה לנו אתמול ואת ההבנות שהגענו ביחד אליהן. זה היה חשוב לשנינו. ותראי שה' יעזור לשנינו, ויהיה טוב, נגלה שהכל היה לטובה.

(היא מהנהנת ושותקת. אם היא מאמינה לזה, אני את שלי עשיתי.)

(אני מרכין ראש, כאילו מנסה להיזכר מה רציתי לומר, ואז מרים אותו שוב אליה).

אבל,

(אני מדבר לאט, והעיניים שלה נפערות לאט, בציפייה).

עדי,

אני לא ישן טוב בלילות לאחרונה. ולא בגלל שאני לא בטוח יותר מה נכון. לא יכול להיות בטוח ממני שהגענו להחלטה נבונה. אני לא ישן טוב בלילות, כי אני מרגיש שלקראת הסוף, לא הייתי לגמרי אמיתי איתך.

"מה זאת אומרת??"

(אני חייב לפעול מהר. אם אני אתן לעוד אחד מפרצי הזעם שלה להתפתח כאן אני אמצא את עצמי בלופ שיחזור על עצמו עוד השד יודע כמה זמן).

תראי, נתתי לך את הרושם הלא נכון. אני מסיר את כל החסמים עכשיו, מסיר את האבן הזאת מהלב שלי, כדי לשלח אותך לדרכך, אמרתי לך שאני אוהב אותך, ובאותו זמן זאת הייתה האמת שלי. אבל היא השתנתה. מה שאני הולך להגיד יפגע בך, וכנראה ישאיר אותך מצולקת לזמן ארוך, אבל אני לא מסוגל שלא להגיד אותו. אני יכול להתנצל מראש, ולהתנצל אלף פעמים בדיעבד, אבל אני פשוט לא. אני לא מתנצל, כי אני עושה את זה בכוונה, ובמודעות מלאה ושלימות עצמית. -

-"את מה אתה עושה? לא הבנתי מה אתה--"

(אני מרים את היד, יחד עם הקול שלי, וקוטע אותה, אולי בפעם הראשונה מאז אנחנו מדברים).

אני לא אוהב אותך יותר. ואני לא אוהב אותך בכלל. הנה, אמרתי את זה. אני אסיר תודה שלא התחתנתי איתך ונכנסתי לכלא לכל החיים, כי גם אחרי שהייתי מתגרש ממך היית רודפת אחריי וממררת לי את החיים. איך את מצפה בכלל להקים בית, לחנך ילדים, כשאת בעצמך ילדה, ונראה שלא תתבגרי אף פעם? השקעתי המון בקשר הזה. את כל האנרגיות שלי בכל החודשים האחרונים כדי למצוא את צירופי המילים הנכונים שיביאו אותך לשלימות, ואל הטוב האמיתי. אבל את רוצה לדעת מה אני באמת חושב? את חסרת תקנה. אני מרחם על הגבר שייקח אותך. אם הייתי יכול, הייתי משלם את כל כספי כדי למחוק אותך מהזיכרון שלי לנצח, אבל הרשעות שבך, אני יודע שהיא תמשיך להתעלל בי גם הרבה אחרי שהמשפטים שלך יפסיקו להדהד לי במוח. ואוי, הלוואי שזה יקרה, אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, כי אם יש שטן, כנראה יש לך הרבה "זכויות" אצלו. בהתחלה חשבתי שזה טוב שאנחנו גרים כל כך קרוב, עכשיו? הייתי מוכן לזרוק את הכל ולעבור לחו"ל רק כדי שמעולם לא הייתי פוגש אותך. בחיי, אני מפחד להיתקל בך במקרה גם מקילומטר בקצה השני של הרחוב. אני מפחד לראות בחורה שבמקרה תזכיר לי קצת אותך, בקול, או במראה. ובאופי? אני מקווה שלא קיימת בכלל בחורה שמזכירה אותך באופי. זה הפסד לעולם, ובזבוז זמן לכל הגברים שאי פעם ייצאו איתה. בערך באמצע הקשר, עוד השתעשעתי כשהיית מופיעה בחלומות שלי, התמלאתי במבוכה של כמה מקום את תופסת בראש שלי. עכשיו אני כבר לא מגדיר אותם כחלומות, אלא כסיוטים. ומה שיושב כאן למולי הוא סיוט מתגשם. אם היינו חילונים, אם לא היה אכפת לי לשמור צניעות ונגיעה, אני בטוח שגם הייתי מבטא את התסכול שלי בצורה פיזית. זה היה שווה אלף תלונות במשטרה. והקטע הוא, שגם אחרי כל מה שאמרתי ואחרי כל מה שאני עוד יכול להגיד על מגילות שלמות, את מסוגלת לחשוב שאת עדיין שווה משהו. עד כדי כך את לא קולטת סיטואציות. ואת יודעת מה? כל עוד אני מפנה לך את הגב והולך ולא רואה אותך לעולם לא אכפת לי. לזרוק אותך זאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי, ומעבר לזה את לא שווה עוד ביזבוז אחד של אוויר. אז תעשי טובה לעצמך, לכי הביתה ותתחבאי מתחת לפוך עד שתפנימי שאת לא מביאה שום תועלת לעולם בזה שאי פעם תצאי ממנו. תודה, להתראות, "שמחתי" להכיר.

--

(סכר הדמעות שלה כבר ממזמן נפתח. הנשימות שלה כבר ממזמן לא סדירות, והיא מתקשה לשלוט בתנועות הגוף שלה.)

(אני יודע איך היא מרגישה עכשיו. היא לא רואה יותר את הפארק, היא לא רואה יותר רחוב, היא לא רואה מכוניות ואנשים. אין צבעים. הכל שחור.)

(שחור. ולבן. כי כל העולם שלה עכשיו שחור משחור. והיא כולה רועדת, חסרת פעימה חסרת חיות, כאילו כל דמה נשפך.)

חיוורת, לבנה,

יפה מאי פעם.

ובטח בחלק הבאה הם יחזרו להיות ביחד.

יש לך יופי של כישרון כתיבה, אבל למה להתבוסס באומללות הזאת?

יש ז'אנר כזה של ספרות רומנטית (וגם סרטים כמובן) שהזוג שונאים זה את זה-מתחילים להתאהב- נפרדים- חוזרים- נפרדים-חוזרים- פוגעים אחד בשני בצורה הכי אינטימית וכואבת שיש- חוזרים- (אם הם חילונים גם בוגדים זה בזה, ובכללי מעורבת שם הרבה מאוד אינטימיות גופנית)- נפרדים- חוזרים- נפרדים- חוזרים. ובסוף הקהל אמור להריע לסוף הטוב הזה שאחרי 34 כרכים הזוג משמיים הזה מגיע לאושר ועושר שלו (לפחות לשבוע הקרוב).

אני באמת לא מבינה מה מושך אנשים להתבוסס בכל זה, אבל זה ז'אנר מאוד פופולארי. חבל שאתה מנצל את הכישרון שלך לדבר כל כך אומלל.

אין חלק הבא. זה סוף הסיפור. אבל אם היה, הייתי מהמר איתך, שאת צודקת.

למה להתבוסס באומללות כזאת? כדי להעלות מודעות, שהיא קייימת, מערכת יחסים תלותית וכפייתית.

כמובן הכוונה הייתה שזה יהיה אכזרי. ולא חשבתי לתאר את זה ככה, אבל אני מודה לך!

אני לא רואה דבר רע בלכתוב על זה. זה לא ביזבוז כי השקעתי בזה הרבה וממילא לא היה לי דבר טוב יותר לעשות. הייתה לי השראה, טישבתי על המחשב.

אני כן יכול להבין מה מושך אנשים בזה. אני בעצמי נמשך לזה. אבל אני לא יכול להסביר. (לפחות כרגע). אולי יבוא אחד ויעשה חסד ויסביר.

יותר נכון, ההפך שלה. שוב, למרות כל הפגיעות והצער, בדרך כלל המסקנה הסופית בדברים האלו היא שהם זוג משמיים וכל פעם שחוזרים להיות ביחד זה מוצג בתור דבר טוב ומשמח. אפילו אתה הדגשת כמה הוא חושב שהיא יפה דווקא כשהיא כועסת ומתחרפנת.

אחד הנזקים הגדולים כאן הוא רומנטיזיה של סוג הקשר הזה, במיוחד לקהל צעיר יותר, מה שעלול למשוך אנשים שאוהבים את כל זה לזוגיות מתעללת ואפילו אלימה פיזית (וכמובן אלימה רגשית).

אבל לדעתי סוף טראגי *תמיד* נותן יותר אמירה. ואני יכול לחשוב על כמה דוגמאות שמפאת צנעת הפרט לא אגיד.

אם הארסיות במערכת היחסים היא מה שמושכת את האדם (או הקהל), הציפייה לסוף טראגי היא מתבקשת.

אני לא חושב שעל אף אחד שלא יודע ומכיר מקרוב, מכלי ראשון, על מה מדובר, פועלת פה "רומנטיזציה" של סוג הקשר הזה. הם מתייחסים אל זה כעוד סיפור קיצוני כמו אלף ואחד אחרים, בנושאים אחרים. מי שכן יודע ומכיר, זה אכן יכול לפעול עליו. מצד אחד. מצד שני, אי אפשר לשתוק. אי אפשר שלא לשתף, כי זה חלק מהתהליך הפסיכולגי (/הסיפוק מההתעללות הנפשית) הרפיטטיבי שהאדם עובר עם עצמו ועם הצד השני,  ואי אפשר לשתוק על עצם הקיום של דבר כזה. אז קצת "אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר".

וכואב מדי מדי מה שפה הוא אמר לה, שאין תועלת לעולם בזה שהיא תצא החוצה. גם אם זה הגיע מהרבה מאד כעס ועצבים שלו.

אמירה כזו לבן אדם- מרסקת לו את החיים. צריך להיות מרושע ממש לשדר דבר כזה. וכל שכן להגיד מפורשות...

אתה שואל משהו? פורק? __?

קראתי הכל. זה מיוחד ונוגע ממש. מובע פה הרבה מאד כאב... ומועבר חד וברור. כאבתי יחד עם הדמויות...

האמת, לא הבנתי בסיפור שעדי גרמה לו כ"כ הרבה כאב. רק בסוף, כשהוא כ"כ יצא עליה.

אתה כותב יפה ממש! הייתי מציעה לך להעלות לפרוזה גם...

והכל פה שפיט ונתון לדיון. מי אמר שהיא גרמה לו סבל? אולי הוא סתם מרושע כלפיה?

ומדהים מה ששעמום יכול לעשות.

הגבר והאישה פה הם מאוד ורסטיליים.

זהו שלא התחברתי לאופי של אף אחד מהם, אלא לנקודות אחרות.

כלומר, בסוף הסיפור לצורך העניין- התחברתי מאד עם הדמות של האישה. שסופגת כ"כ הרבה כאב מצידו, מוצדק או שלא. לכן כ"כ התחברתי לסיפור עצמו... דווקא בגלל הכאב שבו...

אבל בעוד כל מיני נקודות, יש דברים שתופסים במיוחד. זה ביטא את הרגשות והפחדים שלי, גם אם לא המעשים..

אני יכול להבין לגמרי למה...

ותכלס שמח לקרוא את התגובות שלך

לא אוהב להיות משועמם

אבל לקחתי את זה כמחמאה

אבל כתבת יפה מאד. יש לך כישרון לזה.

לסגנון כזה של מערכת יחסים:

דפוסי התקשרות בלתי מאורגנת

או BPD

(עם קווים נרקסיסטיים בולטים)

הכתיבה יפה.

הרבה בריאות.

של חברי הפורום.

או של גוגל.

מוזמנים לחפש.

התקשרות בלתי מאורגנת וזוגיות

Bpd וזוגיות

נרקסיזם וזוגיות.

יהיה לך חומר לעוד כמה סשנים כאלה.

ברור שמי שרוצה יש לו את גוגל. 

אבל אנשים עצלנים.

הם כן יקראו תגובה קצרה, אבל לא יחפשו עכשיו בגוגל אלא אם כן תהיה להם סיבה ספציפית,

או שזה ממש יעניין אותם.

דוגמא לעצלנות זה לכתוב שורה של הגדרה.

אני לא מאשים אותך,

אפילו ציפיתי לתגובה כזאת,

אז זה לא מאכזב אפילו.

ותודה,
אני לא מחפש חומר ל"סשנים" כאלו.

ואת מבינה שהכוונה הייתה לא להאשמה בעוול אלא להאשמה בתכונה.

במקרה הזה עצלנות.

Let Me Google That

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

גם יש הקרנה, מבלי שנרצה, מהעולם החילוני והגויי; הכל מותר, אפשר להתחתן אפשר גם שלא,

נכון שזה נשמע לא טוב, אבל אין ספק שיש הקרנה והשלכות גם עלינו.

שמה לב, שהבחורים במיוחד חוששים להתחתן. אולי פחד מאחריות, מהעול - היום יש כל

כך הרבה דברים שיכולים "למלא"; מה שפעם לא היה. אפשר לגור לבד ולחוות חיים

מלאים ומספקים.  איני יודעת אם יש תודעה של להוליד ילדים, יהודים, שימשיכו

את עבודת השם.

אצל הבחורות, זה טבעי יותר, מתבקש י ותר. הרי הגברים מצווים, לא הנשים

ואולי יש להם יותר י צר הרע בכיוון של לא למהר להינשא.

וגם יש הרבה בנות. חלקן דעתניות; למדו, חושבות, מעורות.

אולי זה גם מרתיע את הבחור הממוצע.

יש אולי סיבות נוספות. שכל אחד יחשוב פנימה לעצמו ואפילו

יכתוב לעצמו. בכנות; למה אני לא ממהר/ת להתחתן? להתיישב?

היא גזירת מלך. 

ה' הטוב לא ימנע להולכים בתמים

לא נובע מגזרת מלך, אלא מאיך שה' ברא את עולמו

כי זה מעבר למוסר טבעי

הרמב"ם שם רק אומר שהתורה ציוותה את עם ישראל לעלות עוד דרגה ולהתקדש (תרתי משמע), ולא לבטא צרכים גופניים בלי להתקדש ולהינשא גם כשהם פנויים ואין בגידה.

(גם איתו אני לא מסכים כי אמנם הגויים לא חייבים בגדרי צניעות הלכתיים כמונו אבל זה לא אומר שזו גזירת מלך. זו קריאת כיוון, ומי שחכם יקח אותה).

לא הפרוץ. אלא שגם בזה יש הרבה רמות.

ואני שואל: האם לדעתכם יש לרמת השמירה השפעה על איכות הזוגיות [גם לא מדבר על הקיצוניות, שלא מאפשרת לך לחיות אפילו עם עצמך..]

למה שיהיה קשר בין הקפדה יתרה על צניעות הלבוש, הדיבור. ההתנהלות בפרהסיה - ובין איכות החיים הזוגיים והקשר הרגשי בין בני הזוג?
 

זוגיות טובה מאופיינת בתכונות טובות של תקשורת פתוחה, של יכולת ניהול קונפליקטים, הכלה והתאמה של הבדלים באופי, של לתת מקום להגשתה עצמית ופיתוח אישי, ביטחון ואמון עמוק, אינטימיות טובה

אפשר להיות מלאך כלפי חוץ ושטן בבית 🥲 

מצד כל צד מבני הזוג, אם לא מצליחים לבנות קשר זוגי הממלא את התנאים לעיל

אבל לא מבטיח שום דבר להמשך, זה תלוי בעוד הרבה גורמים כמו תקשורת, פתיחות, שיתוף, מוכנות לבקש עזרה ולמידה אחד של השנייה

שמירת השבת במהלך לימודיי באוניברסיטה כנראה פגעה בציונים, אבל עושים את מה שנכון עדיין כי יש מחויבות למה שה' ציווה.

כמעט כל התגובות הם או ברור שכן או ברור שלא..

אין קשר לדעתי.

יש זוגות שלא שומרים צניעות ואהבה משגשגת שם

ויש הפוך לגמרי

אני כן חושב שיש קשר בין צניעות ושמירת ההלכה לבגידות וכו'

לדעתי זה מפחית משמעותית את זה

ובסוף.

לא בגלל זה ולא בגלל זה שומרים צניעות

אלא בגלל שזאת ההלכה.