בגלל החסימה שלי. אם מעניינת אותך ההתעניינות שלי.. טוב אין לי פתרון של ממש.

הגמרא שם מקשה בין הכתוב ״פוקד עוון אבות על בנים״ לבין הכתוב ״ובנים לא ימותו על אבות״ והיא מתרצת את הקושיה בכך שהא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והא כשלא.

בתמונה שם מופיע בשם ספר ״שער בת רבים״ שכתב בשם האר״י שתירץ תירוץ אחר (שלא כגמרא בבבלי) שהא בעוון שהוא במזיד והא בחטא שהוא בשוגג, ומביא פס׳ מאיכה ופס׳ מדניאל שלכאורה תומכים בחילוק הזה.

ועל זה הקשיתי מהכתוב ביחזקאל. 

אכן המילה עוון מקושרת תמיד למזיד, וכמו שאומר "נושא עוון ופשע וחטאה ונקה" - מזיד, להכעיס, שוגג. 

אני לא יודע על אילו פסוקים מדניאל ואיכה מדובר, אבל הבחנה 'טרמנולוגית' - אולי יש לחלק בין "נשיאה בעוון" למושגים אחרים (אולי אפ' בין זה למושג "נשיאת עוון" הנ"ל)? 

אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙  וְאֵינָ֔ם וַאֲנַ֖חְנוּ עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ: (איכה פרק ה פסוק ז)

אֲדנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַעֲוֺנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִיבֹתֵֽינוּ: (דניאל פרק ט פסוק טז)

את החלוקה שהצעתי לעיל ניתן לעשות גם בתוך הפס' באיכה - יש (אולי) הבדל בין סבילת ונשיאת עוון לנשיאה בעוון.

מצד הפס' בדניאל, לא לגמרי הובן לי למה מוכח כאן שיש כאן "פגיעה" בבנים בגלל האבות. בעוונות הדור ובעוונות אבות אנשי הדור נחרב המקדש - במחשבה ראשונה עולה לי תפיסה קצת ידועה אבל ששוללת את ההתבוננות שבשאלה מעיקרה, וכך היא אומרת: עם ישראל ככלל וציבור איננו נמדד רק לפי ההווה אלא גם לפי העבר ולפי העתיד (בהתחלה כתבתי "בעיקר לפי העתיד", אבל יש לדון בדבר), לכן בדברים גדולים שקשורים לכלל ישראל אין כאן מדידה של דור אחד (והדברים מעלים בי את מאמר חז"ל 'דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו אילו נחרב בימיו'). באופן דומה אך שונה יש מושג ידוע של "בסאסאה תריבנה": כאשר מתמלאת הסאה העם נידון על מעשיו.

מהדברים אולי ניתן להעלות דיוק מסוים - אין פלא בענישת בנים על אבות כאשר מדובר על משהו כלל ישראלי (במיוחד כאשר הבנים רשעים כהאבות וגם אפ' פחות [ולענ"ד אפ' יהיו צדיקים]), הפלא הוא כאשר יחיד נענש על חטא אבותיו באופן פרטי, דבר כזה לא יתכן מצד הסברא הפשוטה שלי כמוסר אנושי.

לשאת עוון ביחזקאל משמעו - להיענש, לסבול מחמת. וזה די נרדף עם הכתוב באיכה.

אם אתה רוצה לעשות חילוקים ודיוקים אפשר אבל אז אתה צריך לבסס את על זה הכתובים.

״ הפלא הוא כאשר יחיד נענש על חטא אבותיו באופן פרטי, דבר כזה לא יתכן מצד הסברא הפשוטה שלי כמוסר אנושי״.

זאת הערה מעניינת. האם גם המושג של זכות אבות מפריע לך באותה מידה ? (ואגב. לא ממש הבנתי למה אתה מתכוון ב״כלל ישראלי״)

מילים נרדפות הן מילים בעלות סמנטיקה מאוד מצומצמת, אבל הן לא זהות לחלוטין, לפחות כך שיטת המלבי"ם בפירוש המקראות ואני מאוד מחזיק ממנה. לפי זה "נשיאה" ו"סבילה" הן אולי מאוד מאוד מאוד קרובות סמנטית, אבל הן לא לחלוטין אותו דבר. ראוי לעשות חיפוש בכתבי המלבי"ם ולראות כיצד הוא מפרש את המילים הללו. לנשיאה וסבילה יש סמנטיקה זהה במובן של "סחיבה", אבל אני עומד על כך שיש חילוק ביניהן. זה ראשית כל. (הצעה שעלתה בראשוני באופן אסוצאטיבי - סבילה היא סחיבה לצורך הובלה ממקום למקום, מכאן שם המקצוע "סבל", לעומת "נשיאה", שאינה בהכרח לצורך הובלה. תוך כדי כתיבת הדברים חשבתי על חילוק נוסף - נשיאה היא סחיבה בדרך של הרמה (נזכרתי במאמר הכתוב "נשא את ראש") משא"כ סבילה. בעצם החילוק האחרון לא מדוייק כ"כ, אולי יותר נכון לומר שנשיאה היא סחיבה יותר קלילה משא"כ סבילה).

שנית - אני חושב שיש לחלק בין "לישא את" לבין "לישא ב", זו טענה די מסתברת לדעתי.

שלישית - זה כנראה לא הסגנון שאתה מתחבר אליו (אני מאבחן את זה מכמה פעמים שיצא לי לדון איתך כאן), אבל חשבתי על הסברה בלתי מיוסדת ומוכחת בעליל. דרכם של הדרשנים הרבה פעמים להפוך את המילה ב' בראש מילה ממשמעות של 'מיקום' למשמעות של כפילות, לדוג': "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ב' אהבה, שתי אהבות - אהבה שלו אלינו ו(מתוכה) אהבה שלנו אליו (וב' פעמים 'אהבה' עולה גימ' שם הוי"ה). 

אם כן, אין נשיאה "בעוון" מאב לבן, פי' נשיאת ב' עוון, נשיאת שתי עוונות. מה העניין? הענישה לדורות הבאים היא עד ד' דורות, כידוע, למה דווקא ככה? חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם (ויש סוד גדול בזה שלשה"ר היא הרביעית וכנגד כולם, אם תרצה אפרש). על כל עבירה מד' הללו שעשה האב במזיד, בדרך של עוון - מגיע לדור מצאצאיו לכפר על כך, דור ראשון על חטא זה, ושני על חטא אחר וכו'. לעולם על דור מכפר על עוון אחד מד' עוונות הללו, וכך מגיעים להענשה עד ד' דורות, אולם לעולם אין דור אחד נענש על שתי עוונות, אין דור שנושא "בעוון" - ב' עוון, שתי עוונות.

מ"מ אין לי מקורות לבסס עליהם את הדברים. והעיקר להגדיל תורה ולהאדיר.

@בן מערבא  מה אומר?

הכל טוב. אני שמח בעצם זה שהתעוררתי לכתוב את הדברים.

אני אגיד ברשותך דברים כלליים, בלי להתייחס לדברים הספציפיים שאמרת. מניח שבחלקם הם יצרמו, ובגלל זה (בין היתר) מלכתחילה העדפתי לשתוק, כי לא רציתי לפתוח את זה, אבל קבל זאת בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״.

״ זה כנראה לא הסגנון שאתה מתחבר אליו״.

אתה בהחלט צודק. קשה לי מאוד עם הסגנון הזה. מאוד. וזה לא רק אצלך, זה די נפוץ, לצערי.

תראה, אני בא ״מעולם של מתמטיקה״, וצורת החשיבה שמאפיינת את העולם הזה טבועה בי עמוק, ואני מאוד מעריך אותה, הרבה פעמים חשבתי לעצמי שאילו אני הייתי פותח ישיבה שיעורי הבסיס בה היו קורסים במתמטיקה עיונית, כדי להקנות לתלמידים חשיבה נכונה ובריאה. ואני בהחלט עומד מאחורי ההמלצה הזאת לכל מי שרוצה ללמוד תורה.

העומקים שמגיעים שם, הבניינים שבונים שם, זה משהו מטורף, יש דברים שאתה מסתכל עליהם ואומר פשוט ״וואו״.

וכל זה בראש ובראשונה בזכות המתודה שיש שם, בזכות צורת החשיבה, המדויקת החדה והדקדקנית ללא פשרות.

אתה יודע שם שאם מה שאתה אומר, לא מדויק ולא מוכח עד לשיתין, אתה תחטוף על הראש, זה פשוט ברור. אין דבר כזה ״לנפנף ידיים״.  

ואז אני מסתכל לעולמה של תורה, ואני כואב, עצוב, כועס, מתוסכל. ביטויים כמו שבעים פנים לתורה (שיש מה להעיר עליו) משמשים כרשיון להפקרות המונית, מרגיש לי הרבה פעמים שהתורה נתפסת כמו איזה גוש של חלה שאפשר לערבב ולערבב אותה כל פעם בצורה שונה, העיקר שנוציא איזה דבר תורה מקומי נחמד ונעים, בלי להתייחס לתורה כמכלול, בלי לחשוב האם הדברים משתלבים בצורה קוהרנטית עם שאר חלקי התורה.

ובבקשה בלי דברי הרמב״ן הידועים על כך שאין חכמתנו כחכמת התשבורת, זאת לא הכוונה שלי, אני מדבר על צורת החשיבה, על הדרישה לביסוס ולנימוק. אני לא מצפה כמובן לשום הוכחה מוחלטת ברמה של הוכחה מתמטית, אבל אני כן מצפה, שאם אתה טוען שיש הבדל של ניואנס בין שני מילים אז שתביא לי דוגמאות בתור נסיון להוכחה לכך מהתורה.

״ דרכם של הדרשנים הרבה פעמים להפוך את המילה ב' בראש מילה ממשמעות של 'מיקום' למשמעות של כפילות, לדוג': "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ב' אהבה, שתי אהבות - אהבה שלו אלינו ו(מתוכה) אהבה שלנו אליו (וב' פעמים 'אהבה' עולה גימ' שם הוי"ה).

אם כן, אין נשיאה "בעוון" מאב לבן, פי' נשיאת ב' עוון, נשיאת שתי עוונות. מה העניין? הענישה לדורות הבאים היא עד ד' דורות, כידוע, למה דווקא ככה? חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם״.

לא יודע מי הם הדרשנים האלה, ואני כותב ומוחק כדי לחשוב איך לנסח את זה, אבל בפשטות אני רוצה לומר שאני לא תופס את שיטת הדרשה הזאת כדרך לגיטימית לדרוש ולפרש את התורה. זהו. אמרתי את זה.

מבחינתי, המגדלור שלנו זה חז״ל. אז נשאלת השאלה האם יש לשיטת הדרש הזאת מקור בחז״ל ? אם לא, אז מה הביסוס שלה ? (רציתי להוסיף עוד משהו אבל אני אצנזר את עצמי).

מניח שתקרא את הדברים והם יצרמו לך, מחילה, אבל כמו שאמרתי קבל זאת ברוח ״נאמנים פצעי אוהב״, יש לך אהבה מרשימה לתורה, באמת, וגם שכל טוב, למה לא להשקיע את הזמן והמרץ שלך בלימוד של מדרשי הלכה לדוגמא ? שים לב להבדל בין המתודה וצורת החשיבה של חז״ל שנמצאת שם, לדברים בסגנון דרכם של הדרשנים שהבאת למעלה.

(״חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם״ - תראה איך הכנסת את לשון הרע כדי שיהיה לך מספר 4 כמו שרצית, אבל כמובן שלשון הרע למרות חומרתו הרבה מאוד, הוא אמנם שקול מבחינה מסוימת אליהם, אבל שקול זה לא אומר באותה רמה לכל דבר ועניין, והמספר הנכון הוא 3, אם כי אולי נכון להכניס לשם חילול השם)

אולי הייתי צריך להתנסח יותר בבהירות ויותר בנימוק בקטעים מסוימים, וגרמת לי להוציא בלי קשר אליך דברים שיושבים לי על הלב מזמן, לצערי דעתי לא מיושבת עלי כדבעי, ופשוט שפכתי בצורה מעורפלת מה שיצא מן הלב. 

והייתי שמח להכיר את השיטה שעליה אתה מדבר. 

בעל השיטה בפירוש ה"ב'" הוא הרב חיים ויטאל זצ"ל בס' פרי עץ חיים, אני חושב שזה מספיק נאמן.

השיטה לספור את לשה"ר היא בדרכו של המהר"ל, יש לחלק זאת מחילול ה', שכן בלשון הרע יש היבט כללי שאין בדברי חז"ל על חילול ה'.

עניינו של המספר ארבע, כמו שמלמדנו הרה"ג משה שפירא זצ"ל (שרוב דבריו ככולם מבוססים על דברי המהר"ל), הוא התפוצה השלימה, ד' כנפות הארץ - הצד שכולל את כל המציאות אך בצורה של פירוד. כשעמ"י נמצא בד' כנפות הארץ הוא גולה, מפזור ומפורד, ונמצא בכל העולם. הגלות היא תוצאה של לשון הרע, כמו שכותב החפץ חיים בפתיחת ספרו, שהיא בעצם הביטוי המרכזי לשנאת חינם.

זה יהיה מובן יותר.

לחילופין, יתכן שיחוס הדברים לאר"י מוטעה. 

הספר שער בת רבים עצמו נמצא בהיברובוקס, אבל אין שם תוספת על מה שצילמת, או מקור מדוייק יותר. 

שער בת רבים - במדבר - פנסטר, חיים אריה ליב בן יוסף (page 1 of 151)

וזה ספר מאוחר למדי, כך שלא מסתבר שהיו מסורות אמינות בשם האר"י שהגיעו אליו בע"פ בלי שנדפסו קודם.

שער הפסוקים ספר דניאל פרק ט

האר"י מדבר הוא באוחזים מעשה אבותיהם. (ובכל זאת, החשבון לגבי החטאים מתחיל מחדש). והפסוק ביחזקאל מדבר כשלא אוחזים מעשה אבותיהם.

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

התורה: אמרו לכם X, אל תעשו X-1 או X+1

הפרשנות המאוחרת: אפשר לעקור ולעקר את הכתובים, אפשר לעשות טריקים ושטיקים, ולכול זה נקרא בשם 'דעת תורה'.

על־פני בני האור או וואטאבר כת כזאת או אחרת.

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך – ויקיפדיה

תאמת חונכתי לחשוב שמוזיאונים זה דבר משעמם אני עדיין לא יודעת מה דעתי האובייקטיבית על מקומות כאלה (כפי שאתה אוהב להגיד חחח)

אם אסור לך לסור ממה שהשופטים יגידו לך אזי המשמעות היא שעליך לשמוע להם גם אם נראה לך שזה צריך להיות הפוך. יש כאן למעשה את הניסוח (הראשון כנראה) של רעיון שלטון החוק. וכמו שהרב מיכי אברהם אומר שמדובר בסמכות פורמלית ולאו דווקא מהותית.

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

צריך לבדוק כל עלה מול אור בוהק, אתה לא יודע מה הולך שם.

כל עלה לוקח המון זמן לבדוק זה לא בלתי־אפשרי (אחרת איך חז"ל עשו את זה) אבל זה לוקח המון, המון זמן, ועין מאוד חדה.

החרקים החמודים האלה הם לרוב או חומים או בצבע ירוק בהיר (זהה לחלוטין לחסה, אפשר לזהות רק בקושי לפי העיניים השחורות), קטנטנים אולי בגודל של מילימטר־שניים, ויש לא מעט. הם גם לא יורדים בכזאת קלות במים.

לבבות חסה בד"כ יותר נקיים וקלים לבדיקה.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.