בגלל החסימה שלי. אם מעניינת אותך ההתעניינות שלי.. טוב אין לי פתרון של ממש.

הגמרא שם מקשה בין הכתוב ״פוקד עוון אבות על בנים״ לבין הכתוב ״ובנים לא ימותו על אבות״ והיא מתרצת את הקושיה בכך שהא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והא כשלא.

בתמונה שם מופיע בשם ספר ״שער בת רבים״ שכתב בשם האר״י שתירץ תירוץ אחר (שלא כגמרא בבבלי) שהא בעוון שהוא במזיד והא בחטא שהוא בשוגג, ומביא פס׳ מאיכה ופס׳ מדניאל שלכאורה תומכים בחילוק הזה.

ועל זה הקשיתי מהכתוב ביחזקאל. 

אכן המילה עוון מקושרת תמיד למזיד, וכמו שאומר "נושא עוון ופשע וחטאה ונקה" - מזיד, להכעיס, שוגג. 

אני לא יודע על אילו פסוקים מדניאל ואיכה מדובר, אבל הבחנה 'טרמנולוגית' - אולי יש לחלק בין "נשיאה בעוון" למושגים אחרים (אולי אפ' בין זה למושג "נשיאת עוון" הנ"ל)? 

אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙  וְאֵינָ֔ם וַאֲנַ֖חְנוּ עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ: (איכה פרק ה פסוק ז)

אֲדנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַעֲוֺנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִיבֹתֵֽינוּ: (דניאל פרק ט פסוק טז)

את החלוקה שהצעתי לעיל ניתן לעשות גם בתוך הפס' באיכה - יש (אולי) הבדל בין סבילת ונשיאת עוון לנשיאה בעוון.

מצד הפס' בדניאל, לא לגמרי הובן לי למה מוכח כאן שיש כאן "פגיעה" בבנים בגלל האבות. בעוונות הדור ובעוונות אבות אנשי הדור נחרב המקדש - במחשבה ראשונה עולה לי תפיסה קצת ידועה אבל ששוללת את ההתבוננות שבשאלה מעיקרה, וכך היא אומרת: עם ישראל ככלל וציבור איננו נמדד רק לפי ההווה אלא גם לפי העבר ולפי העתיד (בהתחלה כתבתי "בעיקר לפי העתיד", אבל יש לדון בדבר), לכן בדברים גדולים שקשורים לכלל ישראל אין כאן מדידה של דור אחד (והדברים מעלים בי את מאמר חז"ל 'דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו אילו נחרב בימיו'). באופן דומה אך שונה יש מושג ידוע של "בסאסאה תריבנה": כאשר מתמלאת הסאה העם נידון על מעשיו.

מהדברים אולי ניתן להעלות דיוק מסוים - אין פלא בענישת בנים על אבות כאשר מדובר על משהו כלל ישראלי (במיוחד כאשר הבנים רשעים כהאבות וגם אפ' פחות [ולענ"ד אפ' יהיו צדיקים]), הפלא הוא כאשר יחיד נענש על חטא אבותיו באופן פרטי, דבר כזה לא יתכן מצד הסברא הפשוטה שלי כמוסר אנושי.

לשאת עוון ביחזקאל משמעו - להיענש, לסבול מחמת. וזה די נרדף עם הכתוב באיכה.

אם אתה רוצה לעשות חילוקים ודיוקים אפשר אבל אז אתה צריך לבסס את על זה הכתובים.

״ הפלא הוא כאשר יחיד נענש על חטא אבותיו באופן פרטי, דבר כזה לא יתכן מצד הסברא הפשוטה שלי כמוסר אנושי״.

זאת הערה מעניינת. האם גם המושג של זכות אבות מפריע לך באותה מידה ? (ואגב. לא ממש הבנתי למה אתה מתכוון ב״כלל ישראלי״)

מילים נרדפות הן מילים בעלות סמנטיקה מאוד מצומצמת, אבל הן לא זהות לחלוטין, לפחות כך שיטת המלבי"ם בפירוש המקראות ואני מאוד מחזיק ממנה. לפי זה "נשיאה" ו"סבילה" הן אולי מאוד מאוד מאוד קרובות סמנטית, אבל הן לא לחלוטין אותו דבר. ראוי לעשות חיפוש בכתבי המלבי"ם ולראות כיצד הוא מפרש את המילים הללו. לנשיאה וסבילה יש סמנטיקה זהה במובן של "סחיבה", אבל אני עומד על כך שיש חילוק ביניהן. זה ראשית כל. (הצעה שעלתה בראשוני באופן אסוצאטיבי - סבילה היא סחיבה לצורך הובלה ממקום למקום, מכאן שם המקצוע "סבל", לעומת "נשיאה", שאינה בהכרח לצורך הובלה. תוך כדי כתיבת הדברים חשבתי על חילוק נוסף - נשיאה היא סחיבה בדרך של הרמה (נזכרתי במאמר הכתוב "נשא את ראש") משא"כ סבילה. בעצם החילוק האחרון לא מדוייק כ"כ, אולי יותר נכון לומר שנשיאה היא סחיבה יותר קלילה משא"כ סבילה).

שנית - אני חושב שיש לחלק בין "לישא את" לבין "לישא ב", זו טענה די מסתברת לדעתי.

שלישית - זה כנראה לא הסגנון שאתה מתחבר אליו (אני מאבחן את זה מכמה פעמים שיצא לי לדון איתך כאן), אבל חשבתי על הסברה בלתי מיוסדת ומוכחת בעליל. דרכם של הדרשנים הרבה פעמים להפוך את המילה ב' בראש מילה ממשמעות של 'מיקום' למשמעות של כפילות, לדוג': "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ב' אהבה, שתי אהבות - אהבה שלו אלינו ו(מתוכה) אהבה שלנו אליו (וב' פעמים 'אהבה' עולה גימ' שם הוי"ה). 

אם כן, אין נשיאה "בעוון" מאב לבן, פי' נשיאת ב' עוון, נשיאת שתי עוונות. מה העניין? הענישה לדורות הבאים היא עד ד' דורות, כידוע, למה דווקא ככה? חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם (ויש סוד גדול בזה שלשה"ר היא הרביעית וכנגד כולם, אם תרצה אפרש). על כל עבירה מד' הללו שעשה האב במזיד, בדרך של עוון - מגיע לדור מצאצאיו לכפר על כך, דור ראשון על חטא זה, ושני על חטא אחר וכו'. לעולם על דור מכפר על עוון אחד מד' עוונות הללו, וכך מגיעים להענשה עד ד' דורות, אולם לעולם אין דור אחד נענש על שתי עוונות, אין דור שנושא "בעוון" - ב' עוון, שתי עוונות.

מ"מ אין לי מקורות לבסס עליהם את הדברים. והעיקר להגדיל תורה ולהאדיר.

@בן מערבא  מה אומר?

הכל טוב. אני שמח בעצם זה שהתעוררתי לכתוב את הדברים.

אני אגיד ברשותך דברים כלליים, בלי להתייחס לדברים הספציפיים שאמרת. מניח שבחלקם הם יצרמו, ובגלל זה (בין היתר) מלכתחילה העדפתי לשתוק, כי לא רציתי לפתוח את זה, אבל קבל זאת בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״.

״ זה כנראה לא הסגנון שאתה מתחבר אליו״.

אתה בהחלט צודק. קשה לי מאוד עם הסגנון הזה. מאוד. וזה לא רק אצלך, זה די נפוץ, לצערי.

תראה, אני בא ״מעולם של מתמטיקה״, וצורת החשיבה שמאפיינת את העולם הזה טבועה בי עמוק, ואני מאוד מעריך אותה, הרבה פעמים חשבתי לעצמי שאילו אני הייתי פותח ישיבה שיעורי הבסיס בה היו קורסים במתמטיקה עיונית, כדי להקנות לתלמידים חשיבה נכונה ובריאה. ואני בהחלט עומד מאחורי ההמלצה הזאת לכל מי שרוצה ללמוד תורה.

העומקים שמגיעים שם, הבניינים שבונים שם, זה משהו מטורף, יש דברים שאתה מסתכל עליהם ואומר פשוט ״וואו״.

וכל זה בראש ובראשונה בזכות המתודה שיש שם, בזכות צורת החשיבה, המדויקת החדה והדקדקנית ללא פשרות.

אתה יודע שם שאם מה שאתה אומר, לא מדויק ולא מוכח עד לשיתין, אתה תחטוף על הראש, זה פשוט ברור. אין דבר כזה ״לנפנף ידיים״.  

ואז אני מסתכל לעולמה של תורה, ואני כואב, עצוב, כועס, מתוסכל. ביטויים כמו שבעים פנים לתורה (שיש מה להעיר עליו) משמשים כרשיון להפקרות המונית, מרגיש לי הרבה פעמים שהתורה נתפסת כמו איזה גוש של חלה שאפשר לערבב ולערבב אותה כל פעם בצורה שונה, העיקר שנוציא איזה דבר תורה מקומי נחמד ונעים, בלי להתייחס לתורה כמכלול, בלי לחשוב האם הדברים משתלבים בצורה קוהרנטית עם שאר חלקי התורה.

ובבקשה בלי דברי הרמב״ן הידועים על כך שאין חכמתנו כחכמת התשבורת, זאת לא הכוונה שלי, אני מדבר על צורת החשיבה, על הדרישה לביסוס ולנימוק. אני לא מצפה כמובן לשום הוכחה מוחלטת ברמה של הוכחה מתמטית, אבל אני כן מצפה, שאם אתה טוען שיש הבדל של ניואנס בין שני מילים אז שתביא לי דוגמאות בתור נסיון להוכחה לכך מהתורה.

״ דרכם של הדרשנים הרבה פעמים להפוך את המילה ב' בראש מילה ממשמעות של 'מיקום' למשמעות של כפילות, לדוג': "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ב' אהבה, שתי אהבות - אהבה שלו אלינו ו(מתוכה) אהבה שלנו אליו (וב' פעמים 'אהבה' עולה גימ' שם הוי"ה).

אם כן, אין נשיאה "בעוון" מאב לבן, פי' נשיאת ב' עוון, נשיאת שתי עוונות. מה העניין? הענישה לדורות הבאים היא עד ד' דורות, כידוע, למה דווקא ככה? חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם״.

לא יודע מי הם הדרשנים האלה, ואני כותב ומוחק כדי לחשוב איך לנסח את זה, אבל בפשטות אני רוצה לומר שאני לא תופס את שיטת הדרשה הזאת כדרך לגיטימית לדרוש ולפרש את התורה. זהו. אמרתי את זה.

מבחינתי, המגדלור שלנו זה חז״ל. אז נשאלת השאלה האם יש לשיטת הדרש הזאת מקור בחז״ל ? אם לא, אז מה הביסוס שלה ? (רציתי להוסיף עוד משהו אבל אני אצנזר את עצמי).

מניח שתקרא את הדברים והם יצרמו לך, מחילה, אבל כמו שאמרתי קבל זאת ברוח ״נאמנים פצעי אוהב״, יש לך אהבה מרשימה לתורה, באמת, וגם שכל טוב, למה לא להשקיע את הזמן והמרץ שלך בלימוד של מדרשי הלכה לדוגמא ? שים לב להבדל בין המתודה וצורת החשיבה של חז״ל שנמצאת שם, לדברים בסגנון דרכם של הדרשנים שהבאת למעלה.

(״חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם״ - תראה איך הכנסת את לשון הרע כדי שיהיה לך מספר 4 כמו שרצית, אבל כמובן שלשון הרע למרות חומרתו הרבה מאוד, הוא אמנם שקול מבחינה מסוימת אליהם, אבל שקול זה לא אומר באותה רמה לכל דבר ועניין, והמספר הנכון הוא 3, אם כי אולי נכון להכניס לשם חילול השם)

אולי הייתי צריך להתנסח יותר בבהירות ויותר בנימוק בקטעים מסוימים, וגרמת לי להוציא בלי קשר אליך דברים שיושבים לי על הלב מזמן, לצערי דעתי לא מיושבת עלי כדבעי, ופשוט שפכתי בצורה מעורפלת מה שיצא מן הלב. 

והייתי שמח להכיר את השיטה שעליה אתה מדבר. 

בעל השיטה בפירוש ה"ב'" הוא הרב חיים ויטאל זצ"ל בס' פרי עץ חיים, אני חושב שזה מספיק נאמן.

השיטה לספור את לשה"ר היא בדרכו של המהר"ל, יש לחלק זאת מחילול ה', שכן בלשון הרע יש היבט כללי שאין בדברי חז"ל על חילול ה'.

עניינו של המספר ארבע, כמו שמלמדנו הרה"ג משה שפירא זצ"ל (שרוב דבריו ככולם מבוססים על דברי המהר"ל), הוא התפוצה השלימה, ד' כנפות הארץ - הצד שכולל את כל המציאות אך בצורה של פירוד. כשעמ"י נמצא בד' כנפות הארץ הוא גולה, מפזור ומפורד, ונמצא בכל העולם. הגלות היא תוצאה של לשון הרע, כמו שכותב החפץ חיים בפתיחת ספרו, שהיא בעצם הביטוי המרכזי לשנאת חינם.

זה יהיה מובן יותר.

לחילופין, יתכן שיחוס הדברים לאר"י מוטעה. 

הספר שער בת רבים עצמו נמצא בהיברובוקס, אבל אין שם תוספת על מה שצילמת, או מקור מדוייק יותר. 

שער בת רבים - במדבר - פנסטר, חיים אריה ליב בן יוסף (page 1 of 151)

וזה ספר מאוחר למדי, כך שלא מסתבר שהיו מסורות אמינות בשם האר"י שהגיעו אליו בע"פ בלי שנדפסו קודם.

שער הפסוקים ספר דניאל פרק ט

האר"י מדבר הוא באוחזים מעשה אבותיהם. (ובכל זאת, החשבון לגבי החטאים מתחיל מחדש). והפסוק ביחזקאל מדבר כשלא אוחזים מעשה אבותיהם.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום