זה לא משהו שאני עושה באופן רציונאלי.
שמתי לב שאנשים מאוד משתפים אותי ומרגישים איתי בנוח, אבל אני חושבת שזה דווקא מגיע מהמקום ה"לא יודע" שלי.
בכנות, רוב הפעמים שאנשים משתפים אותי, אני לא יודעת מה לומר. אז אני פשוט מקשיבה, שותקת, נותנת להם לדבר.
זה לא נעשה מאידיאל גדול, למרות שכשאני כותבת את זה זה נראה כמו איזושהי שיטה סדורה. זה באמת נובע ממקום לא יודע.
אני לא יודעת מה אתם רוצים לשמוע, מה יהיה לכם נכון עכשיו. אז אני שותקת. וכשאני חושבת על זה עכשיו, כנראה זה דווקא מה שעוזר לאנשים להיפתח. ברור שאני לא שותקת לנצח, אבל בגלל שאני לא ממהרת להגיב (כי אין לי מה), אז אנשים מרגישים בנוח. ובזמן שהם מדברים, אני מנסה להזדהות דווקא מתוך החולשות שלי. ומתוך זה להביע את האמפטיה. אז או שאני אגיד שאני מבינה, או שאני אשתף משהו דומה שדרכו אני אראה שהבנתי ורק אחרי זה בהתאם למה שיתגלגל, אני גם אביע את דעתי אם זה מתאים ואם יש לי מה לומר.
ממה שאת מתארת, את מגיעה לזה ממקום מאוד רציונאלי, אבל אולי ההבנה שאנשים לא משתפים ממקום רציונאלי תעזור. ולכן גם הפתרון המתאים הוא לא רציונאלי.
אני בטוחה שזה לא מגיע מהתנשאות, העצות או הצעת הפתרונות.
אבל אנסה להסביא איך זה מרגיש - אנשים מגיבים לכל מיני סיטואציות בחיים על סמך החיים שהם חיו עד עכשיו. אירועים מסוימים יצרו תבניות של התנהגות שקשה מאוד לשנות. אז לאדם מבחוץ זה אולי נראה מאוד פשוט - למה להישאר במקום שרע?
אבל לאדם שצריך לעשות את השינוי, זה קשה מאוד מאוד. לא תמיד מבינים את המקום הקשה שבו נמצאים, הרבה פעמים זה דורש להילחם בתבניות מוכרות, זה דורש לצאת מהאזור הבטוח והמוכר, שאולי הוא לא טוב - אבל הוא מוכר. ולא תמיד כולם יודעים לנסח את זה ככה, הם מרגישים את זה בלי לדעת לתת לזה מילים.
וכשהם באים ומשתפים, הם לא מחפשים פתרון. כי את הפתרונות הקלאסיים הם כנראה מכירים, ויכול להיות שגם העבירו אותם בראש אלף פעם, אבל מכל מיני סיבות (מוצדקות יותר או פחות) הם לא שינו את המסלול. ואז אחרי פריקה, מגיע אדם והופך להיות עוד אחד מהקולות בראש שמציעים פתרונות. אבל את הפתרונות האדם כבר מכיר, הוא פשוט מפחד לעשות את זה. אז הוא לא צריך לשמוע עוד מעצמו, אלא דווקא מישהו שיחזק את זה שהקושי שלו לגיטימי. שהוא הגיוני, ולכן האמפטיה היא דווקא זו שתעזור ולא בהכרח הפתרון
