אני מרגיש שזה הולך לתפוס חלק משמעותי מאוד מאוד מהתפילות שלי...

זה צמ"ע פורומים

מעניין מה שאת אומרת לגבי ההשתדלות... מאחלת לך שבשנה הקרובנ יפתחו השערים בקלות ממש, בלי צורך בהרבה מאמץ.

ולפעמים שנמצאים רק עם ההורים וכבר אין יותר מדי חברים בסביבה יש בזה משהו מייבש. זהו נראה לי.

משתדל להתכוונן לקדושה שבהם, הלוואי..

התפילות הארוכות... קשה לי ממש לחשוב עליהן. באמת, זה לא תואם שלב בכלל. בא לי לבוא לתקיעת שופר וזהו, כדרך בנות גילי.

אבל לגברים אין הנחות אה? ;)

ושנזכה... הלוואי

לבוא רק לתקיעות?

האמת כשאתה שואל את זה ככה זה נהיה פתאום אופציה.

למה לא? כי מה ז"א? כל-עוד-אני לא- מטופלת-בילדים-אני חייבת-לנצל את המומנטום-ולהשתתף ב-כ-ל התפילות. ( אני אתגעגע לזה אחר כך, ככה טוענות הנשואות).

ועוד למה לא? כי זה ימים ארוכייייים, ואסור לישון, וצריך לנצל כל רגע.... אז אם אין לי עדר דרדקים לטפל בהם, ואם אני לא בתפילות, ואם אסור לישון, אז... מה למען ה' אני אמורה לעשות עם כל הזמן הפנוי הזה?

ממש מן המיצר. רק שיענה כבר. במרחב.

שאי אפשר להפסיד את התפילות כי זה מיוחד ונתגעגע וכו וכו וכו

נראלי כל אחת שומעת את זה כל שנה לפני החגים...

לא חייבים לסבול בר"ה ואכן לא חייבו אותך בתפילה במניין.

אפשר לחפש דרכים אחרות להוציא את הרצון הטוב.

לעזור עם האחיינים (ולהתפלל שסימן לשלך עוד השנה)

בבישולים (כנ"ל לבעלך השנה)

"סתם" לקרוא תהילים (מוזמנת לכוון כאן מה שתרצי).

וכל תוכן טוב שמתאים לך.

ועונה בשבילך לחברות הנשואות - שישבו בשקט ויגידו תודה. היית מתחלפת איתן בלי להסס לרגע.

ובע"ה שהשנה הזו תפתח לכולנו שערי ברכה שאין לה הפסק. 

על הלגיטימציה 🙏

ואמן.

מוסף מלווה עם התקיעות, יש סברא שאת כן חייבת מדרבנן, כמו כל מוסף כהכרעת האחרונים, במיוחד אם נוהגים כראשונים שסוברים לתקוע בשמונה עשרה בלחש.

תתפללי שחרית בבית, תבואי לקריאת התורה (כמסכת סופרים ומגן אברהם שאת חייבת בקריאת התורה), תשתתפי בתקיעות מיושב (כי אם לא תשתתפי את תפסיקי את הברכה על התקיעות וצריך שיהיה רצף אחרי הברכה), תששתפי במוסף והתקיעות, אם את רוצה את יכולה להישאר לתקיעות אחרי מוסף (אבל את יכולה לחתוך מיד אחרי מוסף).

את יכולה לישון אם את עייפה, מה עדיף לחוות את היום כאבן מעמסה. תקומי קצת מאוחר, תתפללי שחרית בבית ותבואי למה שכתבתי.

לא צריך להיות מתוח לנצל כל רגע. מה שצריך זה להיות בשמחה ונחת כל רגע, כמו שמשמע ברמב"ם והכרעת המשנה ברורה (תקצז, א) על פי הפסוק בנחמיה (ח, י): "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". זה מה שכתוב בתנ"ך על הרגש ראש השנה.

ברור שצריך חרדת הדין ולא להגזים בשמחה: "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה" (ראש השנה לב ע"ב)- "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה" (רמב"ם הלכות חנוכה ד, ו), אבל רק לא שמחה יתירה", כן צריך שמחה ככל יום טוב כמוכח ברמב"ם (שביתת יום טוב ו, יז): "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים (זאת אומרת גם ראש השנה) כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'... יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו וכו' ".

זה יום של שמחה נפלאה, אנחנו בטוחים ש-ה' יוציא את דיננו לטובה כפסק הטור (או"ח תקפ"א) על פי הירושלמי: "אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם (בערב ראש השנה) ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס."

בפועל אף אחד לא מחייב נשים לשמוע קריאת התורה.

מספיק תקיעות דמיושב שהן חובת היחיד וגם זה כהידור שהנשים קיבלו על עצמן ולא מעיקר הדין. אין חובה ביותר.

גם אם חייבות במוסף (ששוב, הרוב המוחלט אומרים שלא וכנ"ל) הן ודאי לא חייבות להתפלל במניין.

כמובן שתעשה מה שטוב לה, רק מדייק את החובה \מנהג. 

שזה משמע כבר במשנה וגמרא שנשים חייבות בקריאת התורה, לפחות בשבת ומועדים, כמו שמשמע לגבי עליות ראש חודש, כדיוק של הרב משה צוריאל.

המנהג לא שווה כקליפת השום, כי זה יכל לנבוע מעצלות של נשים או שלא היה להם את התנאים הנוחים.

לגבי תקיעות במוסף, זה חלק משמונה עשרה במוסף, ומכיוון שחייבות בשמונה עשרה כנראה חייבות בתקיעות.

ולגבי מוסף- התפילה לא תלויה בתקיעות, היא מצווה בפני עצמה, יש הרבה שנוהגים בכלל לא לתקוע בתפילת עמידה.

אתה לומד את כל הראשונים.

לגבי תקיעה במוסף, אני מבין כבר בחז"ל וגם בראשונים שלפי כולם זה דין במוסף, זאת אומרת דין בברכות עצמם שלא מספיק להגיד מלכויות, זכרונות ושופרות, אלא זה חייב להיות מלווה בתקיעות.

לפי הראשונים שתוקעים בלחש מובן. לפי הראשונים שרק מתפללים חזרת הש"ץ, אז זה המוסף היחיד שיש, אין בלחש. גם לפי הראשונים שאומרים שמתפללים לחש ותוקעים רק בחזרת הש"ץ, אז זה יותר ענין טכני מאשר יסוד הדין- "שלא לבלבל המתפללים", התקיעה בחזרת הש"ץ משלים את הלחש.

לא פוסקים ככה הלכה לרבים.

וגם לגבי התקיעות במוסף, יש פוסקים שאומרים במפורש שנשים חייבות לשמוע את התקיעות במוסף? או שמדובר רק בהבנה שלך?

ותקיעות זה על פי הבנת רבותיי את הראשונים וראיתי פוסקים שפוסקים כך.

על כל פנים, השאלה מה כיוונו חז"ל, לא משנה דעה ככה או ככה, כי כל אחד יביא דעה אחרת.

אני כותב מתוך ההבנה הכללית שלי של חז"ל והראשונים.

להביא דעת מיעוט במיעוט ולהגדיר אותה כ"הלכה" ועוד לקרוא לכל עם ישראל עצלניות...

אגב, לפי אותו הגיון גם קטנים חייבים בקריאת התורה. 

טוב להביא אותם.

כמובן שעוד יותר חשוב לדקדק בראש השנה שאשה תבוא וגם להביא קטנים שיכולים לבוא, כי הפסוקים בנחמיה שעליהם מבוסס המסכת סופרים מדובר על קריאה בראש השנה.

בראשונים אחרים שהביא ה'בית יוסף' ולא עיינו במסכת סופרים, והמציאו שזה דין רק על הציבור ולא על היחיד.

נראה לי שזה חלק מהעניין, להתעורר בתשובה גם אם זה כרוך באי נעימות וקושי,

זה קושי שהקב"ה מייקר אותו והוא חשוב אצלו...

יהודי שמוותר ומבטל רצונו לכבוד ה' בוודאי זה משמח את ה' יתברך

וזה משמח גם את מי שוויתר וחווה את ה"קושי" במהלך היום, זה נותן תחושת שליחות... להרגיש לרגע "עבד ה'"

עצם ההקרבה לכבוד ה' משמחת את האדם.

אם היא רגילה ללכת לתפילות אע"פ שהיא לא מחוייבת ולא לישון במהלך היום זה נראה לי דבר גדול שממש לא כדאי לוותר עליו...

/******* עריכה *******/

אני מקווה שהמשפט הזה יתקבל כאן בטוב,

בייחוד כשזה בא ממני ( אדם לא למדן בכלל בכלל בכלל בכלל בכלל בכלל )

לפעמים נראה לי שזה דווקא דבר טוב לשים בצד קצת פלפולים הלכתיים ולעבוד את ה' בתמימות 

ויראה עליונה.

אנחנו ממליכים את ה' ובפשטות לא מתוודים על חטאים (בלי להיכנס לזוהר ולאר"י. אני מדבר על התפילות עצמם).

כל הפחד זה בחינת: "אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". (הושע ג, ה) מצודות: "ופחדו אל ה'" - "אז יפחדו את ה' ואת טובו ר"ל לא יחטאו עוד כי יפחדו את ה' שלא יסיר שכינתו מביניהם ויפחדו את טובו שלא יאבדו השפעת טובתו ודוגמתו ופחדו ורגזו על כל הטובה וגו' ".

על ידי המלכות ה' אנחנו מרגישים את ה' בתוכנו,

ופוחדים לחטוא שלא יסיר 'שכינתו' מתוכנו.

בראש השנה ה' משלים אותנו ומחדש אותנו כבריה חדשה (כדברי הירושלמי בראש השנה  (ד, ח): "ר' לעזר בי ר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב"ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה".

ולכן לא צריך להתמקד בחסרונות בנפש הפרטית שזה יראת חטא, אלא להתמקד ביראת שמים: "יראת שמיים מציינת את החשש מפני התרחקות מה' הנגרמת כתוצאה מהעבירה. כשאדם עושה מעשים טובים המתאימים לרצון ה' הוא קרוב אל ה' ודבק בו, אך כשהוא חוטא הוא עובר על רצון ה' וטעמו, ולכן מתרחק מה'" (מוסר אביך א)

זאת אומרת השאלה אם אנחנו דבקים ב-ה' ביום הזה או מתרחקים ממנו.

(מי שנוהג על פי הזוהר והאר"י יכול להתוודות בחשאי בעת הראוי, אבל זה לא חלק מהותי מהיום. השל"ה אומר לא לעשות את זה.)

שהזכרת לי את הצד הזה של הימים האלה...

כל כך הוטמע בנו החינוך הליטאי של אימת הדין שהימים האלה בשלב מסוים נהיו בלתי נסבלים 😪

אני דווקא שמתי לב יותר בהבדל בין אשכנזים (יראת הדין) לבין ספרדים (המלכת הקב"ה).

ככה לפחות אני חוויתי במקומות שהייתי. 

מזמן אמרתי שלהיוולד אשכנזיה זו קללה. 😏

(מסתכן באאוטינג) אז כמו שאני אומר למדוייטות שלי - את אשכנזיה "על תנאי".

יש לך עוד סיכוי לאכול קטניות בפסח.. 

למצוא את הזמן או הנישה שאת כן מתחברת

ואליה לבוא.

כמו אלה שבאות רק לקבלת שבת ומייד אחריה הולכות.

את הכי מוצלחת

כמו שאת!

ובאמת גם אני מרגיש שהחיבור לתפילה הוא בעיקר מהבנת משמעות המילים מה שמצריך עבודה במישורים שונים, מפירוש המילים שלא מובנת עד ההבנה של רעיונות יותר כוללים ביחס לתפילה לטקסט שלה.

וכן, הקושי בריכוז מוכר לי שנים. אבל מבחינתי בשלב הזה, כבר מזמן לא הייתי אמורה להתאמץ כל כך כדי להתרכז, אלא לעבוד את ה' בדרך אחרת.

חשבונות שמים...

מרגיש שאני מתפרע ברוחניות. אני מעריך כשאבנה בית זה יהפוך לדבר יותר מסודר עם גבולות.

האם יהיה ירידה? אולי. אבל זה יהיה יותר רצון ה'.

זה זמן של 'זכרונות'. ה' זוכר ופוקד אותנו.

הגמרא בראש השנה י ע"ב-יא ע"א אומרת:

"בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל".

פעם לא היה בעיה כל כך של רווקות. היה בעיה של עקרות, אבל רווקות זה שבן-אדם בלי זוג וגם בלי ילדים. כמו ש-ה' זכר את שרה- "ו-ה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" (ואנחנו קוראים את כל הסיפור בקריאת התורה ביום הראשון), ואת רחל- "ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אחרים ויפתח את רחמה" , ואת חנה- "ויזכרה ה' " (ואנחנו קוראים את כל הסיפור ההפטרה של היום הראשון), ה' זוכר בראש השנה את כל הרווקים והרווקות. "כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אָתָּה. וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ."

אולי השדכן או השדכנית או הדוד/דודה או החבר/חברה שכח/ה אותך, אבל ה' זוכר בדיוק. הוא משגיח ופוקד. כמו כל הפסוקים שאנחנו אומרים בברכת זכרונות ש-ה' זוכר ופוקד.

אתה/את לא נשכחת מלב! אדון העולם צור העולמים זוכר אותך והוא מייקר אותך: "התשכחה אשה עולה מרחם בן בטנה ואנכי לא אשכחך"! "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם א‍רחמנו נאם ה' "!

לכולם.

אשריך שאתה מחזק את עם ישראל!

וזה לא ימנע ממך לחלוק עלי.

גם על זה.

מקסים.

ושנזכה כבר ל: זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך... כי המסע הזה הוא לגמרי מדבר וארץ לא זרועה.

יש נקודה שכן קשורה בעיני ללנ"ו.

עוד שנה חלפה וכלום לא השתנה. התפללנו כל כך ש"תחל שנה וברכותיה" והנה עשינו סיבוב שלם ועדיין תקועים באותו מקום.

עדיין מחפשים, עדיין תקועים, עדיין לבד..

ורק מבוגרים בשנה, עייפים בשנה וגם ה"מבחר" מצטמצם סביבנו.

ככה זה לפחות (לפעמים) בעינים החיצוניות שלנו.

פעם שמעתי תלמיד חכם מגדיר את מעגל השנה כ"מדרגות לולייניות". במבט שטחי נראה שעשינו סיבוב ואנחנו באותו מקום. כשמגביהים מעט את המבט רואים שעלינו מעלה והתקדמנו במהלך השנה.

אני לא יודע מתי הקב"ה יפגיש אותי עם אשתי. אני רק יודע שכל יום שעובר מקרב אותי אליה יותר ויותר.

בע"ה שנזכה כולנו כאן להתחדשות של שנה כ"שנים הטובות לברכה". שנסתכל אחורה כל חיינו ונזכר בתשפ"ד כשנה נפלאה בחיינו, בלנ"ו ובכלל.

(עכשיו שמישהו ימצא לנו ראשי תיבות הולמים לתשפ"ד. מוזמנים להציע). 

לא בהקשר שלנ"ו אבל לא נורא... 

מצד חשבון הנפש ואווירת סיכום השנה יש צד שמרגיש יותר מתקוע. בהתחשב בדברים שעברתי השנה יש אפילו תחושה מסוימת של נסיגה. יש תסכול ובאסה וחוסר (והעדפה מסוימת להיות בתפילות בישיבה של בעלי או משהו בסגנון;).

המון רצון להתפלל על זה. אפילו 'להציב לקב''ה תנאי' שבשנה הבאה אני מגיעה לימים האלו בסטטוס אחר בעז''ה.

ומצד המהות של הימים האלו יש צד שמאוד מחכה ומתרגש. גם כי באופן כללי ההזדמנות הזאת להמליך את הקב''ה מאוד נוגעת בי. עמדתי לכתוב שגם נחמד 'להניח את עצמי בצד לרגע' בזמן ההמלכה הזאת, אבל אז חשבתי שיהיה יותר מדויק להגיד שההזדמנות להמליך אותו דווקא מתוך המקום שבו אני נמצאת היא משמעותית בעיניי.

וגם מרגיש לי שהימים האלו הם כמו הזדמנות לעשות איכון מחדש למצפן.

ובאופן ספציפי יותר, אני מרגישה שהשנה הזאת מבקרת אצלי משהו טוב ומשמעותי לעבודת ה' שלי. בין היתר דווקא בגלל המפגש הזה עם החוסר.

וכמובן שיש גם המון טוב להודות עליו בלי קשר לתחום המסוים הזה.

כרגע, לפעמים צד אחד יותר נוכח, ולפעמים השני. לפעמים אחד בשכל והשני ברגש.

מקווה שהצד הראשון יהיה הדומיננטי יותר במהלך החג בעז''ה.

ראיתי את השאלה הזו ויש לי תשובה.

ועוד איזו תשובה...

אבל... לא יכולה לכתוב אותה פה.

אז רק אגיד תודה על השאלה שעוזרת לי לאסוף ולסדר עוד קצת את התקופה המיוחדת הזו.

אכתוב לך בע"ה או ש...

יש עוד כמה דרכים להעביר את המסר.

סיקרנת אותי.

אשמח לקבל את המסר בכל דרך שתבחרי, אבל סקרנית במיוחד לגבי הדרכים האלטרנטיביות ;)

ולחץ חדש על "אולי הפעם התפילות יניבו את התוצאה שאני מבקש", ואולי הפעם כדי לעשות סגולה זאת וזאת, ואולי לחזור בתשובה בצורה עמוקה יותר הפעם כן יגרום לבקשות להתקבל ולהיענות...

וגם יש את הצד ההפוך - מסתבר שהתפילות של השנה הקודמת לא הביאו אותי ליעד שרציתי

מהי התוצאה שאתה מבקש?

מה היעד שרצית?

לענ"ד, מקובל במחשבת ישראל שמטרת תפילה אינה לשעבד את רצון ה' לרצונינו, אלא שהתפילה מרוממת אותנו ומשנה אותנו - ועל ידי כך יכולה להפוך אותנו רלוונטיים לשפע שהקב"ה משפיע.

לכן, לדעתי, צריך לשאול על החוויה הרוחנית שלך, למה התפילה לא רוממה אותך למקום רוחני אחר - ולא למה אתה עדיין רווק.

כלומר לא להסתכל על זה בצורה של כספומט, התפללתי שאקבל משהו מסוים -> לא קיבלתי -> צריך לעשות סגולה.

אלא יותר בכיוון של: אני מתפלל כי כך ה' ציווה -> התפילה מקרבת אותי לקב"ה -> התפילה יוצרת אצלי תלות בקב"ה ויראה כלפיו -> ומתוך כך אני מקווה להיות כלי יותר מתאים לשפע.

מקווה בעז"ה לפתוח על זה שרשור בנפרד.

אבל סתם מחשבה שקופצת:

האם הרגשת שונה בימים נוראים של הקורונה?

הזה הראשון, של שנת תשפ"א. זה שהתפללנו במניינים קטנים (ולפחות אצלי היה מדובר בחוץ, תחת כיפת השמיים), עם מסיכות וכו'.

לגבי הקורונה, לא זכורה לי חווייה שונה. חוץ מזה שבית הכנסת היה ריק מהרגיל, וזה יתרון גדול, ולעומת זאת הסיוט של להתפלל עם מסיכה.

יש לי קושי עם תפילות ארוכות, ויש לי קושי לא פתור עם מהות הימים האלה.

מקווה שיעבור בטוב.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.