מותר גם לשקול מחדש האם מה שאני רוצים מהילד, באמת כ''כ הכרחי.

כשהילד רואה שאנחנו לא נלחמים סתם עם ראש בקיר- גם לו יהיה יותר קל לא להילחם נגדנו.

לא נותנת הנחיות אלא מציעה

מעודדת ולא דורשת

לא עושה לילד משהו לפני ששואלת אותו

נותן זמן להבין ולהסכים ולא דוחקת

מציעה כמה אופציות ומחכה שיבחר

מסבירה, מפתחת דיון ומגלה גמישות

מאפשרת ומעודדת עצמאות מקסימלית במה שניתן

כדאי להוביל שיח של שיתוף פעולה, כדאי להבין מה ואיך נכון לעשות ולהגיב.

שיתוף פעולה תלוי בסגנון תקשורת מצד ההורה

וברמת צייתנות של הילד.

אם הילד צייתן יהיה יותר קל להגיע איתו לשיתוף פעולה. אם הוא פחות צייתן צריך ללמוד להתנהל נכון מבחינת תקשורת.

וזה מדהים כמה שאת עקבית.

אבל אני לא מוכנה להשאיר לילד את האופציה לעשות רק כשהוא רוצה. מידי פעם.

ואני גם לא מבינה מה את מגדירה כתקשורת.

הדרך שלי לתקשר עם הילדים (וגם בזוגיות/ עבודה/ משפחה/ חברות) היא לא לכפות את דעתי מצד אחד ומהצד השני להוביל את השיח למקום שאני רוצה.

אני חושבת שזה טוב להשאיר את הבחירה בידי הילד זה עוזר לו ללמוד לבחור בחירות נכונות ולהבין שאני מלווה ומדריכה אותו לבחירות נכונות.

אני מבינה את הרצון שלך לא לתת לילד לבחור, יש הרבה סיבות למה זה לכאורה לא טוב ויש גם הרבה ילדים שנותנים להם לבחור ולא יודעים להכווין אותם לבחירות טובות.

אני בלמידה עצמית של אומנות התקשורת בדרך הזו כבר 20 שנה, ע״י קריאה וצפייה בהרבה חומר ותהליך של ניסוי וטעיה, של למידה מטעויות.

נתקלתי בדרך בהרבה אנשים שהרימו גבה, שאמרו לי שזה לא יעבוד. אצלי זה עובד. לא רק עם ילדים, הזוגיות שלי טובה גם בגלל יכולת התקשורת שלי וגם המשרה שלי מצריכה תקשורת ברמה גבוהה.

העקביות שלי נובעת מאמונה בדרך, מהצלחה שלה ומרצון לתת במה לדרך אחרת, שבעיניי טובה יותר.

ובדיוק השבוע עבר לי בראש שחשוב שהם ילמדו לעשות גם בלי להבין למה פשוט כי ביקשתי (כמובן בדברים שאני חושבת כמהותיים ולא סתם ללבוש סנדלים נגיד) ואז פתאום חשבתי שאולי זה סתם היה ג'וק..  אשמח לשמוע את חוות דעתכן..

מצד אחד שהסברים של מניעים זה מאוד חשוב, מצד שני לפעמים ההסבר לא משכנע את הילד או שאין זמן כרגע להסביר.

אז אולי, כדאי להתרגל להסביר לילד אבל אם אין זמן להרגי ל"כרגע אין הסבר אך אסביר בהמשך" והילד ילמד שהוא מקשיב לאמא ואח"כ מקבל הסבר. וגם, שגם אם אמא מסבירה ולא מסכימים, לאמא לפעמים יש זכות וטו וצריך להקשיב לה גם אם לא מסכימים עם ההסבר.

וכמובן תמיד תמיד צריך להקשיב לקושיות של הילד או להצעות חלופיות שלו ולהיות פתוחים לשנות את החלטתינו.

ילדים בגיל גן לא יכולים להבין את ההסבר של רוב הדברים.

נגיד ממתקים- אנחנו אומרים להם שזה לא בריא' והרמת ההבנה שלהם- הם חושבים שממתק יגרום לזה שיכאב לי מחר.

זה לא משהו שתואם לגיל.

זה לא אומר שהם צריכים לעשות 'כי ככה אמרתי'. גם זה בעייתי בעיניי. אבל הסברים, במיוחד כשהם הופכים לנאומים- הם מיותרים ממש.

זה לא אומר שהן מבינות (ביננו, הרבה מהדברים גם אנחנו לא מבינות עד הסוף).

אבל בעיקר- יש הבדל ענק בין דיון תיאורטי על אוכל לא בריא, לבין סיטואציה שבה הילד כבר רוצה משהו, יודע שאמא לא מרשה ועכשיו הוא צריך להתגבר. זה לא סיטואציה שבה הגיוני לצפות שיגייס את הקוגניציה...

שלי מבינות יפה מאוד

ברור שבשעה שמאוד רוצים משהו קשה לחשוב בהיגיון, גם מבוגרים זה ככה. אבל בשביל זה צריך ללמוד דחיית סיפוקים וכו'

שחשוב שילד ידע תיאורטית הרבה דברים. אבל זה לא עוזר לפותחת השרשור בשאלה איך לגרום לילד לעשות משהו.

כי לצפות מילד שבזכות זה שהוא יודע הוא יעשה- נראה לי קצת לא סביר.

כמו שאני יודעת כמה חשוב לעשות ספורט, לישון מספיק או לא להיות בטלפון...

לא צריך נאום, לא צריך הסברים מיגעים, צריך הסבר פשוט וקליט.

מה בריא ומה לא. וזה גם חשוב שידעו.

אני נגד מצבים שבהם הילד בוכה שאמא תקנה לו ממתק, ותוך כדי הבכי הצעקות או הנדנוד שלו האמא מתחילה לנאום על סוכר, ונזקים לשיניים וכו' וכו' ואת מסתכלת על הילד וברור לך שהוא לא מבין מילה ממה שאומרים לו. כי הוא רוצה סוכריה! עכשיו!

כמובן שלא הכל בלי הסבר הרבה פעמים מסבירים.

אבל יש גם דברים שעושים כי אמא אמרה.

לצד היכולת גם להבין למה הם עושים דברים לפעמים.

ואני חושבת שגם להבין שעכשיו עושים כי אמא אמרה זה מספיק. לא תמיד אני צריכה לתרץ לילד כל דבר שמבקשת ממנו ולא תמיד יש לי את היכולת באותו רגע להתחיל לתת הסברים.

גם לי יש דברים שאני עושה כי ככה צריך (חלק מהמצוות והמנהגים לדוגמא) ולא כי אני מבינה בדיוק למה צריך לעשות ומסכימה עם זה.

ויש דברים שאני עושה כי צריך אפילו שיש הסבר שאני יכולה להבין ולא מסכימה איתו.

ילד שמתרגל לעשות רק מה שמבין, בגיל מבוגר זה יכול להקשות עליו

בגן בביהס זה שונה מקשר הורי, כשיש הרבה ילדים על מבוגר אחד חייבת להיות משמעת מסוג שונה.

בפועל, כשמסבירים הרבה פעמים זה גורר דיונים והסברים של הרבה זמן.

אני למדתי שנכון יותר להגיד אני מבקש. כי אני האמא. או כי כך צריך.

כמובן שלא תמיד, תלוי בסיטואציה

קצב החיים המהיר של הרבה הורים הוא עקב אכילס של שיתוף פעולה עם הילדים.

אני מנסה כמה שיותר לחזק התנהגויות חיוביות, ולפעמים גם עושה להם טבלאות כאלה ששמים מדבקה על כל התנהגות טובה... בעיקרון הרבה לשדר להם שיש תוצאה למעשים, אם הם לא מקשיבים לא יהיה להם דבר אחר...

אבל גם אני צריכה ללמוד... 

אני לא מכריחה (זה כן קורה כשאין ברירה, כמו כשצריך אנטיביטיקה, אבל זה ממש נדיר).

יש לי כל מיני שיטות-

להפוך משהו למשחק- עכשיו כולנו נמלים שאוספות את כל המשחקים לתוך הקן שלנו... הבית קורא ליחידת החילוץ שיבואו דחוף לסדר אותו...

להפוך לתחרות (לא אחד נגד השני!)- בואו נראה אם נצליח לסדר הכל במשך שיר אחד.

לעודד- בן החמש שלי צריך לקבל כל יום תרופה ממש לא נעימה. בהתחלה היו ימים שהוא סירב ולא הכרחתי. אבל כשהוא הסכים- עשינו מזה חגיגה. כתבנו לגננת פתקים כשהוא הסכים, וסיפרנו לכולם כמה הוא גדול (כולל לרופא!), ובסוף גם כתבנו סיפור על הילד הגיבור שלוקח תרופה מגעילה כל יום- ועכשיו זה כבר ברור לו שלוקחים. וזה אפס מאבק.

תחושת ביחד- אני פשוט מתחילה. ואם הילדים רוצים בחברתי, הם צריכים להצטרף אלי (נגיד מקלחת- אני מכריזה שהולכים להתקלח והולכת לחדר האמבטיה. מי שירצה אותי, יצטרך לבוא להתקלח...).

ואני אגיד גם מה לא- לא מתחילה בנאומים, הסברים, שוחד או משא ומתן. בגיל קטן זה לא רלוונטי. כל המלל סתם מציף אותם. מעדיפה To do. להיות במצב עשיה. אבל כן מצ'פרת לפעמים על עשייה טובה (לא מראש כתנאי. רק אחרי. משהו בסגנון- 'חיכיתם כל כך יפה בתור לרופא, שבא לי לקנות לכם הפתעה').

ובגדול- הגישה היא שאני בצד שלהם. לא נלחמת איתם אלא עוזרת להם להתמודד עם הדברים המעצבנים שהמציאות מביאה עלינו.

ונראה לי שעצם זה שיש ממש מעט מאוד דברים שבאמת חייבים, גורם לשתף פעולה בקצת הזה.

רק שזה לא עובד לי.

לא עבד עם הגדולים וקיוותה שאולי עם הקטנים אוכל להכנס למסלול אחר

יש להם ווינר חינמי. זה נקרא במקום לצעוק או במקום לספור 1,2,3.

הם מציגים גישה נפלאה שעובדת נהדר כמו קסם במיוחד בגילאים האלו.

את יכולה גם לקרוא בבלוג של הורות בחסד על גיל שנתיים הצדיק.

בשניהם בעצם מתחברים למה שמניע את הילד, מה שעומד מאחורי המעשה ומשם משפיעים עליו.

מה שגורם לילד שלי להקשיב לי ברוב המוחלט זה שהוא רוצה לעשות.

במקרה קצה מה שיגרום לו להקשיב זה סמכות וגבולות שמתבססים ונבנו על קשר שבו רואים גם את הילד ומכבדים את רצונותיו. (גם כשלא מסכימים)

אם את באמת רוצה לעשות שינוי ולקבל כלים פרקטיים שקל להתחבר וליישם אותם, תקדישי זמן לוובינר של הבית להורות מקרבת. לא תתחרטי על זה.

אמפתיה וחיפוש הצרכים של הילדים אני עושה כל הזמן. ואני גם יודעת לדייק מה הצרכים שלי ולשתף את הילדים בצרכים שלי. ואני קשובה מאוד לשלהם.

אבל אני לא מאמינה בלדברר ככה רגשות לילדים. ולהגיד להם אתה מרגיש בלה בלה בלה. נשמע לי יכול להזיק יותר מאשר להועיל.

וכל מה שהם מדברים על לא לכעוס, אני לא כועסת. אבל אני צריכה שיקשיבו לי. אי אפשר לנהל בית כשילדים ממש לא מקשיבים.

את ההדרכה הכתובה? חיפשתי עכשיו את הוובינר החינמי שלהם ולא מצאתי.

בכל אופן, במדריך הכתוב אפשר לדלג על כל ההקדמה למה עונשים זה לא טוב ולהתחיל מעמוד 19 שמסביר את התכלס. והם לגמרי מתייחסים לצורך בשיתוף פעולה ואיך לגרום לזה לקרות.

אני לא יודעת למה את קוראת זיהוי הצרכים. אולי את לא מזהה את הצרכים כפי שהם מגדירים אותם אלא את ההתנהגות?

רוצה לתת דוגמה לסיטואציה כדי להבין על מה אנחנו מדברים?

כשילדים ממש לא מקשיבים זה קורה כי יש להם צורך לא להקשיב. הם משיגים בזה משהו. צריך להבין את הדינמיקה. ילדים מטבעם רוצים לשתף פעולה ולהיות חלק. כשזה לא קורה זה כי משהו מפריע להם, זה לא סתם.

במקום עונש 2022 – הבית להורות מקרבת

ויש גם את זה שיותר ארוך ולא הסתכלתי עליו אבל הסתכלתי גם על ההדרכה לאבות

הקלטת וובינר סוד ההורות המקרבת – הבית להורות מקרבת

אם נלך על הסגנון של הדוגמאות שהן מביאים

ילד בן ארבע רוצה לשחק ברובה מים.

ברור שאני מבינה שכיף לשחק במים וזה גם טוב בשבילו. הוא יודע שמים על הרצפה זה מסוכן.

הוא מציע מעצמו שהוא ישחק במרפסת אבל חוזר שוב ושוב לתוך הבית ומשפריץ בבית.

אני יודעת שיותר מעניין וכיף לשחק בבית אבל עדיין אי אפשר.

ולפי ההורות המקרבת זה שהגענו להסכם ועוד שהוא הציע 4ת הפתרון שישחק במרפסת היה אמור לגרום לו לשחק בחוץ. ולקיים את ההסכם.

אבל כמובן שיותר חשוב לי דברים יותר מורכבים מזה. כמו ילדים שמעדיפים לקרוא ספרים כל היום במקום לעשות את המעט שבקשתי. וברור שאני מבינה אותם, גם אני הייתי שמחה לקרוא כל היום. ואני מבינה שהם באמצע מתח של הסיפור שהם קוראים. ואני גם מסבירה כמה חשוב לי ולהם שהבית נעים ואני לא כועסת עליהם אבל אני חושבת שזה גרוע לחינוך שלהם שלא יעזרו בבית.

ממש תודה על הסבלנות שלך!

למה לא משתפים פעולה.

אבל אני לא רואה שיש לזה פתרון.

כי מבחינתי להגיד אתה לא אוסף את המגנטים כי אתה רוצה את החופש להחליט מתי אתה אוסף זה פשוט לא בא בחשבון.

ואין מספיק זמן ביום גם בשביל שאני אוכל לאפשר דחיה של המשימה כי אם היא לא תעשה עכשיו היא לא תעשה בכלל. 

אבל נשמע שזה בדיוק הפתרון שאת מחפשת אז לדעתי כדאי להשקיע ולהיפתח לזה.

ילד בן שנתיים וגם ילד בן שש שמסרב לאסוף מגנטים זה לא כי הוא רוצה להחליט מתי הוא רוצה לאסוף.

אם את אומרת זאת כקונטרה לדוגמה שהבאתי על שטיפת כלים אז את יכולה להבין שמדובר בגיל אחר לגמרי.

אצל ילד קטן בד"כ מספיק לתת לו את הבחירה איזה צבע לאסוף קודם או איזה צורה. זה מספיק מכבד את הצורך שלו.

אבל את גם נגד תמלול רגשות אז זה לא יעזור כי לילד לא משוקף שרואים את הצורך שלו.

את יכולה להגיד אני רואה שאתה רוצה להחליט וזה מאוד הגיוני ובסדר גמור. חשוב שתלמד להחליט החלטות שנוגעות אליך.

אז קילפת כבר את כל שכבות ההגנה וההתנגדות שלו כי את לא מונעת ממנו את הצורך להחליט. ואז את מוסיפה:

"אז אתה מחליט עכשיו איזה צבע ראשון לאסוף".

תראי את יכולה להמשיך לבקש ולדרוש ולהתחנן ולאיים, אבל את רואה שזה לא עובד.

בהדרכה הם גם מסבירים מקסים למה זה לא עובד.

בין השורות נשמע שקצת קשה לך לשחרר את התחושה של "אני האמא ואני המחליטה פה"

ולכן קשה לך לקבל הצדקה או תמלול של הצרכים של הילדים, אבל דווקא כשיש ביטחון בהורות אז אין סיבה שזה יפגע בסמכות ההורית אלא להיפך.

לגבי הסוף, אם דחייה של המשימה זה פתרון שעונה על הצורך המדוייק של הילד ושלך *גם יחד* אז את תראי שהמשימה תתבצע. תאמיני בתהליך.

אם הפתרון עונה על הצורך רק של צד אחד או במקרה היותר גרוע, מבטא כניעה אז בוודאי שהמשימה לא תתבצע.

אבל תתפלאי לפעמים כשילד ממש ממש מתעקש לדחות משימה מסויימת וההורה מבין שיש פה צורך חזק להביע עצמאות ומוכן לתת לזה הזדמנות אבל אמיתית מכל הלב, וגם משקף זאת לילד- מסתכל לו ישר בעיניים ואומר לו ברוך ובביטחון אני רואה שקשה לך עכשיו ואתה מאוד רוצה להחליט מתי לבצע את המשימה אז תדע שהחלטתי לאפשר לך להחליט. אני סומך עליך שאתה בוגר ומסוגל להוכיח כמה אתה אחראי לבצע את המשימה.

מתוך חיוך מתוך אמונה מתוך אהבה וחוזק של ההורה.

תראי לי ילד שיפספס את ההזדמנות הזאת שהוא כ"כ ציפה לה ולא יבצע את המשימה. אם זה הצורך האמיתי שלו הוא ייקח אותה בשתי ידיים.

שזה מאוד תלוי בילד, ואין גישה אחת שמתאימה לכולם.

לא ראיתי אף פעם שכעס הניע את הילדים לפעולה בצורה טובה. לרוב זה לא עוזר, וגם אם הם עושים את מה שרציתי, זה לא עושה להם טוב.

זה לא אומר שאני לא חסרת סבלנות לפעמים. אבל כשיש לי סבלנות, זו לא הגישה שבה אני בוחרת.

איך כן?

זה תלוי מאוד במה, וזה רוב הזמן מגיע משיח מתמשך ודרך החיים בבית.

זאת אומרת, נגיד הילד רוצה סוכריה ואני לא מרשה. אז יכול להיות שבאותו רגע אני אגיד שאני לא מרשה באסרטיביות (לא כעס, אלא החלטיות), ואולי באותו רגע גם לא יהיה זמן להתעסק בהסבר.

אבל זה לא מנותק מזה שהם יודעים שבבית שלנו לא אוכלים הרבה ממתקים, שאנחנו משתדלים לאכול בריא ושמותר משהו מתוק פעם ביום.

גם לגבי דברים אחרים - סידור משחקים, מקלחת ועוד, אלו הרגלים שיש אצלנו בבית. אז הילדים יודעים שזה מה שעושים ויודעים בגדול מתי, אז זה לא שכל ערב מחדש אני מסבירה להם, אבל זה חלק מהסדר בבית, וזה מה שעושים. לפעמים מדברים על למה, ולפעמים פשוט עושים.

חוץ מזה, זה תלוי בגיל ובאופי.

בגילאים קטנים אני יותר מתווכת, מנסה להפוך פעולות למשחקים, משימות ספציפיות, לעשות את המשימה יחד איתם.

גילאים קצת יותר גדולים, יהיה יותר הסבר מילולי, "עכשיו אנחנו רוצים לצאת, כדי שיהיה לנו נעים כשנחזור אנחנו מסדרים עכשיו".

לפעמים אני גם יוצרת תנאי "זה בסדר גמור לא לסדר, אבל אם לא נסדר לא נוכל לצאת"

אבל זה גם תלוי אופי, יש ילדים שיותר נענים למסגרת וכללים ואיתם דווקא הוראה ספציפית יותר יעילה, יש ילדים יותר "חופשיים" שלפעמים דווקא העברת האחריות אליהם תגדיל את הסיכויים שמשהו יקרה

יצא לי קצת מבולגן, מקווה שמשהו מובן😅

וגל מי שעונה תספר לך כמה היא קשובה ונעימה ץמיד והילדים משתפים פעולה

כשהשיטות הרגילות של משחק, בקשה נעימה והסבר לא פועלות:

אני בהחלט אומרת לפעמים פשוט לעשות משהו. "אני ביקשתי, עכשיו בוא נראה רם תצליח להתגבר"

לפעמים גם אומרת לגדולים יותר שאם אין להם כוח נניח עכשיו לסדר אחר כך גם לי לא יהיה כוח לשחק. ומקפידה לקיים. או שאם הם לא מקשיבים לע אחר כך כשהפ ירצו כך וכך גם אני לא אקשיב.  

לפעמים גם סופרת, ודוןקא יש לי ילד שזה ממש עוזר לו ומאפס אותו ואחרת שזה פחות מתאים לה.

ומדברת הרבה על אחריות אישית ועל כך שלכולם בביץ יש זכויות ולובות, כמובן בהתאם לגיל

לק"י

הילדים שלי מבצעים את כל המטלות בלי שאצטרך להגיד להם כלום.

סתם.

הלוואי והייתי מצליחה לנהל את המצב טוב יותר🙊

הלוואי שהייתי מוצאת את נוסחת הקסם לכך שהילדים תמיד יקשיבו למה שאני מבקשת מהם... (ולא רק בגילאים האלה, אלא גם בגילאים גדולים יותר...)

הנוסחה היחידה שאני יכולה לומר - היא שילדים לא נכנסים בנוסחאות. הם אנשים עם רצונות ועם מצבי רוח, ולפעמים הם יעשו מה שצריך עוד לפני שאני מבקשת, ולפעמים גם אם אבקש מליון פעם בכל הדרכים שיש - האוזניים שלהם יהיו אטומות...

ובסופו של דבר - אנחנו מעדיפים ילדים אנושיים, ולא כאלה שפועלים לפי נוסחה

אני הייתי ילדה טובה וצייתנית וחונכתי בנוסחה גרועה בהחלט..

ואפשר ללמוד אותם. אין תמיד ואני לא חושבת שפותחת ציפתה לקבל נוסחה שתעבוד תמיד. בין השאר כי אנחנו לא מקפידים לפעום נכון תמיד. גם אנחנו אנושיים.

אבל יש דרך חיים. לא אחת. ואפשר לחפש את הדרך שהכי מתאימה לכל הורה ולכל ילד.

בעיני בגילאים הקטנים הדרך של הורות מקרבת עובדת כמו קסם. מוזמנת להקשיב להרצאה שלהם ולנסות בבית ותגידי לי אם לא קורה הקסם. (כמובן שאם נקודת הפתיחה טובה, השינוי יהיה פחות דרמטי. אבל אם מתחילים מנקודה של התנגדויות רבות, ומיישמים את השיטה בעקביות אז זה רואים את השינוי קורה, וזה קסום..)

הבית להורות מקרבת | הורות מקרבת – תקשורת מקרבת – הדרכת הורים – תקשורת לא-אלימה

אני רואה שהוציאו מדריך חינמי זה כנראה מחליף את הוובינר.

יש גם חומרים כתובים באתר.

לדעתי כן, כי העיקר זה להתחבר למקום ממנו הילד פועל ומשם להשפיע על ההתנהגות.

האחים לא פועלים מהמקום הזה אז ההשפעה שלהם אמורה להיות פחותה. ובכל מקרה גם את זה צריך לקחת בחשבון במערך השיקולים מתי לצפות מהילד לעשות משהו ומתי לשחרר.

למשל אני לא אבקש מילד אחד לישון שעה לפני ששאר האחרים שלו עולים לישון. אז מראש לא נכנסנו למעגל ההשפעה של האחים.

או אם את אומרת לא לצעוק בזמן ששאר האחים צורחים אז זה לא יעבוד.

אבל גם זה חלק מהשיטה כי בעצם את מבינה שחלק מהמניעים של ילד לצעוק זה כי מסביבו צועקים ומתוך ההבנה הזאת את משחררת אז המקום ההורי הוא שונה כי יש הבדל אם הילד נמשיך לצעוק למרות שההורה מצפה ממנו להתנהגות אחרת, לעומת מקום שההורה בחר לשחרר את הציפייה.

בעצם ניטרלת פה את המאבק כוח מול הילד.

ואם את כאמא מתוך הבנת המניע חושבת שההשפעה הסביבתית לא משנה את הציפייה מיחד את מבינה למה ולכן גם תמצאי את הדרך להוביל את הילד לשיתוף פעולה.

למשל בדוגמה של הצעקות תקחי אותו לחדר נפרד ושם תתחברו למקום אחד את של השני.

טוב זה קשה להסביר ככה אבל ממליצה ללמוד גם כשיש אחים גדולים בסביבה כי תמיד יש טריגרים שגורמים לחוסר שיתוף פעולה. כשההורה לומד לזהות נכון את המניע של הילד ואת המניע שלו ההורה, אז למצוא פתרון זה כבר החלק הקל בד"כ.

אחרי שהעומס של אוגוסט ירד...

אבל כבר אני עולה על נקודה שמפריעה כשיש טווח גדול של גילאים: עניין השינה.

כי באמת הגדולים אצלנו הולכים לישון מאוחר יותר מהקטנים. וכרגע הקטנים מתחילים מהתאומים... והם הרבה פעמים מתרעמים שהם צריכים ללכת לישון ושני הגדולים לא. אבל אם נחליט שהם יכולים ללכת לישון מאוחר יותר - אז ההתרעמות תעבור לאחים הקטנים יותר...

בקיצור, צריכה באמת לבדוק את השיטה הזו לעומק...

תקשורת מקרבת היא נכונה לכל הגילאים ולכל הקשרים, אבל הרבה יותר קלה כשמדובר בילדים צעירים כמו של הפותחת כי איתם הרבה יותר קל לאתר את המניע.

אבל בכל זאת אם ניקח את הדוגמה שנתת אז ההתרעמות של התאומים לגבי שעת השינה היא ההתנהגות וצריך לחפש את המניע.

למשל: הם רוצים להרגיש גדולים או רוצים להיות חלק מהחבורה.

וצריך לבדוק מה המניע של ההורה: למנוע השפעה על האחים הקטנים.

צריך לזקק את יותר אבל סתם בשביל הדוגמה, אז פתרון אפשרי זה שהם יעשו את עצמם ישנים ואחרי שהקטנים יירדמו מותר להם לקום ולשחק עם הגדולים.

אפשר גם לענות על הצורך שלהם להשתייך למעגל הגדולים בדרכים אחרות למשל מגיל x ומעלה מותר לחזור בלילה לבד או מותר לקנות בסופר דברים או לנסוע בתחבצ או לקבל פלאפון אישי או זמן מסך נוסף או כל דבר אחר.

החלק של הפתרון בד"כ הוא החלק הקל.

החלק של זיהוי המניע ובכלל לעצור שנעה ולא להגיב חהתנהגות אלא לצורך העומד מאחוריה, זאת הנקודה שתוביל בסופו דל דבר לשיתוף פעולה.

לדוגמה: את מבקשת מילד לרחוץ כלים והוא בכוונה בזמן הזה מורח את המשחק. אם בתגובה שלך תתייחסי למשחק אז הגבת להתנהגות וזה מה שיוצר את ההתנגדות.

אם מבינים מה עומד מאחורי זה למשל הילד רוצה להרגיש שיש לו שליטה על הזמן שלו.

לך חשוב שהכלים יהיו שטופים אין לך מניע לשלוט על הזמן של הילד.

אז ממסלול התנגשות עברתם למסלול שאפשר למצוא פתרון שיספק את כולם.

למשל התגובה הטבעית שלי ללא תקשורת מקרבת וללא ניתוח המניעים היא לומר לילד יאללה מה אתה מורח את המשחק קדימה הופ..

ומשם זה מידקדר: מה יש לך משרתים תקום כבר לעזור.. וכו'.

היום התגובה שלי תהיה אני רואה שחשוב לך לנהל את הזמן שלך ואין לי בעיה עם זה אתה מספיק גדול ואחראי.

מה שלי חשוב זה שמחר בבוקר הכלים יהיו שטופים מוכנים לארגן ארוחות לכולם ולא יהיו רטובים.

אז בסיטואציה הזאת לילד אין סיבה להתנגד לבקשה כי היא לא סותרת את הצורך שלו.

עכשיו יכול להיות שהוא ישכח וכו לכן בגיל גדול זה פחות קסם ויותר תהליך.

אבל בגיל קטן זה עובד די במיידי כמעט תמיד.

בהתחלה לוקח זמן לעבור מחשיבה על ההתנהגות לחשיבה על המניע אבל תוך כמה שבועות זה כבר נהיה חצי אוטומטי.

ואני רואה שבהחלט זה יכול לעבוד יפה גם עם ילדים גדולים.

תודה רבה על כל הפירוט! בהחלט משנה חשיבה...

וזה שילד מתרעם לא אומר שהוא צודק.

תקשורת מקרבת לא יכולה להיות בלוותר על דבר שאני חושבת שחשוב אלא רק באיך לתווך לילד

היא רשמה שחשוב לה שהקטנים לא יתרעמו על זה שלתאומים מותר לישון מאוחר יותר.

זה המניע שלה.

אולי חשוב לך שהילדים ישנו מוקדם ולכן מתוך ניתוח המניע שלך, יימצא הפתרון שיהיה נכון בסיטואציה שלכם.

לכן הדגש הוא על זיהוי המניע ולא על הפתרון.

נתתי דוגמאות לפתרונות לצורך המחשה, לא כי זה הפתרון המומלץ להתנגדות מהסוג הזה.

אין פתרון מומלץ. מה שמומלץ זה לזהות את המניעים.

ולא, תקשורת מקרבת זה לא תיווך.

אני לא מחפשת תיווך, אני מחפשת אמת. ולא תמיד היא אצלי. לפעמים הצורך של הילד גובר ואחליט לשחרר. אני מנהלת את האירוע אבל לא תמיד דבקה בבקשה הראשונית שלי. לפעמים אני מבינה שזה לא נכון להתעקש ועדיף לוותר. כל עוד זה לא נובע מחולשה או מפחד מסירוב של הילד אלא כי אני החלטתי לתת משקל גדול יותר לצורך של הילד אז למה לא?

אם את מאמינה באמת ששעת השינה שלהם היום היא הנכונה להם, לעומת מצב שאת מסכימה שאפשר לאחר אותה אבל לא רוצה שהקטנים יתרעמו על זה, זה יוביל לפתרונות שונים.

בהדרכה של הורות מקרבת לומדים גם לזהות את המניע של ההורה.

זה שלב חשוב לפני הקפיצה לפתרון כי כמו שאת רואה, אם את לא מזקקת את המניע שלך (למשל בהתחלה לא ציינת שאת חושבת שהם צריכים לישון מוקדם מצד הגוף שלהם אישית)

אז אם תיישמי את הפתרון שהצעתי תרגישי תחושה לא נעימה בגוף. סוג של החמצה, של ויתור מצידך. תרגישי שהצורך שח הילדים מומש על חשבון הצורך שלך וזה לא אמור להיות. המטרה למצוא פתרון שיענה על המניע גם של ההורה וגם של הילד.

אבל בשביל זה את צריכה לכבות את כל רעשי הרקע ולחשוב עם עצמך באמת מה מפריע *לך* בהתנהגות שלהם. מה את רוצה לנסות להשיג.

בלי צד ראשון ומצד שני ומצד שלישי ומה יהיה בשבת ואיך אבא יגיב. ומתי חוזרים ללימודים ואח"כ יש חגים.

כל המורכבות נכנסת אח"כ, לא בשלב של זיהוי המניע.

היה לי פעם חלום שאת הקטנים ארגיל קצת אחרת מאשר מה שהיה עם הגדולים - למשל לאסוף משחק מיד אחרי שמסיימים לשחק או להניח בכיור את הצלחת כשמסיימים לאכול.

זה עבד יפה לתקופה, אבל אז זהו...

לא יודעת אם כי נגמר לי הכוח להתמיד, או כי הם למדו מהאחים הגדולים...

(בת ה-4.5 בבירור לומדת מהגדולים. גם כל מיני ביטויים חמודים, שנשמעים מצחיק כשהיא אומרת אותם, אבל גם איך להתעקש ולסרב לבקשות של ההורים... )

אבל הילדים שלך קטנטנים אז היישום יהיה באמת סביב התנהגויות של משבר גיל השנתיים וכד' כי לרוב ההתנהגויות המניע יהיה צורך בסיסי מיידי כמו רעב, עייפות, צורך במגע, ביטחון. אין המון פתרונות שאפשר ליישם במקרים הללו חוץ מלספק לילד את הצורך המיידי שלו של מה שהוא זקוק לו.

צורת החשיבה יכולה לעזור נגיד בסיטואציה שתינוק בוכה ורק ידיים מרגיעות אותו.

אז הצורך של התינוק הוא להרגיש צמוד לאמא בעוד שהצורך של אמא הוא בידיים משוחררות או להפחית את העומס על הגוף שלה.

אז פתרון אפשרי זה מנשא.

כלומר זה עוזר להגדיר יותר מדויק את הצורך ג'י לומדים לזהות מניעים אז זה כבר נהיה באוטומט ואז רואים שהמשוואה היא לא תינוק רוצה ידיים אמא לא רוצה תינוק בידיים שזה מסלול התנגשות, אלא זה פותח פתח לפתרונות אפשריים נוספים.

אבל הדגש מבחינתי זה החל מגיל שיש צרכים שילד לא יודע לבטא אותם בצורה נכונה ולכן זה מתבטא בהתנהגות שלא נעימה כי ככה הוא מצליח לגרום להורה להבין שיש פה צורך שלא מקבל מענה וככל שנתייחס להתנהגות ולא נספק את הצורך אז ההתנהגויות ילכו ויחריפו ע"ש שנעשה סטופ ונבין מה קורה כאן עם הילד.

אגב כל הדברים האלו לא עומדים בסתירה להמון תגובות יפות אחרות שנכתבו כאן.

פשוט זה נותן אישזהי מסגרת ודפוס פעולה קבוע לפעול מתוכו ואז בתוך זה יש מקום להמון יצירתיות כמו הדברים הנהדרים שנכתבו כאן.

אבל כשאני בתור אמא צעירה ניסיתי לשלוף פתרונות יצירתיים אז בהתחלה זה עבד עד שהילד התרגל ואז שוב זה לא עבד ועברתי לפתרון יצירתי אחר וככה כל פעם.

וכשלמדתי את השיטה הזאת אז זה עשה לי סדר וסגר לי את הפינה שהייתה מתפספסת לפני כן.

למשל דוגמה טרייה מאתמול בלילה, יצאנו לסיבוב אני ובעלי ובן השנתיים וחצי.

אני ובעלי רצינו קצת להתאוורר ובגלל שהוא ישן צהריים בערב הילד לא נרדם עד ממש מאוחר.

העניין הוא שלא הייתה לנו את העגלה הקבועה שלו והוא ראה את העגלה החלופית הוא הביע התנגדות הוא לא רצה לשבת בה.

אז בעלי ישר קפץ לנסות פתרונות כמו להסיח את דעתו להראות לו אופנוע, אוטובוס, לעשות דרמה כלשהי וזה עבד לחצי דקה כל פעם. שניה אחרי שנגמרה הסחת הדעת הילד נזכר שזאת לא העגלה שלו והתנגד שוב.

אז ביקשתי מבעלי שיעצור שניה עם ההסחות.

בניתוח המניעים הרגשתי שהילד חווה עכשיו חוסר ביטחון עם השינוי וצריך לתת לזה מקום. להביע אמפטיה, להסביר למה יש עגלה אחרת, לתת לו רגע את המקום להביע את התסכול שלו ולחבק אותו.

ואחרי שהוא קיבל את זה על הסחת הדעת הראשונה הוא כבר לא חזר להתנגד. ואנחנו יכולנו להמשיך בטיול שרצינו וככה הצורך גם שלו וגם שלנו סופק למרות שבהתנהגות עצמה מלכתחילה כן הייתה התנגשות כי הוא לא היה מוכן לשבת בעגלה ואנחנו לא יכולנו לצאת לסיבוב ביחד בלי שהוא יושב בעגלה.

וגם לפני שיישמתי תקשורת מקרבת הרגשתי שזה מוציא ממני המון אנרגיה לנסות כל מיני דברים כמו שירים, משחקים, תחרות, הסחות דעת.. סיימתי את היום בלי אוויר.

היום אני הרבה יותר ממוקדת אז בסוף אני כן משתמשת באותם פתרונות באותם כלים כמו פעם אבל זה לא דורש ממני את כמות האנרגיות כמו פעם.

לא לקחת ללב את ההתנהגות האנטי שלהם..

ולהיות מאוד חמה ..

עם הגדולים עשיתי טעות, הייתי במלחמות.

עכשיו עם הקטן אני מתנהלת ממש אחרת

הוא גם מנסה אותי ויש לו את הקטעים שהוא לא מוכן כלום וצורח.. אבל אני לא מתרגשת. ולא לוקחת קשה.

מחבקת אותו מדברת אליו בחום...

והוא פשוט לבד מתרצה... איכשהו.   מנסה לשכנע אותו בכל מיני דרכים אחרות... אם לא מוכן..

ואם עדיין מתעקש אז לא נותנת לו הפתעה או מצ'פרת.. ואז הוא מתרצה...

אבל אולי יש לו אופי כזה קל יחסית.. אני לא יודעת.

מה שבטוח שעם הגדולים שלי הייתי אחרת ומלאת עצבים בחינוך.. ולקחתי כל התנהגות שלהם קשה...

עם הקטנים הרבה יותר זורם לי משום מה..

יש פעמים שאני ממש מסבירה

ויש פעמים שזו גזרה, ככה אמא ביקשה. ואחרכך לרוב באמת מסבירה

רוב הפעמים שאני מבקשת מהילדים משו, הם מבינים למה. רק לא תמיד בא להם לעשות.

יש פעמים שמשחררת ויש פעמים שלא

בוא נראה מי מגיע ראשון למקלחת

אני שמה סטופר נראה כמה זמן לוקח לך להתלבש

אתה עכשיו המלצר ואני מזמינה כוס מים

אני מזמינה טכנאי עכשיו שיפנה את הצלחת לכיור ויתקן לי את השולחן, הלו?

יום אחד קיפי ומיקי בדקו אחד לשני את השיניים ומצאו שם, לא תאמין, קריוס!!! בוא נבדוק אם יש לך גם ואחכ אתה תבדוק גם לי

הם לא עושים דווקא ולא רוצים להכעיס או להתעלם

הם פשוט עייפים או מוסחים או מתעצלים או שמישהו בדיוק העליב אותם או כל סיבה אחרת שגורמת גם למבוגר פשוט לא לרצות לעשות מטלות ....

לכן למנן את כמות הבקשות

להתרכז בעיקר

ולפעמים לדרוש גם כשלא מתחשק

בלי להיעלב מהם, בלי לכעוס

והרבה לפרגן ולשבח

לסדר את החדר או את הסלון זה ענק לגיל הזה

אפשר לומר להרים 20 פריטים מהסלון

לאסוף את הקפלות

לשים את הכריות על הספה

בגיל 6 אני עושה להם ציורים בדף והם מסמנים וי על כמה מטלות ספצפיות

וככל שמתייחסים להתנהגות ככה היא מועצמת.

אז אולי כן יכול לעזור לך לקרוא את כל המדריך של הורות מקרבת כולל ההקדמה כי חשוב להבין איך נוצר מעגל הקסמים הזה כדי להצליח לשבור אותו בשביל להתחיל לנהל תקשורת שונה

אבל לא מצאתי פתרון.

הוצאתי שעתיים על זה עכשיו.  קיוויתי שאמצא משהו חדש.

אבל אם הצלחה זה שבסוף הערב ילד מרים מעצמו קלטת שזרק על אחותו אז זה ממש לא הכיוון שלי. אני מצפה מהילדים שלי להרבה הרבה יותר

ולאמץ תקשורת חדשה זה לא לוקח שעתיים.

זה לוקח יותר.

פעם ראשונה כשנחשפים לשיטה זה רק לקבל טעימה. אח"כ זה לחשוב על כמה ימים.

לבחון את ההתנהלות בשטח לאור הדברים.

לראות איפה אנחנו נופלים בתקשורת ששם היינו רוצים לתקן.

זה לזהות את הנקודה בה מתחילה ההתנגדות. זה לזהות את התגובה הראשונית שקופצת לנו לבטן בעקבות ההתנהגות של הילד.

זה לא בערב אחד.

כשאמרתי קסם לא התכוונתי שזה לא דורש כלום מההורה, אלא כשההורה משקיע בזה ובוחן ברצינות את הצרכים של הילד ומנסה להתעמק ולברר ומצליח ליישם תקשורת מקרבת, אז ההתנגדויות נעלמות תוך שבועות ספורים כמו קסם ויש הרבה יותר שיתוף פעולה מאשר לפני אימוץ התקשורת הזאת.

אני לא יודעת איפה ראית שהצלחה זה להרים קלטת. הצלחה בסוף זה שיש שיתוף פעולה כמעט מלא בין כולם בבית. שאת לא צריכה להתחנן ולא לאיים ולא לדרוש. בהתחלה ההצלחה שלי הייתה להפחית את ההתנגדויות בבית למינימום (ויש לי ילדים שיהיו בריאים עקשנים ונחושים ברמות אחרות) ועם השלישית שלי ועכשיו עם הרביעי הם למדו לבטא את הרגשות שלהם בצורה נכונה אז אני בכלל לא צריכה לנהל את ההתנגדויות כי הם באים ואומרים לי משפטים מדהימים כמו "אני רוצה שתייחסי אלי כמו שאת מתייחסת לאחותי"

וזה בלי לעשות דרמות או להציק כדי שאני אבין את הצורך שלה.

עכשיו זה שאני מבינה לא אומר שאני מיידי מספקת לה את הצורך אבל כן הרבה יותר קל לי לנהל את האירוע ככה בלי ההתנהגויות השליליות.

הבת שלי גם מסוגלת להגיד אמא אני רוצה שתשתפי אותי במטבח או אפילו אמא אני מוצפת אני הולכת להירגע כמה דקות ואחזור.

ילדה בת 5.5...

כי זה מדובר בבית והיא כנראה ספגה את זה מתוך שיקוף של אחרים.

אגב כשאני עושה שיקוף והוא לא מדויק הילדים אומרים לי במפורש שזה לא זה. גם אם הם לא מצליחים להסביר מה זה כן. אז אני מנסה לבחון יותר לעומק על מה זה יושב.

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

ופחות תוכלי לעשות אחרי הלידה. ואם אפשר עם הבעל אז בכלל נחמד. ערב זוגי כל יום.

וגם מכינים דברים שיעזרו לך אחרי הלידה. הזמנה אינטרנטית של קניות סופר ובכלל. מאכלים שאפשר להקפיא. כביסות לתינוק וכו. 

מה שהכי עוזר, תגידי לעצמך אני יולדת ב42.

זהו, תשחררי מ- אולי זה יקרה היום? אולי עכשיו? אולי מחר?

פשוט להתכוונן ל42, רק זה מה שעזר לי לא להשתגע 

והולכים יחפים על החול

שומעים מוזיקה שמרגשת אותך

נחיםםם

מדברים עם חברה

רואים סרט מעניין

מסתכלים על תמונות מרגשות של המשפחה

ומנסים להשתגע עם חיוך....

מה עוד את מסוגלת לעשות שאת אוהבת?

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

ממה שאני מכירה

לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת

זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..

ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט

נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים

זה לא חייב להיות מקרה חירום

אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?

אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה

למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה

שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם. 

ואז השד מקביל אלין ולא מעליו

והזרם פחות