מה דעתכם, עשיתי לי תזכורת בטלפון שתצלצל כל יום בערך רבע שעה אחרי שאני אמורה לשים את כולם, נראה לכם מספיק טוב או שמכורח ההרגל פשוט אתחיל להעיף אותה?

נכנסתי לסטרסים רציניים מזה בזמן האחרון

זה יכול להיות מסוכן אם התזכורת תופסת אותו ברגע שהוא עסוק, והוא אומר לעצמו שעוד מעט ישלח את ההודעה ואז שוכח...

אם אני הייתי זו שצריכה לשלוח הודעה - בטוח לא הייתי עומדת בזה כל יום. גם לעדכן את בעלי שהגעתי לעבודה אני לא זוכרת כל פעם, למרות שזה כן חשוב לו והוא מבקש ממני כמעט כל פעם מחדש...🤭

השאלה אם זה תמיד את מוציאה, כי הרבה מהאסונות ל"ע קורים דווקא בשינוי מהשגרה.

וזו באמת שאלה אם זה לא יהפוך להרגל שמנפנפים הצידה (בעיקר אם את באמצע משהו כשזה מצפצף, או שיש ימים שאת לא מוציאה אותו ואז סתם תכבי את התזכורת, וכו'). זה את צריכה לראות עם עצמך ולהיות עירנית.

אבל בעיני, הגאונות בפתרון שהבאתי זה שאי אפשר לשכוח לשים עלייך את התזכורת, כי זה מפריע על המושב של התינוק (פעם קרה לי שהזזתי את האטב הצידה כדי לחגור אותה, ואז שכחתי לשים אותו עלי. מאז קבעתי שאני קודם מרימה את האטב, מניחה אותה בכסא, שמה את האטב עלי ואז חוגרת אותה. ואם השרוול יותר משוחרר אני שמה את האטב עלי ביד אחת כבר לפני שהנחתי אותה).

ואחרי שהאטב עלייך - זו כבר התזכורת, ואי אפשר לשכוח ממנה. את לא תסתובבי עם אטב עלייך כל היום בלי שתשימי לב, או שמישהו אחר ישים לב.

בנוסף לזה אפשר גם תזכורת בפלאפון. אבל בעיני - לבד זה לא מספיק בטוח.

לפעמים אני מפזרת לפעמים בעלי.

הבעיה בקטע של האטב היא שאני בנאדם מאוד מאוד עצלן ומהר מאוד אני פשוט אעיף אותו הצידה. לכן אני מנסה קודם משהו אוטומאטי ונראה איך ילך

כל אחת יודעת מה טוב לה.

בעיני העיקר שמוצאים פתרון שמצליחים להיות עקביים איתו בלי לחפף.

מציעה גרסה נוספת לרעיון שלי, שגם ראיתי פעם - שרשרת שתלוי עליה דף שכתוב עליו 'תינוק ברכב', שנמצאת על הכסא של התינוק. זה דורש זמן הכנה חד פעמי, אבל אחר כך לשים עלייך זה ממש פשוט, לא יותר זמן מאשר להזיז הצידה.

וזה גם משהו שלא תסתובבי איתו יותר מידי זמן בלי שתשימי לב או שמישהו יעיר לך..

מישהו שהציע שיחוקקו חוק כזה שיהיה אסור לנסוע עם תינוק ברכב בלי שיהיה עליך שרשרת כזו.

האמת שאני חושבת שזה חוק הרבה יותר נכון ויעיל מאשר החוק שרצו לעשות על חובת התקנת מערכת ברכב (שמחייבת אנשים להוציא עליה כסף. וגם שמעתי שלא כל המערכות עובדות בצורה הכי טוב, לפעמים צריך לזכור להפעיל כל מיני דברים, וכו').

אבל גם אם אין כזה חוק, אפשר 'לחוקק' אותו לעצמנו.

ולצלצל בזמנים לא מתאימים...

אבל כל אחת ומה שנוח לה

לשים מדבקה ממש בולטת בחלון ליד הכיסא של התינוק

שיהיה  כתוב 'תינוק ברכב'

אני ראיתי את זה בכמה רכבים

ושמתי לב שכשעברתי ליד בלי כוונה אפילו העפתי מבט לרכב לראות אם רואים שם תינוק

ברור שהאחריות היא של ההורים!

אבל חושבת שזה חשוב שגם הולכי רגל יכניסו מודעות לבדוק מידי פעם רכבים 

זה יכול ממש להציל חיים

אבל זה חייב לבוא יחד עם משהו שההורים גם עושים כדי לא לשכוח

לא במקום, אבל בנוסף...

אני ממש בעד להגביר מודעות לזה שכולנו יכולים להסתכל על רכבים ולשים לב אם יש שם מישהו.

תודה שכתבת!

כשאני מכבה אותו והוא מרגיש משקל באחד המושבים האחרים.

הטכנולוגיה הזו הגיעה מובנת באוטו, אולי אפשר להתקין כזו גם במכוניות אחרות. אי אפשר לפספס את הציפצוף.

אני באופן אישי מרוצה כרגע מהפתרון שמצאתי. לא עולה לי כלום (חוץ ממחיר האטב...) ולגמרי מזכיר לי. אין מצב שאני אלך יותר מ-5 דקות מחוץ לרכב בלי לשים לב שתלוי לי אטב על השרוול (וגם כתבתי על האטב 'x ברכב', אז אם מישהו יראה אותי ככה, הוא מייד יעיר לי...

הבן שלי הגדול התרגל תמיד לשאול אותי איפה אחים שלו אם אני יורדת מהאוטו לפתוח את הבית ומשאירה אותם עדיין בתוך האוטו

אבל אני כמובן לא סומכת על זה והוא גם לא תמיד איתי

באמת ניסיתי להיזכר מי כתבה פה את הרעיון כדי להודות.

אימצתי את הרעיון ואנחנו משתמשים בזה כבר תקופה.

נראה לי שאת אמרת על אטבים מעץ- קניתי חבילת אטבים לזה, כל החבילה באוטו ואז אם במקרה אטב אחד נשבר אני מחליפה מיד לאחר ולא צריך לזכור להוריד מהבית.

ועוד משהו, כדאי לשים את האטב במקום שפיזית אי אפשר לחגור את התינוק ככה ואז לא שוכחים להעביר אותו לשרוול.

ואיזה כיף שהפתרון הזה משמש גם אתכם🙂

התקנו בעקבות המלצה פה בעבר. גם אני ממליצה מאוד.

ובאמת עושה את העבודה.

אין יותר מרגיע ,( ומפדח), מלשכוח תיק על כיסא בטיחות ולגלות שמד"א עומדים לך ליד האוטו. (קרה לי פעם ביום ששנינו היינו בלי הפלאפון. הם מתקשרים לרכב עצמו, אם אין מענה- לשני ההורים, ורק אחרי כמה דק' שאין מענה- מקפיצים את מד"א)

שום שיטה לא יעולה להיות שיטה שאפשר להסתמך עליה.

הכל צריך להיות בנוסף לדבר הפשוט- שצריך להיות במודעות!

לשים לה למה שאנחנו עושים.

לא לעשות דברים על הדרך ועל אוטומט.

לדעת שלכל אחד מבני הזוג יש 100 אחריות לוודא שהילדים הגיעו לגן בשלום, גם אן הוא לא ההורה  שלוקח אותם.

אצלינו באופן אישי תמיד יש שיחה סביב 9 איך היה הפיזור, לכ בגלל שזה קבוע בלוז או כי זה נוהל,.אלא כי חשוב לי לדעת איך היה להם וזה מעסיק אותי.

עד שאני לא מדברת עם בעלי (הוא זה שמפזר בבקרים בדרכ) אני לא רגועה וזה באמת טורד את מחשבתי.

כנ"ל בבקרים שזה הפוך- בעלי מוודא איתי שהכל היה בסדר.

מבחינתי, עצם זה שאני שמה את האטב עלי - זו הדרך להפוך את המודעות למוחשית יותר. זה כאילו הופך את המחשבה על זה שיש לי תינוקת ברכב למשהו שאני ממש מרגישה אותו פיזית, ועד שאני לא מחזירה את האטב לכסא - אני לא יכולה באמת לשכוח מזה.

כשכתבתי על זה בתחילת הקיץ, זה לא היה אחרי שימוש ארוך, אז לא יכולתי עדיין לכתוב מניסיון.

אבל עכשיו, אחרי כמה חודשים של שימוש ולא מעט נסיעות, אני יכולה להגיד שזה לגמרי עושה את העבודה בשבילי.

זה לא פעולה צדדית שהופכת להרגל, אלא שעצם ההרגל של החגירה תוך כדי העברת האטב אלי, מעלה את המודעות על התינוקת בזמן הנסיעה למודעות פיזית ונוכחת יותר.

זה נשמע שלך יש מודעות טבעית. וזה מעולה.

אבל למי שלא - לא יספיק להגיד לו שצריך להיות מודע.להכניס הרגל של שיחה קבועה בעיני זה יותר קשה מאשר להכניס הרגל של לחגור עם אטב.

אבל כמובן שהעיקר שכל אחד ימצא את הדרך הנכונה בשבילו. הכי חשוב זה לחשוב מה יעבוד לנו, ולא לסמוך על עצמנו ש'לנו זה לא יקרה'.

אלא שזה באמת מטריד אותי איך היה להם הבוקר.

זה מעסיק אותי בצורה כזו שאני לא מצליחה להתרכז בעבודה.

ההרגלים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן.

בדיוק בגלל הסיבה- שמתרגלים אליהם.

רצינו בדור שעושה הרבה דברים כשגרה...

ולא תמיד עוצרים לחשוב ושהות ברגע

האמת שאצלנו בדרך כלל אני מוציאה אותם.

כשבעלי לוקח אותם למסגרות אני גם רוצה לשמוע איך היה. בעיקר בתחילת השנה כשעוד קשה להם עם פרידות, אבל גם בהמשך בדרך כלל.

אבל זה לא משהו שאפשר ליצור באופן מלאכותי.

אצלך זה נשמע כמו משהו שמספיק בוער בך שלגמרי אפשר לסמוך על זה. אבל זה לא ככה אצל כולם.

שתחבר ב2 הצדדים עם קליפס.מחברים צד אחד לתינוק וצד אחד לחגורה של הנג או לחולצה שלו

בתמונה של המוצר  מראים שהצד של הנהג אמור להתחבר ליד שלו אבל כשבעלי חיבר אותו ליד היה לו קשה לנהוג אז הוא מחבר אותו לחגורה וכך כשהוא פותח את החגורה הוא לא יכול להשתחרר ממנה כי הקפיץ מחובר לתינוק

האמת שנשמע לי קצת מסורבל, אם הבנתי נכון את התיאור שלך.

כי אני חוגרת את התינוקת כשאני מחוץ לרכב ואז זה לא שייך לחבר אלי את הקפיץ, אז אחר כך זו עוד פעולה שאני צריכה לעשות אחרי שאני נכנסת למושב שלי.

וגם בסיום הנסיעה - אי אפשר לשחרר עד שאני מוציאה את התינוק? אבל אני צריכה לצאת מהרכב כדי להוציא את התינוק.. 

בעלי לא לוקח את התינוק כל יום אז כנראה שזה משהו קבוע זה יותר מסובך ולוקח זמן

ונכון-קודם משחררים את הנהג ואז את התינוק אבל זה נותן תזכורת נוספת לא לשכוח את התינוק.

עכשיו אני כבר לא בטוחה שזה מספיק...אולי צריך לחבר את זה למפתחות הרכב או משהו כזה

זה רעיון מצוין! באמת עבד, אבל המחיר היה כבד...

(וזה גם לא חסם לגמרי את הריח שלו אז משני הכיוונים לא נשמתי)

תודה על החיבוק.

בחיים לא הייתה לי תחילת הריון קשוחה כל כך. 

או למצוא ריח אחר עדין יותר?

ויכול להיות שזה הריח של הכביסה ולאו דווקא שלו?

או שילוב של השניים?

אולי שווה לנסות להחליף את החומרי כביסה?
 

זה ממש מאתגר.

מאחלת שבע"ה ישתפר בקרוב.

בבריאות, שמחה, וידיים מלאות.

אין לי עצות, רק חיבוק 🫂 ( או אולי עדיף שלא חחח )

לי גם ממש הפריע אבל לא ברמה כזאת 

כנראה שגם זה תפס גובה עם ההיפראמזיס הפעם.

לא קל. 

1. לקנות בעצמך דאודורנטים, משחת שיניים, סבונים וכו' שמריחים לך סבבה ולהחליף מגבת גוף בתדירות גבוהה יותר.

2. לישון עם מאוורר לידך.. אפילו על מצב 1 זה עוזר.

3. להתפלל לה' 🩷

ושיעבור כבר!!! חיבוק!

אולי איזה חולצה עם ריח של כביסה ספציפית שאהבת,

להסניף אותה חזק ולישון עם זה...

נשמע סופר מאתגר גם לך וגם לבעלך... חיבוק

בעלי היה מתבאסת שהוא רק נכנס הביתה ואני ישר מקיאה...

אין לי פתרונות.. שולחת כוחות♥️♥️

לא יודעת באיזה הריון את, אבל זה תופעה מוכרת מאוד.

מציעה קודם כל לדבר על זה, ושיבין שזה לא אישי,

אלא תופעה שהמון נשים סובלות ממנה.

(זה משפיע על עוד תחומים, ואם זה לא מדובר בינכם, אז זה גם לשאת לבד את העניין הזה)

אח"כ תוכלו לחשוב ביחד על פתרונות.

כמו: שלא יתבשם יותר מידי, או שיתקלח יותר.

חיבוק, הלוואי שיעבור לך מהר.

בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות, אמא בריאה ותינוק בריא.

ברגע שעושים עם עוד זוגות/משפחות לפעמים חלק מהדברים שכתבת מתעוררים (איך קובעים את המסלול? את התוכנית וכו' - אלה דברים שעלולים להיות מלווים בדעות סותרות ובקצת מתח לפעמים). נראה לי שצריך לקבל את זה איכשהו כי זה חלק מ"עבודה בצוות".

מצד שני עצם המפגש אמור להיות מהנה בסופו של דבר, ולתרום ללב הרבה יותר ממה שהוא עלול לפגוע בו. רכילויות לדוגמה? אישית הייתי מתרחקת מחבורה שבה ככה מדברים אחד על השני.

בסוף, באופן אישי אני קצת חולקת על המסקנה שלך. הכי כיף זה לחגוג עם חברים טובים באווירה טובה. אבל אם לבחור, לי הרבה עדיף להיות לבד רק אנחנו מאשר עם אנשים שאיתם אהיה עסוקה בהשוואות ואפחד מיחס צבוע... הייתי מחפשת חברים אחרים, ועד שאמצא הייתי מעדיפה לחגוג לבד.

מקווה שזה כיוון שעוזר 🫶🏼

אנחנו לא מגיעים למפגש לחוות דעה, אבל זה מתעורר. ולא בהכרח רע אלא אנושי.

בס"ד
 

קצת השוואות פה ושם בתוך הלב זה נראה לי משהו אפשרי וסביר אם יקרה, אם כי ממש לא בהכרח.

הקטע של הרכילויות, זה ממש ממש תלוי מי הנפשות הפועלות וממש לא חובה שיהיה. 

ששאר הזוגות מרכלים לפעמים בינתם לבין עצמם על כולם, כולל כמה זוגות ביחד על מישהו, וכולל עליכם. זה הרגיש לי מצב ממש לא נעים שממש לא הייתי רוצה להיות בו.

עכשיו אני מבינה שאת מתכוונת למשהו יותר מתון, לדיבור בין בני הזוג בסוף היום. שזה באמת יותר טבעי ויותר מצוי, אם כי לדעתי, מעבר לעניין ההלכתי שיש בזה, יש בזה משהו שפוגע בלב, בטוהר היחסים וביטחון העצמי שלנו בסופו של דבר. יש דיבור שהוא ברמה של פריקה, וזה מובן הרבה יותר. אבל סתם רכילות כדי לשתף מה הרושם שאחרים עשו עלינו, נראה לי ששווה ללמוד להפחית, כל אחד איפה שהוא נמצא ביחס להרגל הזה, כי בסוף כמו שאת אומרת זה משאיר טעם לא טוב, גם אצלנו-בתוכנו. (אני אישית עם אמונה ללא בסיס ואולי אפילו שגויה שמי שמשתדל לא לדבר על אחרים, גם פחות מדברים עליו. ולכל הפחות, אני חושבת שפשוט הרבה פחות חושבים על האפשרות שידברו עלינו, אם אנחנו גם משתדלים לא לדבר על אחרים).

לגבי מפגשי חברות וכו', אותו דבר. המורכבות באמת מוכרת. החיבור עובר דרך דיבור, והדיבור לפעמים יכול לקחת אותנו לכל מיני מקומות. אני חושבת שבסוף בתוך תוכנו אנחנו יודעות מה נכון ומה פחות מתאים לשתף. לפעמים ניפול ונגיד יותר ממה שרצינו, זה חלק מהלימוד. אבל בכללי שווה שהשאיפה תהיה  לבסס חברויות על דיבור מותאם. השאיפה, כן? לא תמיד נצליח, אבל לפחות שההתכוונות תהיה כזאת. אגב לגבי זה אני מאמינה שכשמחליטים שלשם אנחנו שואפות, ה' רואה את המאמץ ושולח חברות באותו ראש.

אבל בקצרה אני לא עושה את החשבונות האלה, יוצאת עם המשפחות שנעים לנו עם ההורים ולילדים שלנו נעים עם שלהם.

כן, כל משפחה היא אחרת ויש כאלה שיותר "טובים" בדבר כזה או אחר. לא מפריע לי ככ האמת.

טבעי שאחכ בעלי ואני מדברים ביננו על איך היה ועל אחרים, משתדלים לא להכנס יותר מדי לפרטים אבל קורה.

אם בקבוצה מדברים על מישהו - פחות קורה אצלנו בחבורות, אבל פשוט לא נכנסת לשיח הזה. זה לא נכון ולא יפה לדעתי. 

לא החבורה על מישהו.

זה כמו שגם זוגיות דורשת התפשרות\ צמצום מסוים\ התחשבות באחר אבל שווה לעשות את זה ולהיות בשניים. 

אף אחד לא מושלם, אבל שווה להיות בחבורה. פשוט יש בזה מורכבות.

זה כמו מפגש רק עם חברות- אני זקוקה לזה מאד אבל אחרי, יוצאת קצת בעמדה לא נוחה שכל אחת משתפת אבל קצת "נכנסת לחיים של האחרת". ותמיד מרגישה אולי עברנו גבול? אולי חשפתי קצת יותר מדי? אני בטוח שמעתי יותר ממה שרציתי לשמוע. הרי אחרי ש"המידע" יצא החוצה, כל אחת מהחברות יכולה להתהלך איתו ולפרש כרצונה. 

לטוב (נניח שיתפת בהישג של הילד\שהבעל קנה לך פרחים היא יכולה לקנא או מצד שני ספרת על חולשה\קושי\מורכבות היא יכולה לרחם)- אבל הבעיה, שאתה לא יכול בלי שיתוף אם יש קרבה בין החברות.

כי גם אנחנו לא מדברים באופן הזה. זה קורה גם אחרי מפגש עם שכנים או משפחה.

טבעי לחלוק תחושות "וואי יוסי כהן קצת לחוץ הוא ממש לא שיחק יפה עם דודי. התבאסתי" או "חבל לי שדוידוביץ לא על הילדים שלהם, כי אני לא מרגישה בנוח להשאיר את הילדים איתם והם מפסידים חברים שהם אוהבים"

בעיני זה לא אמירות פסולות כי התכלית שלהן היא לא רכילות.

לא חושבת שיש בשיתוף גבול אובייקטיבי. כל אחד ומה שנעים לו..  לא אכנס לשיחות עם חברה שמשתפת קבוע דברים שאני לא מעוניינת לשמוע, ולא אשתף מה שלא בא לי. יוצאת מנקודת הנחה שמה שסיפרתי עלול לעבור הלאה או להיות מפורשן ומשתפת בהתאם. וכן אני בוחרת למי אספר מה גם לפי מה שנראה לי שתרגיש השומעת וגם לפי התגובה המשוערת שלה

איך את מגדירה חברים?
ומה הם בשבילנו?
אם חברים זה מה שאת מתארת, אז עדיף רק אני ובעלי והילדים...

ואז לא מפריע לך העצות, ההשוואות, הפערים וכו'.

את פשוט עושה רק מה שמתאים לך ונכון לך ושמה פס על כל השאר.

אגב, לנו אין זוגות חברים.

לבעלי יש את החברים שלו, לי יש את החברים שלי.

אם לצאת עם מישהו זה רק המשפחה היותר מורחבת (אחים/ אחיות שלי או שלו)

ספציפית לגבי ההשוואות- הרגשתי שזה הרבה בראש שלי... כלומר אני בעצמי משווה אותנו כל הזמן לאחרים (וזה גם מה שמלחיץ אותי. כי תכל'ס לא עד כדי כך מלחיץ מה שכהן יגידו עלי... אני לא כזה מעניינת אותם... זו אני שמלחיצה את עצמי)

ואז החלטנו לנסות לא להזכיר שמות בכל השיח על ה"חבורת" זוגות שאנחנו בה. כלומר כן לספר וכאלה פשוט בלי שמות (ויש מספיק בחבורה כדי שלא נדע על מי השני מדבר)

וואו זה ממש עשה לי טוב פתאום הרבה יותר הרגשתי נפרדות... ואני באמת פחות משווה, כי פחות כיף להשוות כשאין למי לומר את זה;)

ועוד משהו קטן לגבי החוסר הדדיות- הייתי קצת מפחיתה את המקום שהחבורה הזו תופסת בלב, אולי ליצור עוד קשרים עם חברות אחרות... ואז הקשרים "קלילים" יותר מבחינת ההתייחסות שלך אליהם ופחות מחייבים. אז גם את מה שקורה בהם פחות לוקחים בצורה דרמטית

בהצלחה רבה רבה@

נמצאים יחסית הרבה ביחד

ואין את האווירה הרעילה שאת מתארת

יכול להיות פה ושם דיבורים על אחרים

אבל דברים לגיטימיים ולא ריכולים מגעילים

כן הרגשנו באיזשהו שלב שהקשר מעיק מידי וקצת תפסנו מרחק

אבל זה היה דיי הדדי אז זה בסדר

בגדול אני לא עושה השוואות מי עוזרת יותר או מי מארחת יותר

פשוט מה שזורם

יש תקופות שאני עוזרת ויש תקופות שפחות

מזה לא...

אולי את רגילה לריגולים מחדר מורים,

אבל בסטנדרט הרגיל נראה לי שאנשים נחמדים אחד לשני באמת. ולא מלכלכים מאחורי הגב.

חסרונות יש לכולם

ומי שבוחר ללכלך על אחרים זה כי אין לו חיים, ואין לו מבט פנימה לתקן את החושך הפנימי של עצמו

דווקא בגלל שהתרגלתי להיות בצד הנמוך של הסקילה, זה לא מאיים עליי.

את אמא משקיעה יותר? יופי. נהדר. אני אלמד ממך.

יש לכם זוגיות לקנא? אז אקנא קצת ואלמד מזה מה אני רוצה לעצמי.

המקום הנמוך הוא המקום הנכון יותר, לדעתי.

כי הוא גם אנושי יותר. אנשים הם לא שלמות, יש בהם דפקות.

ודווקא הדפקות והפגמים הם מגלים משהו אמיתי עלינו, הרבה יותר מההישגים שלנו, והחנחונים שלנו.

או קולרבי יתרונות

ואז לקרוא מה זה עושה לגוף ממש עושה חשק..

ואיזה אלופה אתתת שאת חותכת לילדים! ממש חשוב!!

סחתייןןןןןןן

ועוד משהו, אולי לאכול את זה עם מטבל, נגיד טחינה גבינה או משהו יותר מושקע..

איך זה עובד בדיוק?
תודה

אם היו לי ירקות חתוכים - הייתי אוכלת הרבה!

בכל אופן, ירקות בסלט זה יותר טעים לפעמים. ואם גם יש מטבל כלשהו - אז כיף לאכול כך ירקות שלמים.

משהו באוכל שחתכתי לעצמי פחות מגרה אותי

אם עבר זמן אז סבבה לי

פשוט יוצא לי החשק לאכול מיד

נגיד לאחרונה אוהבת להחזיק במקרר תמיד קופסה גדולה של כרוב חתוך עם לימון שמן זית מלח

זה גם ככה משהו שטעים יותר אחרי שישב ברוטב

לשטוף את הירקות והפירות ולייבש לפני ששמים במקרר- ככה יותר זמין מהמקרר, פשוט לקחת ולאכול.

מטבל זמין (טחינה, קוטג', גבינה לבנה, פסטו, מה שיש)

סחיטה קטנה של לימון מעל מה שחתוך תמיד משדרג

גזר אפשר לגרד מראש גם. 

* שימורים- תירס גמדי, מלפפון חמוץ.

* סלט בורגול- בורגול דק, מים, פלפלים חתוכים לקוביות קטנות, בצל ירוק, תבלינים ומים ולמקרר (מוכן תוך כמה שעות ללא צורך בבישול).

* ברוקולי וכרובית בתנור- קצת שמן זית, מלח ותבלינים שאוהבים .

* סלק בוואקום- לחתוך, לטבל ולמקרר.

* פירות נגישים שלא דורשים התעסקות- קערה עם פירות שטופים- תפוחים, אפרסקים, בננות וכו.. שלא צריך לקלף ואפשר לאכול על הדרך.

* תמרים עם שקדים ואגוזים.

רעיונות מעולים

אני מקפידה שבכל ארוחה יהיה ירק כלשהו.

כמה דברים מהירים שהם לא מלפפונים עגבניות

*אפונה במיקרוגל- שמה 2 כוסות אפונה ל8 דקות בערך בכלי זכוכית, כשיוצא שמה קצת שמן זית ומלח.

*שעועית ירוקה במיקרוגל או בנינג'ה- לעשר דקות בערך, ואז שמן זית ומלח

*סטייק כרוב בנינג'ה או בתנור- חותכת כרוב לעובי של 2 ס"מ בערך לעיגולים גדולים (תחפשי בגודל איך זה אמור להיראות, קשה להסביר) מאלפת מעל שמן זית מלח פלפל וקצת סילאן, 10 דקות בנינג'ה,  בתנור קצת יותר

*ברוקולי וכרובית- כמו שעועית

*אנטיפסטי- חותכת לצורות שונות כל פעם את הירקות שיש לי במקרר.. עם תיבול משתנה לפני החשק..

פירות בשייקים, שלם, לוקחת לגינה עם סכין וחותכת ישר לפה.. 

אני מכניסה אותם לתוך האמבטיה כשהבטן כלפי מטה.

ככה הם יותר רגועים מאשר הפוך.

רק בסוף אני הופכת כדי לסבן את הבטן.

לא שוטפת בכלל בטוש בגיל קטן, רק במים שבתוך האמבטיה.

כשאת מוציאה אותה ומלבישה, תשימי לב שלא קר מידי.

תנקי עם מגבונים אם צריך

כל התינוקות שלי באמבטיה היו בסדר

ברגע שהצטרף הטוש- צרחות. משהו בו מלחיץ תינוקות

..

אני עכשיו שבוע 11

גם מרגישה פחות טוב משני ההריונות הקודמים.

לגבי אוכל - אני בהתחלה ממש עשיתי לעצמי שעון לאכול משהו קטן כל שעתיים, כדי שלא אשכח ולא אגיע למצב של קריסה. אחרי כמה זמן התרגלתי והבנתי מתי שאני צריכה לאכול והשלמתי עם זה שזה לאכול בתדירות יותר גבוהה מהרגיל. אוכל אפילו משהו קטן, כמות קטנה יותר מארוחה רגילה, אבל אוכלת.

לגבי שינה - אני גם גמורה, וממש ממעיטה בקפה אז גם אין לי ישועה. משתדלת לתפוס מנוחה במהלך היום אם אני יכולה. אפילו 15-20 דקות.

וגם, מופרך ככל שיישמע - ספורט. אני ממש מכריחה את עצמי לזוז, במיוחד אם את בעבודה שאין הרבה תזוזה במהלך היום, או בבית. כשמזיזים את הגוף זה מכניס אנרגיות.

אני עושה אימונים ממש קלילים, לפני ההריון יכולתי לעשות דבר יותר מאתגרים. אבל עכשיו, המטרה היא פשוט לזוז. ולפעמים אחרי אימון גם מתמלאת לי אנרגיה ויש לי כוח.

אבל חוץ מהטיפים האלו, לנסות להשלים עם זה.

אני עושה הרבה פחות בבית, בעלי הרבה הרבה יותר. לא נעים לי, אבל אין מה לעשות

הגיוני סה"כ שזה חלק מתופעות ההריון. 😅

ואני לוקחת פרנטל

אבל מרגיש לי שזה יותר מזה

איך אני יכולה לדעת אם זה לא סוכרת הריון או משו?

אולי להם יהיה כיוון לבדוק.

בעיקרון בתחילת ההריון בודקים סוכר בצום, בדקת?

וממה שאני יודעת, פראנטל לא מספיק בשביל הברזל. כדאי להתייעץ עם הרופא.

ממה שאני יודעת, פראנטל לא מספיק בשביל להעלות ברזל.

הייתי מתייעצת עם רופא.

לי המוגלובין היה בסדר והמאגרים ריקים והייתי סמרטוט ממש

ובחילת ההריון המאגרים היו בסדר אז זה יכול לרדת ממש מהר

אם כן, תבקשי עירוי ברזל - ממש הצלה! ( גם עם המוגלובין בסדר תתעקשי )

ולי לא היה סכרת אבל בהריון הסוכר שלי מוזר וחייבת לאכול כל שעתיים כדי שלא ייפול.

בשעה טובה!

וזה הצורך בהריון... להשקיע בארוחות מזינות עם פחמימות, חלבון וירקות..

וכן מהריון להריון הגוף פחות מנומס ויותר דורש בפה מלא את מה שהוא צריך..

ושנים שהזנחנו את עצמנו הגוף מבקש עליהם בריבית....😏

ותקפידו על מולטיויטמין , בהריון האחרון מאוד הקפיץ לי את התפקוד..

אני מבינה שהקושי שלך הוא לא הילד השישי, אלא ההיריון הלא מתוכנן למרות מניעה...

בכל אופן, יש הרבה נשים שילדו מבחירה ילד שישי ואף יותר (אני ביניהן) ושרדו בהחלט בשמחה

מקווה שתעברי בשלום את החוויה הזו...

אבל חיבוק

בטח קשה לקבל הריון כשתכננת להפסיק ועוד השקעת במניעה

🩷🩷

אומרים אבל שזה בסוף ילדים שנורא מחוברים אליהם..

תחפשי שרשורי עבר כאן...

בכל מקרה קחי את הזמן לעכל זה לא קל כשלא מוכנים....

ומוזמנת לשתף איך את😘😘

בעזרת ה' ילך בקלות ובטוב

מתייגת את @התייעצות הריון  שזכור לי שעברה משהו דומה

מאז התווספו עוד כמה.

אז כנראה שרדתי🤷‍♀️

אבל מאז אני לא נוגעת בגלולות.....

ולא שכחתי אף גלולה.

לאחרונה ומעוד כמה סיבות ממש מאוכזבת מהמניעה הזאת

מאחלת לך הרבה כוחות ❤️❤️

הידיים שלו כל היום בתוך שם

מפזר את זה בכל מקום

לא מצליחה לרדוף אחריו לשטיפת ידיים.

והקטע המבאס זה שאחיו ואני סיימתי סבב ורמוקס רק לפני שבועיים 

מה לא עשיתי זה פשוט סיוט

אז רק חיבוק להבנה

תנסי לשים אותו באמבטית סוכר הרבה פעמים התולעים יוצאות וזה נרגע (לא תמיד) וזה בלי הכאבים של להוציא

וגם ראיתי שיש פעמים שעוזר לשים וזלין בפנים אחרי שמוציאים - גם זה לא תמיד עוזר אבל היו כמה פעמים שזה ממש עשה לילה שקט

אמאלה אני ככה בול

עוד הוא פחות נדבק מאחיו האמצעי.

האמצעי שלי זה בלתי נסבל

כל חודשיים

מה לא עשיתי

במה לא השתמשתי מסכן

הבאתי לו שמן גרעיני דלעת בין היתר

אמבטיות סוכר

וזלין

נו-וורם

ריססתי את כל הידיות של הבית באקונומיקה.

הבגדים שלהם בהרתחה כבר כמה חודשים ברצף

ואין

פשוט סיוט באמת

מעדיפה כינים

מתלבטת אם ללכת לישון וכל פעם שהוא קם לגרד לו עם מגבונים בעדינות.

מרגישה מיותר שמחפשת בפנים כבר מ7 בערב.

אני גמורה מעייפות

ועוד אחרי אתמול שגם לא ישנתי.

אין אני מתקשה לשרוד את הלילות האלה.

הוא צורח צרחות אימה.

זה כואב לו כפול 3 מילד רגיל. בגלל הויסות חושי הוא מרגיש את זה בעוצמות

כל הישבן שלו חתכים ופצעים מרוב שגירד

מה שהכי עזר אצלנו ברמה המיידית (אחרי הוצאת התולעת אם היתה מחוץ לפי הטבעת)- להכניס שן שום לפי הטבעת.

לבחור שן שום קטנטנה, לקלף בלי לפצוע, לשים בתוך שמן זית כדי שיהיה לה ציפוי שמנוני שיקל על ההכנסה שלה ולהכניס בעדינות לפי הטבעת. (התנוחה הכי מייטבית להכניס- הילד מתכופף כך שהישבן שלו פונה כלפי מעלה. מכניסים את שן השום ומבקשים ממנו מיד לעמוד ולכווץ את הישבן. כלומר ההיפך מהנטיה לדחוף החוצה). אצלנו עבד פלאים.

יודעת שיש אסכולה שאומרת שזה יכול לשרוף או להכאיב וכו'.. ב''ה לא נתקלנו בבעיות.

מחילה.

נר אקמול לא.

ד.א- לא הכנסתי להם מעולם נרות.

יש לי. אבל משתמשים באקמולי/נורופן מהפה בד"כ .

לערבב שמן זית עם מלא שום כתוש

למרוח על כפות הרגליים

לגרוב גרביים

אני מפחדת לנסות את הקטע של השום שלא יקבל כוויה

אשאל את בעלי מה הוא אומר

מנה אחת לא מספיקה, וצריך לתת יום אחרי יום.

אתם יכולים להתייעץ עם הרופא

בדרך כלל אם רואים, נותנים לכל המשפחה, וצריך לכבס מצעים ומגבות.

אני לא חושבת שיש מה לנסות למצוא אותן, חבל בשבילך ובשבילו.

הוא עדיין סובל, ולכן צריך טיפול. 

היינו אצל רופא אמר לתת עוד מנה עכשיו

ועוד שבועיים שוב

דבר ראשון

יש ילדים שהתולעים לא יוצאות אצלן החוצה

אני מחפשת קצת אם לא מוצאת אז זהו..

יותר מזה גם לא נשמע לי בריא

דבר שני

לדבר לדבר

לדבר

להסביר לו שזה מאוד לא נעים, מה כן עוזר לנגב טוב, לשטןף יידים עם סבון אחרי שירותים ולפני אוכל

מה לא עוזר- לגרד , רק מחמיר את המצב, ומגביר את הכאבים

להסביר ברוגע, בהיגיון. בגובה העיניים

דבר שלישי

הרופאה שלנו אומרת שלוש ימים ברצף ואז שבוע הפסקה ואז עוד מנה וכאן בפורום קראתי על המלצה של מנה נוספת אחרי שבועיים כדי למגר סופית. אם את כבר נותנת אז ממליצה על כל המנות כדי להגביר סיכוי

דבר רביעי

אצל כל ילד עזר אצלנו משהו אחרולתקופה אחרת

אבל היה תקופה שעזר לאחד הילדים לאכול כמוסות שום- היה לועס אותם וגם פרובלמטיקה לתת בנוסף לחזק מערכת עיכול.

דבר חמישי

אני לא מכבסת בכלל

אף פעם לא עזר ומכניס את החיים לסיוטטטט

בהצלחה ענקית וחיבוק!!!

הוא משתדל לשטוף והכל אבל הבנתי שבגן לא משהו ההיגיינה.

הם מכינים לפעמים אוכל ביחד וקיבלתי זעזוע שם.

גם אנחנו עכשיו בזה..

יש בחנות טבע מוצר שנקרא קלינתול

לוקחים 3 ימים או יותר בבוקר ובערב ואפשר למרוח גם במקום.

אני רואה שזה עוזר..

הפעם הן יותר עקשניות כנראה, הפסקתי אחרי 3 ימים והמשכתי שוב. הילדים כבר מבקשים את זה…

אני נותנת להם ורגועה שזו לא תרופה חזקה כמו ורמוקס ואפשר לשחק עם זה יותר