כותבת מאנונימי כי כבר דיברתי על זה עם הרבה מסביבתי ולא רוצה שיזהו את הניק.
אז הקטנה שלי בת שנה ו3 נכנסה לראשונה למעון. היה לי קשה בהחלטה האם לשים אותה ואיפה לשים אותה. אז הגישה שלי לכל הנסיבות נורא מורכבת וגדושה רגשית.
עד עכשיו הייתה בבית, איתי, אחותי, עבודה גמישה ומאפשרת. הייתה קולית תמיד כשיצאנו מהבית, כשראתה זרים, כשנסענו לסבא וסבתא שלא ראתה חודש. לא בכתה או נצמדה אלי במיוחד.
מאז התחיל המעון, לפני חודש כמעט (היא הייתה שבועיים בערך בגלל חולי, חוץ מהסתגלות) היא לא אותה ילדה אחרי הצהריים.
בוכה הרבה, כועסת, לא סבלנית, לא אוהבת את מה שאהבה לפני, נצמדת אלי, בוכה בוכה בוכה. מתעוררת הרבה בלילה.
אנחנו מותשים, אבל יותר מזה אני כאובה, ועצובה ומעורערעת ורע לי שככה נראה הזמן שלנו יחד אחר הצהריים. ברור לי שזה בגלל המעון והסביבה החדשה והשינוי הדרסטי הזה. למרות שבבוקר לא בוכה כשאנחנו נפרדות או כל היום. אבל כשאני מגיעה לקחת אותה ועד שהולכת לישון, מסע של ממש...
הבנתי שזאת תגובה אפשרית ושכיחה להסתגלות.
אבל, כמה זמן זה הגיוני? והאם זה אומר משהו על המעון?
ובעיקר, איך אפשר לעזור לה? ממש קשה לי ורע לי בגלל זה.
)
)