חמותי עולה לי על כל העצבים. מנחיתה עלינו את הבת שלה בת ה17 עם פיגור שכלי.
לא פעם ראשונה שאני מכינה ארוחה וצריכה לוותר על המנה שלי כי היא מגיעה רעבה והיא רוצה לאכול ואז אין לי חשק להכין לעצמי אז אני פשוט רעבה.
או שהיא נוחתת עלינו בדיוק בזמן ההשכבה של הילדים והיא מדברת בקול בטלפון ועושה סרטוני וידאו ומעירה אותם.
כמה שלא ניסינו להסביר זה פשוט לא משתפר.
אבל כשאני צריכה עזרה? אם את רוצה תביאי אותם אליי(בית מוזנח ברמות קשות ומטונף לא יכולה לשים שם את הילדים שלי) כי אני לא יכולה לעלות מדרגות אליכם(אבל לבנות שלה בצפון הארץ היא נוסעת על ימין ועל שמאל בתחבורה ציבורית).
זה ברמה שהיא מרגישה בנוח לפתוח לי את הבית בלי לדפוק כשאני בלי כיסוי ראש לעיתים או כשאין לי חשק אליה.
הייתה נדבקת אליי לקניות ומכריחה אותי שנהיה בעגלה אחת
אני הייתי מסיימת קניות תוך חצי שעה ואז מחכה לה עוד שעה.
חברת הסעות פרטית-מתקשרת כשהיא צריכה הקפצות ממקום למקום כאילו שאני לא עם שתי תינוקות בבית.
בקיצור, אין לי כוחות לאישה הזאת. לא מסוגלת להציב גבולות כי בכל זאת היא מבוגרת ממני לא שזה יעזור. בעלי דיבר איתה כמה פעמים. הייתה הפוגה של שבועיים וזה חזר על עצמי.
אני מרגישה הפראיירית של המשפחה
).