אחת מטכניקות האומנות הפוסטמודרנית היא הזרה (דפמיליאריזציה). משמעות המונח היא הצגת עצמים במצבים בלתי רגילים או מוזרים באופן שאמור להעניק להם משמעות חדשה בהתאם לשינוי המיקום, הזמן, ההקשר ועוד. דוגמה למוצג אומנותי כזה יכולה להיות הצבת ארון ספרים בחדר אפל לחלוטין שבו לא ניתן לראות את הספרים ולא את האותיות, אך ניתן למשש אותם ולאשר את קיומם. הספרים נשארים, לכאורה, כפי שהם, אולם מאבדים את משמעותם מסורתית, ההיסטורית-המשכית, כעין דקונסטרוקציה של הזהות / אישיות. הסגנון מבטא את הביקורת הפוסטמודרנית ביחס לאובייקטיביזם המדעי המודרני: האם עובדות אובייקטיביות הן מה שקובעות את ה"אמת", או שמא ההסתכלות הסובייקטיבית, ההקשר החברתי-תרבותי, המקום, בדומה לפיזיקה הקוונטית, שלפיה לא ניתן לדעת את מיקומם של עצמים מבלי להשפיע על מיקומם. כלומר: מבט יוצר מציאות לא פחות מאשר העובדות ה"קרות".
אפשר לתאר את התשובה כתהליך זהה: על-ידי השינוי הסובייקטיבי-רגשי, מעשה החטא "נתלש" ממקומו בתוך הנרטיב ההיסטורי של חטא ונפילה, ונשתל מחדש בתוך נרטיב אלטרנטיבי בדיעבדי של תקומה ולמידה. מחשבת החרטה והקבלה לעתיד מאפשרת לשכתב את ההיסטוריה בעזרת פסואדו-נרטיב סובייקטיבי לחלוטין, ש"מוחק" את העובדות וכותב אחרות במקומן. הנרטיב האובייקטיבי, ההיסטורי-המשכי, שמתאר באופן נאמן את ההתרחשויות כפי שהיו, הופך ללא-רלוונטי.
הסובייקטיבי והאובייקטיבי "מחליפים תפקידים", באופן קוואזי-היתולי: הנרטיב האובייקטיבי - החטא - אמור להיצרב בתודעת הזיכרון הסובייקטיבי, כמאורע שלילי ומאשים, הגם שבמישור האובייקטיבי - כלפי שמיא - הוא כבר איבד את "זהותו" ונהפך לחיובי ומזכה. רגשות החרטה הסובייקטיביים, מצדם, גם פורצים את גבולותיהם המסורתיים של הסובייקט ויוצרים מציאות אובייקטיבית ממשית.
תהליכי השכתוב ההיסטורי וה"הוצאה מהקשר" אינם נוגע רק למעשה החטא, שמאבד את זהותו השלילית, אלא גם לאדם עצמו:
רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ד
מדרכי התשובה להיות השב [...] משנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
השב בתשובה הופך להיות "איש אחר" על-ידי יציאה בחירית מהסיפור האובייקטיבי, ההיסטורי-המשכי. היציאה האולטימטיבית מלווה בשינוי התנהגותי, ואף בשינוי מקום (גלות), כלומר תלישה מההקשר הטבעי האובייקטיבי ושתילה מחדש באופן שמאפשר לפרק את זהות "החוטא" ולהרכיב זהות חדשה, בלתי-תלויה, של "אחר", כך שהדקונסטרוקציה האישית משמשת כתהליך של החלמה.
בדומה למוצג ארון הספרים, התהליכים אינם אבסולוטיים, ואינם קוראים להתכחש למציאות ההיסטורית-אובייקטיבית (כמאמר הכתוב וחטאתי נגדי תמיד). אפשר לומר שאותם תהליכים מתקיימים במעין עולם מקביל, בבואה שאינה נאמנת לאמת האובייקטיבית ומציגה נרטיב שונה, אך אינה מאיימת "לפלוש" ולשכתב את העובדות בפועל ממש, שהרי ה"אחר" ש"אינו אותו האיש שעשה אותן המעשים", הוא אכן, לכאורה, ההמשך ההיסטורי של החוטא, ביקום אחד, אך אינו כזה ביקום השני. הנרטיב של תיקון ולמידה, שקיים כאמת לאמיתה מנקודת מבט אחת, דוחף את האדם להסתכל באור חיובי ולא לשקוע ברגשות אשמה ושנאה עצמית, מאידך הנרטיב המפליל, שמגלם אמת לאמיתה אחרת וסותרת, מרסן את האופטימיות הנאיבית ותחושות גאווה פסולות. קיומם הסותר של שניהם והמעבר של הסובייקט מנרטיב אחד למשנהו (שיכול להתבצע גם באופן בחירי ומודע) מאפשר צמיחה ותיקון מאוזנים.

