באותו יום שהוא נפטר ציירתי את הרגש שלי ויצא אותו במעומעם על קרטון וכמה דקות אחר כך זרקתי את הציור הזה, רציתי לשכוח. לא רציתי שישאר ממנו כלום. כי אם עזבת, אז אל תפריע. אל תחזור. כי הזיכרון כואב
הוא כואב וחד וחותך את הלב.
והיום גם הוא.
לפני יומיים תרמתי לרפואתו הרבה כסף שאין לי ופתאום גם הוא. בום ללב.
יש בי איזושהי תחושת הכחשה כזאת. אני אומרת לעצמי, טוב, נפטר, המשפחה תתמודד, יזכרו שזה נסיון, האישה תתחתן שוב והילדים יצמחו מיזה ו השיגרה תבוא. משהו מכחיש בתוכי את הכאב. באלי להגיע תמיד לסוף הסיפור כדי להרגיע את המצפון שלא עשיתי יותר בשביל זה ואת הכאב של האובדן ורוצה להגיד לעצמי בזה שעוד רגע הם ילמדו את החיים החדשים שלהם ויסתדרו.
אני סותמת לעצמי את הפה
סותמת לעצמי את הכאב.
רוצה שיגרה חלקה ולשכוח מהכאב.
.
היה אמור להיות לי יום חופשי מחר
בסוף לא, אני אשכרה באה ללמד.
לא ידעתי כמה שעות לתת ועלתה בתוכי קצת הרגשה אולי להגיע מההתחלה עד הסוף כדי שיגמרו לי הכוחות עד כלות ואז המנוחה אחר כך תהיה מוצדקת.
אני יודעת, יש לי לפעמים מחשבות של אדם שרוצה ברעת עצמו ובביקורת.
בסוף לקחתי מחצי היום והילך
ואני עדיין לא ישנה.
.
היא מצאה את שלה
כאילו, עוד לא פרסמה אבל שיתפה אותי.
יצא לי מזמור לתודה
ועוד אחד
והתרגשות וחוסר הכלה ושום רצון לדעת ולהרגיש מתי יגיע תורי. אני יודעת שאין לי שום מושג מי האיש שלי אבל אני צריכה עוד קצת להתבסס בחיים.
.
ומוזר
הכל עמוס
וחג ושבת וחג ומלא חגים
ובאלי להצליח להכיל את כל האורות והטוב ולא לשכוח את הלב שלי, כשהוא עולה על גדותיו ומרגיש מוצף.
.
אלול
שוב אני ערה
שוב
וליבי ישן.
השעה 3:09 לפנות בוקר
לעזאזל
