מצרפת מה שכתבתי בתשרי של השנה שעברה שנראה רלוונטי מתמיד גם השנה ובכלל 
זוג חזק הוא לא זוג שהכל הולך לו מושלם תמיד.
זוג חזק הוא לא זוג שאין ביניהם ריבים / חילוקי דעות / קונפליקטים.
זוג חזק הוא לא זוג שתמיד הכל ורוד אצלם והם עם לבבות תמידיים בעיניים.
זוג חזק הוא זוג שעובר אתגרים בדרך - ומצליח לקום מהם.
זוג חזק הוא זוג שנופל - וקם.
זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* אחד בשני/ה כל יום מחדש.
זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* לעבוד להשקיע, בוחר בביחד שלהם.
זוג חזק הוא זוג שכבר עבר משברים, ואולי נמצא אפילו עכשיו בעיצומו של אחד כזה - וממשיך לעבוד, להשקיע, לרצות, לבחור, לאהוב.
דווקא עכשיו, בתקופת החגים שמציפים אצל המון משפחות הרבה מאוד "אין" - חשוב להתחזק בכך.
- להתחזק בכך קודם כל בפני הדבר הזה עצמו - שאנחנו אוהבים אחד את השנייה.
שאנחנו בוחרים אחד בשנייה.
שיש לנו רצון להיות יחד.
שהבסיס שלנו חזק ואוהב וזה משמעותי מאוד גם לצליחת כל האתגרים בחיים, שהגיעו או שיגיעו בעתיד.
- ולהתחזק בכך גם במימד של ההשוואות.
כולנו יודעים כבר שלכל אדם באשר הוא יש את "החבילה" שלו - שק הצרות והקשיים איתו הוא מתמודד בעולם הזה.
אבל לפעמים, רק לפעמים, אנשים נוטים לשכוח את זה,
ואט אט האדם מוצא את עצמו בתוך מציאות של השוואות בלתי פוסקות:
"למה היא ככה וככה ואני לא?
למה הוא מוצלח יותר ממני?
למה לה יש כבר ילדים?
למה לו יש כבר זוגיות?
למה להם יש שלום בית מדהים?
למה לה יש פרנסה ועבודה מספקת ומכניסה בקלות?
למה הוא יותר יפה ממני?
למה לה יש גנים טובים יותר משלי?
במה הוא יותר טוב ממני שהוא כן זכה לכלה? להצלחה? לאושר?"
ועוד אלפי דוגמאות ברוח הזו.
כאשר אנו חיים במציאות של השוואות, מתגנב לליבנו, בין אם נרצה או לא, רגש הקנאה.
ההשוואות והקנאה הינם הרסניים.
שום דבר טוב לא יכול לעלות כאשר אנו עושים השוואות.
גם החיים הכי מושלמים, מספקים וטובים יראו לנו כפחות ונתחיל להיות מבואסים אם נשים את עצמנו למבחן ההשוואות עם כל אחד אחר.
דווקא בתקופת החגים,
שבה הכל מתעצם,
כל מה שיש לנו
ובעיקר מה שעדיין אין
דווקא אז חשוב לזכור ולהזכיר
אנחנו מי שאנחנו.
החיים שקיבלנו תפורים בדיוקי דיוק בדיוק לנו.
כל מי שאנו מקנאים בו גם הוא עובר קשיים.
גם לו יש חבילה משלו.
לעולם לא נוכל לדעת ולנחש עם מה מושא קנאתנו/השוואותנו מתמודד
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא התמודד בעבר, גם אם עכשיו לכאורה הכל נראה מושלם בחייו.
לעולם לא נוכל לנחש עם מה הוא עוד עתיד להתמודד בעתיד.
מי יודע כמה שנים קצובות לו?
מה יקרה מחר?
מה יקרה ליקרים לו מחר?
מה עוד העולם מזמן לו?
איך יתמודד עם הקשיים שיבואו לו בעתיד?
האם קיים אדם עלי אדמות שבכל תחומי החיים מושלם ולא חווה אף קושי בהתמודדות בעבר בהווה ובעתיד?
סביר להניח שלא.
ואם הוא קיים - מה לנו לקנא בו
הוא לא אנחנו. לו אין את האישיות שלנו. את דרך ההתמודדות שלנו. את כל הטוב שלנו יש.
הוא זה הוא
אני הוא אני.
והחיים יצבעו מחדש באור הרבה יותר בהיר אם יפסקו ההשוואות. אם תיפסק הקנאה.
אם הכוחות יופנו לאיך מתמודדים עם החבילה שלנו בצורה הטובה ביותר, ואיך זוכרים כל הזמן לראות גם את הטוב הרב שכן יש לנו, לשמוח בו, להודות עליו ולהעצים אותו.
- ולהתחזק בכך עם אמונה בקב"ה, אמונה בעצמינו, אמונה בזוג שאנחנו
אמונה באשתי
אמונה בבעלי
אמונה ותקווה גם לעתיד
ומצרפת משהו שכתבתי בעבר על הנקודה הזו:
אשתי, תודה שחיכית.
היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.
זה משהו לחגוג יום הולדת 80.
לא בא ברגל...
וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.
ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?
המחשבה עלייך.
המחשבה על כך שחיכית לי.
את חיכית.
חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.
וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!
חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו
או לא להאמין.
לבחור
אם להישאר
או להיפרד
אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",
או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.
ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.
את בחרת בנו.
כל פעם מחדש.
את בחרת לחכות.
את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,
את ידעת מבפנים, שזה יגיע,
שאנחנו נעבור את זה.
וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,
שאמר לך להילחם
שאמר לך לחכות.
זמן.
כמה כמה שהוא משאב חשוב.
ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת
כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול
כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול
כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול
כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,
שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?
ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?
ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?
ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?
ומה היה קורה אם היינו נפרדים?
בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?
אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
על מה הייתי יכול לפספס
על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי
על המשפחה המדהימה שבנינו
על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות
ושרים לנו שירים
ומחברים לנו ברכות
וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!
אתם!
אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?
אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל
ושוב נפל
ושוב קם
ושוב
ושוב
אנחנו מודל להערצה!
ממנו שואבים!
והאמת? אני מבין אותם.
תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!
תראי כמה אהבה יש בינינו
כמה עוצמות
כמה חוויות
כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.
כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.
ואיזה מזל שחיכית לי
ואיזה מזל שהאמנת בי
ואיזה מזל שלא וויתרת
ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר
ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך
ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,
ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -
אנחנו עדיין בדרך!
וכמה בהמשכה השמים צלולים
והשמש מאירה
והחיים מחייכים
וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה,
במורד הגבעה,
בהמשך הדרך הזו.
ואת, שחיכית,
וידעת
והאמנת
ובחרת
ואהבת
ללא תנאים
לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.
תודה.
את לא יודעת עד כמה תודה.
תודה שחיכית.
איזה זוג חזק אנחנו