כלומר, התחתנת בלי אהבה גדולה. חיפשת (לדברייך) דברים לא מדוייקים ובגללם התחתנת עם מישהו שענה על מה שחיפשת (שוב, לדברייך) אבל לא מצליח למלא את הצרכים הנפשיים והפיזיים שלך.

כנראה שבראיה מפוקחת - הוא באמת לא מסוגל לעמוד ברף הציפיות שלך. אם היית עם עיניים פקוחות, ע"פ דברייך - היית רואה זאת גם לפני החתונה.

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה ולחיות בטוב בנתוני פתיחה הללו? כן, אפשר, בהחלט אפשר. זה ידרוש ממך עבודה, לא רק של 'לראות בו את הטוב', אלא של להשיל ממך את הציפיות הלא מציאותיות. יש על זה תגובה (/מאמר ארוך...) של המנהלת הדגולה @נגמרו לי השמות משתף:

האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - נשואים טריים

אבל קודם כל את צריכה לענות על השאלה הראשונה:

האם את בכלל רוצה?

קודם כל - באמת קשה להיות במקום הזה.

ללא ספק אם אין לך עורף משפחתי ואת מרגישה שאת חיה בצמצום, פיזי ורגשי, זה לא קל בכלל.

אמרת שהיית אצל מטפלות, אני חושבת שהמטרה של הטיפול היא לחזק אותך ואת הנפש שלך, לא ביחס אליו.

לא יודעת אצל מי היית, אולי את צריכה למצוא מטפלת מקצועית או מנוסה יותר.

בנוסף, אני חושבת שאם יש לך בכל זאת איזשהו רגש חיובי כלפיו (או היה בעבר), כדאי ללכת לייעוץ זוגי.

משיכה יכולה לכבות אם את לא מעריכה אותו ולא רואה בו שותף, חבר, כתף.

ובאותה מידה, אם התקשורת ביניכם תשתפר, יכול להיות שהמשיכה כן תתעורר.

אבל גם אם לא, ייעוץ זוגי טוב יעזור לכם כי לעולם ועד תהיו קשורים אחד לשני, כהורים לאותו ילד.

צריכה להיות תקשורת טובה ומכבדת, גם אם אין שם אהבה וגם אם תתגרשו.

לפני שתגידי שאין כסף, גם להתגרש עולה הרבה כסף.

את אומרת שהוא לא מצליח לפרנס אותך, וואלה אני מבינה את התפיסה שהגבר צריך לפרנס, אבל כמו שאת מקבלת את עצמך "אני לא מצליחה להתמיד בעבודה כי הנפש שלי לא רגועה" אני מניחה שאפשר לאמץ נקודת מבט דומה כלפיו, אף אדם לא רוצה להיות עני, אבל יכול להיות שהוא חושב שאין אופציה אחרת, שהוא לא יכול להרוויח יותר, שממילא הוא לא יצליח לרצות אותך, אולי סדר העדיפויות שלו שונה, אולי כל מיני דברים...

וגם את יכולה, כמו שאת מצפה ממנו לתפוס יוזמה, לראות מה את יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך, בסופו של דבר אנחנו יכולים להשפיע על הזולת במידה זו או אחרת, אבל לשנות אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו.

ותזכרי שתמיד יש עוד אפשרויות, מעבר למה שאת חושבת. בכל התחומים.

שגירושין זאת בחירה מושכלת למי שאומר- עדיף לי לחיות לבד כל חיי מאשר להמשיך בסבל של הזוגיות שלי.

אבל את אומרת הפוך.

יכול להיות שאת בעמדה נפשית של עליונות מסוימת עליו והוא מרגיש את זה?

את צריכה להיות סופר כנה כדי לענות על השאלה הזו. (לא חייבת לי תשובות כמובן)

היתה אהבה בעבר? או שהחיבה הקטנטנה מלםני החתונה לעולם לא התחזקה?

בלי אהבה ומשיכה (בכלל, ושגם לא היתה בעבר) קשה מאוד לחיות ביחד וטיפולים למניהם לא תמיד עוזרים.

אבל שאר הדברים האחרים שפירטת בהחלט נשמעיים ברי טיפול, אם בעבודה זוגית ואם בעבודה אישית.

חתימה טובה בעז"ה.

לדעתי יש בסיס לעבודה

וזה משהו שאת לא מוכנה - אולי בצדק - לתת לאסימון ליפול, בכיוון שהטיפול הולך ?

המצב לא קטסטרופה. אבל אם אכן אינך מוכנה להשלים עם xyz, זה קשה לייצב.

הצלחה רבה 

1. להתגרש

2. להישאר במציאות הנוכחית

3. להחליט שאת מוכנה לראות את בעלך באור אחר

וזו בחירה שלך.

את רוצה בכלל לנסות לראות בו משהו אחר? את מוכנה להילחם על הזוגיות שלך?

לעבוד על הזוגיות?? מרגישה שאין מב שמניע אותי להשקיע.. באיזה שהוא שלב אחרי כמה שנים של ציפיות אמיתיות ואכזבות כואבות כבר הפסקתי להאמין שמשהו ישתנה.

כתבתי את זה באמת אחרי שניסיתי הכל לפני..

זה גם יעזור בכלכלת הבית

וגם אם תחליטי להתגרש יהיה לך כסף משל עצמך

גם יאוורר אותך להכיר אנשים חדשים, לפגוש, לצאת החוצה

וגם יהיה לך פחות זמן לחשוב על מה לא טוב

זה מה ששיעמום ובטלה גורמים.

לגבי גירושין,

בסוף הוא האבא של הילד שלך,

גם אם תמצאי גבר אחר,

ואת תמצאי כולן מוצאות,

הוא היחיד שהוא האבא של הילד שלך.

אם הוא נשא חן בעינייך פעם,

והוא איננו גבר רע-

משפיל,

אלים

או קנאי

אולי ישא חן בעינייך שוב בעתיד,

אם תנסי להתסכל עליו בעיניים טובות ולדון אותו לכף זכות.

בהצלחה

שכל יום משקיע שעות בשביל שיהיה לך מה לאכול

ואיפה לגור, ואת יושבת גולשת בפלאפון שהוא קנה לך, ומשתפת אותנו בעוד חסרון שמצאת בו,תוך כדי שהוא במרוץ תפילה עבודה ילדים למוסדות ולהחזיר

והוא נראה קצת מקומט במהלך המרוץ?

לא ציינת כאן שום מצב קצה או נורה אדומה

אז כמה דברים ומקווה שייכנס לך ללב מה שנכון עבורך

דבר ראשון גבר צריך לפרנס במידה והוא לא מצליח ברווח אז?? את עציץ? לא צאי לעבוד גם אתם שותפים מלאים לחיים האלה את לא יכולה להפיל עליו את החוסר יציבות שלל התיסכולים המצב הכלכלי הכל...תקחי אחריות על החיים שלך! את בנאדם בפני עצמך את אחראית לאושר של עצמך תחפשי לך עבודה טובה שתאהבי לקום אליה תרשמי לחוג שאת אוהבת תטפחי את עצמך(מה שעושה לך טוב מה שלי עושה טוב זה לק מקלחת טובה כושר גבוהה נותת את זה כעצות למינוף התחושה האישית)

זה מהצד שלך

מהצד שלו אם לא תאמיני בו מי יאמין בו?? את אישתו את יכולה להרים אותו הכי גבוה שתרצי רק את צריכה חהאמין בו להאמין שהוא יכול לפרנס בכבוד להעריך על מה שהוא כן מביא לראות תנקודות הטובות שבו לא הבנתי למה פאקטור של כסף תופס אצלך מקום שמראה שהוא לא יוצלח הוא גם לא חייב להיות גאון זה שאת חכמה זה מהמם אבל אנחנו חא מתחתנים עם עצמנו

אני מבינה שבאת ממשפחה עשירה וקשה לך הצימצום

אני ובעלי זה ההיפך בעלי בא ממשפחה מאוד עשירה (ואם נגדיר את זה נכון בין העשירות בארץ) אני באתי ממשפחה ממש ממוצעת אפילו בעבר הייתנ מינוס ממוצע שהתחתנו המצב הכלכלי שלנו היה נוראי!!! ולסיום סיומת בעלי נפצע והגענו לפת לחם ממש לקחנו הלוואה כדי לשלם שכירות יצאתי לעבוד בערבים כגי לפרנס ולשלם תהלוואות אבל לרגע לא הפסקתי להגיד לבעלי שנקום מזה! שהוא ייצא מהפלונטר שנכנס אליו ובאמת ב"ה ככה היה היום ב"ה אנחנו במצב כלכלי שונה לגמריי! 2 רכבים ואני מחכה בימים הקרובים לקבל את הרכב החדש מהחברה שתמיד רציתי (זה היה חלום שלי כל החיים )

ואיך הגענו לזה קודם כל סייעתא דשמיא! ואחכ נוסיף לזה שהאמנתי בבעלי לכל אורך הדרך שהוא לא הצליח לפרנס יצאתי לעבוד ושראיתי שעדיין הוא לא מצליח עברנו עיר לעיר אחרת שחשבתי שיהיה לו בה יותר טוב הוא באמת התברג בעבודה ואחכ שלא אישרו לו העלאה כתבתי לו קוח ועזרתי לו להתקדם לעוד עבודה שהוא מקבל בה כפול 2בשכר ובתנאים! את חכמה נכון? תשתמשי בחוכמה שלך לקדם את בעלך לעזור בו לתמוך בו להאמין בו לתת לו עצות לחיים

בוא אבא של הילד שלך מה תפסידי מזה?? רק תרוויחי גבר שתרגישי שהוא גברי שאת שווה לידו את יכולה להגשים לעצמך את כל החלומות!

חיי נישואים בלי בעיות לא קיימים

אני באמת מאחלת לך בהצלחה וסליחה אם היה נשמע חותך באמת שהרגשתי צורך לפתוח טיפה נקודה חדשה מאחלת לכם רק טוב באמת!

שיש כאן עומקים גדולים

עומקים גדולים אישיים, עומקים גדולים זוגיים

שרב הנסתר על הגלוי

ובמצב כזה עצות בפורום לא יוכלו לעולם להיות מספיקות ומספקות, ולעיתים אף להיות בכיוון השני חלילה כיוון שלא מכירים ולא רואים את כל התמונה כולה.

המצב שלך ייחודי

מה שאת עוברת זה חיים שלמים

החיים שלך

ונשמע מבין המילים שאת כואבת מאוד מאוד מאוד

שיש המון תסכולים ואכזבות מהעבר שעוד הולכים איתך ומכבידים על הלב ועל הנשמה עד שבאמת כבר קשה לנשום כמו שאמרת שאין אוויר לנשום.

זה נשמע מאוד כואב, מאוד קשה, מאוד סוגר וחונק

וחיבוק גדול גדול גדול לך יקרה על כל זה ❤❤❤

אני באמת לא בטוחה שיש לי מילים חכמות לומר, גם בגלל מה שתיארתי בהתחלה ואני באמת חושבת שנכון לבחון לעומק את כל הדברים ואת כל החיים ואת כל התמונה בעולם האמיתי.

וגם שם כתבת שהיית בטיפול וצריך לבחון מה היה בטיפול, מה חווית, מה נאמר, האם את יכולה לחזור למטפלת שלך, האם הרגשת התקדמות,

יכול להיות שהכיוון הוא התמקדות בך אישית, בחיזוק וטיפול אישי ומתן מענה ומרגוע לכל הכאבים ולכל הבילבול ולכל המתחולל בקרבך כבר תקופה ארוכה מאוד (ועוד מבית ההורים כפי שציינת שרצית לברוח משם, כמובן שזה גם שייך, לא רק בכלל בכלל, אבל גם.)

נשמע גם שמה שמאוד חשוב שיהיה אצלך זה מימד *הבחירה*

שתרגישי, ממש ממש בפנים, שאת בוחרת.

או בוחרת להיפרד מבעלך

או בוחרת להישאר עם בעלך

והמימד הזה של הבחירה ממש הכרחי.

הבחירה הופכת אותנו ומבדילה אותנו משאר בעלי החיים

היא היא גילוי הנשמה, החלק אלו-ק ממעל שלנו

הידיעה שאת בחרת בחיים שלך,

שאת בוחרת בחיים שלך,

שאת מנהלת את החיים שלך,

שלא מחליטים עבורך,

שלא "נקלעת לסיטואציה"

שאת לא נמצאית מתוך כורח, אילוץ, חוסר בחירה -

אלא נמצאת מתוך חוזק פנימי עמוק

מתוך בחירה שלמה

מתוך אוטונומיה ושליטה שלמה על חייך.

נשמע גם מאוד חשוב שיהיה אצלך מימד של *סגירה*

סגירה לבחירה של אז, בו, כאשר החלטת להתחתן איתו

סגירה לבחירה שלך היום.

נשמע שאת לא שם ולא שם,

הלב חבול ומבולבל ומפוחד, נע ונד, עם המון ספקות, עם המון חששות,

עם המון כאב והמון קצוות פתוחים ולא סגורים.

והמצב הזה יכול באמת להיות בלתי נסבל עבור כל בר אנוש.

לא סתם נאמר שעמלק הוא הספק.

ומציאת מקום ושלווה ללב שלך, לרוגע שלך,

זה שאותו כ"כ חיפשת עוד לפני שהתחתנת,

אותו הרוגע שראית בבעלך אז ובשהות עימו

אותו הרוגע כ"כ כ"כ יקר עבורך ונצרך גם כאן.

להיות בשלווה

להיות בשלום

קודם כל עם *עצמך*

עם הבחירות שלך

עם מי שהיית

עם מי שאת היום

עם מה שבחרת אז

עם מה שאת בוחרת היום

האם יכול להיות מצב שגירושין הם נכונים?

כן.

ביהדות זו לו חתונה קתולית וגירושין קיימים תמיד, גם אם הם כואבים ולא פשוטים.

האם את חייבת ומחויבת ועם אין ברירה להישאר נשואה לבעלך אם את סובלת?

לא.

את כותבת שאת מרגישה שבעלך הוא עול על כתפך

את כותבת שהוא לא מאתגר אותך מבחינה שכלית, וכנראה שזה משמעותי עבורך

את כותבת שאת לא נמשכת אליו בכלל

שאת צריכה להסביר לו הרבה דברים

שקירבה פיזית אליו היא עול עבורך ואת בכלל לא רוצה בקירבתו

והכי הכי -

כתבת שאת: "מרגישה שגם אם הוא יתאמץ *מאוד* 

וישנה פה ושם דברים שמפריעים לי 

אני *לעולם לא יאהב אותו* (!)

כי הדברים המהותיים הם לא ברי שינוי, זה הבנאדם. 

זאת הרמה השכלית שלו, 

זאת הנטיה הגנטית שלו להשמין, 

זה הדפוסי התנהגות שלו לחשוב כמו עני 

וזה הגוף 

שאני לא נמשכת בכלל. 

מרגישה שהנוכחות שלו מכבה אותי!"

יקרה, זה הרבה מאוד דברים מאוד משמעותיים.

את בעצם כותבת שאת לא רוצה בו, בכלל

ושאפילו אם ישתנה את לעולם לא תרצי בו.

- ושוב מסייגת ואומרת שרק רק רק ליבון עמוק ומקיף של כל החיים וכל התמונה כולה נכון כאן ומאוד יכול להיות שההבנה כאן חלקית או אפילו מוטעית לחלוטין לכן אל תקחי דבר ממה שכתבתי או בכלל בפורום כאקסיומה. זה חשוב מאוד. עבורך, בשבילך ולמענך.

בסיפא של דברייך כתבת שנגזר עלייך לחיות עם אדם שאת לא אוהבת כי אסור להתגרש.

אז קודם כל מותר להתגרש.

ואפילו יש מקרים (שוב, לא יודעת ולא מכירה כלל כדי לומר עליכם) שבהם הגירושין הן המעשה הנכון והטוב ביותר לכל הנפשות הפועלות.

ויש גם מקרים שלא.

לכן כ"כ חשוב לבחון זאת לעומק ובצורה מסודרת. רק בעולם האמיתי.

כתבת גם שאת מעדיפה את החיים האלה שלך עכשיו מאשר להיות גרושה.

זו גם אמירה. שצריך לבחון כמובן בינך לבין עצמך.

וזו גם בחירה.

אם את לא מעדיפה לחיות לבד כל חייך מאשר איתו - אולי ההחלטה היא להישאר ולנסות למקסם את הטוב ביותר שניתן.

אם את מרגישה שעדיף הלבד על הביחד, ששום דבר לא עוזר, גם לאחר ניסיונות של עזרה מקצועית *נכונה ומותאמת לכם*, אז גירושין יכולים להיות הפתרון.

אם את מרגישה שאת לא רוצה בו, ולעולם לא תרצי בו - צריך לחשוב ולבחון את העניין של להיות גרושה עבורך, כי גם בחירה בחיים של סבל ואומללות חלילה הם לא חיים.

לא לבחור ברע, לבחור בטוב, לבחור בחיים.

כלומר לא לבחור להישאר ברע

ולא לבחור להיפרד ברע

אלא לבחון האם ניתן להישאר יחד בטוב?

ואם לא - לבחון כיצד ניתן להיפרד בטוב.

לסיכום צריך לבחון היטב היטב שוב את הבחירה כאמור

את הרצון שלך

מהו הרצון שלך?

מהו הרצון של בעלך?

בלי הרצון הזה להיות יחד, אפשר לעשות גם מיליון תהליכים אבל הם יהיו פול גז בניוטרל.

יש עוד הרבה לכתוב ולהעמיק, אבל ללא היכרות מעמיקה לא חושבת שיהיה טעם מעבר

לכן שולחת לך שוב חיבוק וחיזוק גדול ותפילה מכל הלב שהקב"ה ישלח לך בהירות שלמה, רוגע שכה יקר עבורך, בחירה שלמה בחיים,

בשורות טובות ואור גדול וגלוי בחסד וברחמים 🙏🌹

ממש מרגיש שלגמרי נכנסת לנעליים שלי והרגשת אותי.. תודה!!

אכן הבחירה כאן היא הנקודה המשמעותית.. כתבת שאני צריכה לשאול את עצמי מה אני רוצה.. מרגישה כל כך הרבה שנים חייה במיינד של מה אני צריכה שאני כבר לא יודעת אם מה שאני רוצה זה באמת אמיתי או שזה כי ה"צריכה" משתלט עלי

להוציא את ה"חמ"ץ" - להפסיק להגיד חייבת/מוכרחה/צריכה.

לשנות את המילים שאני משתמשת בהן, ואז אצליח לדייק את הרצון שלי.

ממליצה לך לנסות את זה לשבוע שבועיים, תגלי שהשינוי הקטן הזה יכול לחדד ולהאיר הרבה דברים...

כמה פשוט ככה נכון.

(על אף שזה לא באמת "פשוט" לביצוע בפועל אבל בהחלט בהחלט בר השגה)

וב"ה המודעות וזיהוי הנקודות שצריכות עוד בירור / לימוד / העמקה היא כבר חלק נכבד מהדרך!

מציעה לברר גם את הנקודה הזו עליה דיברת מול איש מקצוע ולהגיע למצב שאת יודעת מה את רוצה בלי ששום דבר ישתלט עלייך, אלא שאת תשלטי ותנהלי את הסיטואציה ואת כל חייך.

ב"הצלחה רבה רבה והמון סיעתא דשמיא 🙏❤

זה מאד נכון - שהעיקר עבור השואלת הוא להיות במקום של בחירה

גם אני הייתי בחיים לפני כמה שנים במקום של קונפליקט שהיה לי מאד קשה איתו. לקח לי תקופה ארוכה, אבל בסוף הפנמתי שזו הסיטואציה ועכשיו אני צריך לבחור מה אני רוצה בתוך המצב הקיים..

בחרתי בסוג של פשרה - אבל זה לא היה ממקום מתפשר אלא ממקום בוחר - שבמצב הספציפי עם כל צדדיו - זה באמת מה שאני רוצה.

אחרי שהייתי שם, היה לי הרבה יותר כח להשפיע וגם לשנות חלק מהסיטואציה לטובה - כבר לא הייתי קורבן של נסיבות אלא אדם שחי את החיים שהוא רוצה ומתמודד כמו כולם עם קשיים.

ועוד מילה טובה לנגמרו לי השמות - אני מרגיש שהעצות הטובות שלך לא מגיעות משכל מבריק אלא מיכולת להיות בעין טובה ולראות את האדם ששואל עם חמלה ורצון אמיתי להבין אותו ולעזור. 

על הדרך שעברת, עברתם

שתזכו ב"ה לראות שפע ברכה ואור גלוי 🙏

ותודה רבה על המילים הטובות והמרגשות 🙏

מה שאת מספרת נשמע כל כך כואב❤️

הרבה סבל והרבה מורכבות והרבה קושי ואכזבות ותסכול..

כתבת בסוף שהאפשרויות הן בגדול לחיות בצער ותסכול עם נישואים מאכזבים, או להתגרש.

רוצה להציע לך לבדוק עוד דרך.

דבר ראשון בינך לבין עצמך-

כתבת על עצמך שאת במצב רגשי מורכב, לא רגועה ולא נינוחה וכו'.

יכול להיות שגם המצב הזוגי משפיע על המצב,

יכול להיות שיש עניינים נוספים לפניו ומתחתיו,

אבל נשמע שיש כאן משהו שצריך טיפול ואיזון, והגם שהיית בטיפולים כנראה עוד יש לאן להתקדם❤️

מכאן נעבור לנושא הזוגי.

באופן די מיידי וטבעי הנטיה שלנו כשמשהו לא תקין קורה

הוא להתבונן יותר כלפי חוץ ולמצוא את האשמים,

ובאמת מבחינה עובדתית לא פעם זה באמת נכון.

אבל זוגיות היא דינמיקה, שבה כל אחד תופס לו איזשהי עמדה,

ומגיב בלי להיות מודע לשדרים שהוא מרגיש,

ומשדר בלי להיות מודע דברים שהצד השני מרגיש.

לדוגמא, אם את כשהתחתנת הרגשת פתאום אכזבה מול בעלך או מול עצמך,

התחושה והחוויה הזאת נקלטה אצלו, והוא הגיב אליה גם בלי לרצות.

אולי בכעס, אולי בהתרחקות, אולי בהסתגרות, אולי בחוסר השקעה

ואת התגובה הזאת את קלטת, שוב לא בהכרח במודע,

והתחלת להיות מתוסכלת יותר ולהרגיש בדידות וכן הלאה זה הלך והצטבר.

מעבר לזה, אנחנו בוחרים בלי מודע מישהו שיכול לענות על הצורך הרגשי שלך,

נניח רוגע ובטחון ועצמאות, אבל באותה מידה גם יכול לחזור על אותם דברים שהכאיבו לך בילדות.

וכשדינמיקה זוגית מסתובבת במעגל השלילי, פצע מפעיל פצע,

והתחושות השליליות מצטברות.

אבל בדיוק באותה מידה, דינמיקה יכולה להסתובב לכיוון החיובי,

וליצור ריפוי וחיזוק וקרבה שיובילו לעוד ועוד כאלה.

אין אשמים בכך שהדינמיקה הזוגית הגיעה למצב הזה,

אבל בהחלט כל אחד מכם ונוד יותר שניכם יחיכולים אם אתם רוצים לבחור לסובב אותה לכיוון הנכון ולהפוך אותה לקרובה ומרפאת.

זהדורש אומץ

זה דורש למידה

זה דורש לוותר על הקורבנות

זה לא תמיד הכי קל בעולם,

אבל זה בוודאי הרבה יותר קל והרבה יותר מתגמל מהאופציות האחרות שהעלית❤️

ואם תחליטי שנכון לך, אולי כדאי לנסות גם את הדרך השלישית הזאת בתקווה שהיא תוביל אותך למה שאת כל כך רוצה...

אז אני מרשה לעצמי להגיב בתור בעל שנמצא במקום דומה.

במשך שנים נחרדתי מהאפשרות של חיים במערכת יחסים זוגית שבה ההרגל והנוחות גוברים על האהבה והרגשות הדדיים, חשבתי שיש לי עקרון ואגן עליו עד הסוף. 

עד שהמציאות טפחה על פני עם סדר עדיפויות שונה. 

כשאנחנו התחתנו הייתי סגור על זה שבחרתי באישה חכמה ואינטילגנטית עם שיקול דעת בריא, חרף גילנו הצעיר דאז. האמנתי שאחרי ההיכרות המעמיקה שהייתה בינינו, אין מצב שיום אחד היא תתעורר ותנסה להבין איפה הראש שלה היה כשהסכימה להתחתן איתי. 

לצערי זה קרה. 

אז בהתחלה התעלמתי והתכחשתי, עד שזה הפך לבלתי אפשרי. אז החלטנו לתת לזה צאנס כי אנחנו זוג צעיר. ועוד צאנס כי יש לנו ילדים קטנים. ועוד צאנס... 

עכשיו אנחנו מתקרבים לעשור השני ביחד כשאנחנו הורים למתבגרים שיהיו בריאים.

אפשר להגיד שהניסיונות לטפל בזה עזרו לנו רק לשרוד ביחד. פחות לשפר את המצב.

עם הזמן הבנתי שגם אני אגואיסט (בנוסף לכל). לא מתאים לי להודות שכשלתי וכנראה שיש כאן בעיית התאמה קרדינלית. אני גם לא מוכן לשחרר אותה מיוזמתי, כי למה שאחליף מצוקה אחת באחרת? למה שאעניש את עצמי בגלל שאשתי לא הייתה מספיק בררנית בזמנו? 

הרי אלה גם החיים שלה והבחירות שלה!
 

יחסי אישות זה כבר עניין מורכב, אני מבין שאשתי לא נמשכת, לא נהנית מזה ולא ממש מצליחה להיות איתי כשאנחנו ביחד.  הבהרתי לה שאני מוכן ורוצה להתחשב בה ללכת לקראתה, אבל לא לוותר לגמרי ולהתנזר, כי זה כבר קו אדום מבחינתי. לבחירתה ושיקולה.

אחרי שהתרגלתי לסטטוס קוו הקורקטי הזה, אני חושב שאפשר להמשיך ככה עד 120 או עד שאשתי תקבל אומץ ותדרוש שינוי.

אם זה יקרה, אני אשמח לדבר איתה בארבע עיניים כדי להגיע להבנות והסכמות משותפות.

באמת השאלה המדויקת היא מה ה' מצפה שנעשה כי הרי יש עניין להתחתן צעירים ובדכ אנשים משתנים המון. לא הכרתי את עצמי באמת בגיל 22.. והחיים מתרחשים ולאט לאט אתה מתחיל להרגיש ניכור לאדם שאתה חי איתו כי אין בכם התאמה, השפה היא לא אותו שפה, תחומי העניין שונים לגמרי, יש חוסר עניין להיות ליד בן הזוג.. וזה לא הוגן לצד השני שפתאום זה נופל עליו אבל גם איך אפשר לגרור חיים שלמים בתחושת פספוס ומועקה..

הוא פשוט מעדיף להגיב לסיטואציה בינכם באופן הכי טוב ונוח עבורו, כי כנראה שבינתיים הוא מסרב להתייאש מהחיים איתך. יש גברים שמצב כזה יכול לגרום להם להיפגע עד עמקי נשמתם ולעזוב בטריקת דלת עם כל מה שכרוך בכך. אבל ישנם גם גברים כמונו שמעדיפים לא להקדים את המאוחר, אלא למצות את הטוב הקיים כל עוד הוא ישנו ושהצד השני ישבור את הראש עם הדילמות שלו. אולי בהמשך גם הוא יתחיל להרגיש כמוך - כלפייך ואז היחסים בינכם באמת יתערערו. יכול להיות שהוא יעדיף להמשיך איתך כמו שאת, בגלל שאת מספיק טובה עבורו במצבך הנוכחי.  

אני למשל, אני חי במצב הפסיבי שלי מתוך בחירה. כבר חווינו משברים עם מחשבות על פרידה. המסקנה היא שבסוף בסוף צריך להיות מחוברים למציאות עם הטוב והרע שבה. 

הקו המנחה אותי הוא שחיי הזוגיות שלי עדיפים בהרבה על פני חיים לבד, כי ב"ה טוב לי בנישואין האלה ובמשפחה שהקמנו. במצב כזה אין לי אשליות שבחוץ מחכות לי הזדמנויות טובות יותר. 

כמו שבחרתי להתחתן בלי שאף אחד כפה עלי את זה, אני בוחר במודע לחיות עם אשתי. אני סומך עליה שגם היא עושה גם את החשבון שלה לכאן ולשם כמוני. 
העובדה שאשתי בוחרת לחיות איתי כל השנים האלה מהווה הוכחה מבחינתי שהיא באמת לא צריכה יותר ממה שאני מסוגל להיות עבורה בתור בעל.   

אני גם לא מאמין שהיא הייתה מוכנה למסור את הנפש (והגוף) במיטה אם היא הייתה מרגישה שזה רק מועך אותה ולא נותן לה כלום מעבר (על הצורך לטבול ויתרנו בלב כבד לפני שנים כי זה באמת היה יותר מדי בשבילה).  

אפילו אם היא חשה פספוס ומועקה, עדיין, החיים שלנו עם מה שהשגנו יותר ופחות, הם גם תוצר של הבחירות שלה. וידוע שלא לבחור זו גם בחירה. 

כמה ישיר שזה נשמע, שווה לענות על זה בכנות.

כשתסתכל אחורה על החיים שלך בגיל 80, תגיד- אהבתי את החיים שלי. שמחתי בהם. אני שמח בבחירות שלי.

או- חבל שאלו היו החיים שחייתי. את השנים היפות ומלאות הכוחות שלי, בזבזתי מתוך חוסר אמונה שיהיה לי טוב אמיתי.

אני כן חושבת שגם אם יש ילדים- לא לחיות בגיל 40 כמו בגיל 90.

עדיין אפשר לחיות חיים עשירים וטובים, מבלי לחשוב בייאוש שכלו כל הקיצים ואין אפשרות לשינוי.

ההודעה שלך ממש היתה כואבת לקריאה.

זה נשמע כמו השלמה עם מרירות קבועה שאין לה מרפא.

היית רוצה שילדיך יחיו כך את חייהם...?

או שהיית מעדיף שלא יוותרו על אושרם?

נתחיל מלמטה: אין אדישות הדדית. אכפת לנו זה מזו, יש כבוד והערכה הדדיים יש רצון להעניק בלי תמורה ויש גם חיבה. 
נכון שביומיום האהבה הזו לא מופיעה במיטבה כי היא מוקפת מחסומים רגשיים, אבל אנחנו בכל זאת מצליחים לראות זה את זו מבעד לאותם מחסומים. 
 

אני לא מרגיש ייאוש מהחיים חלילה. אני ממש בעד שיפורים והתקדמויות, כולל עזרה מקצועית מתי שצריך.
ככה הגעתי למסקנה שבחיי הנישואים האלה יש גם הרבה אור טוב ואני לא צריך להחליף אישה ולבחור בין המשפחה שהקמתי או חיים מאושרים. 

אלה בחירות שעשיתי דווקא מתוך מחשבה על העתיד ואני חלילה לא חושב שאני מתבזבז ככה..

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏