נתן לי להכיר זוויות בעצמי שאף פעם לא ידעתי לתת להם שם,
אני לא יודע בדיוק איפה אני ממוקם, אבל  יש בי צדדים כאלה.

סוג של ניסתה להתחשב בך. כשבעצן את בחרת לעשות את זה בטוב. אפשר פשוט להגיד את זה, נדמה לי. כן הייתי עייפה אז מה? שמחתי שבאת.

וזה הופעל עלייך אבל זה קודם כל שלה.

1. איך את מרגישה / הרגשת? איך היא מרגישה / הרגישה? את כותבת שהיא נפגעה. את בטוחה בפרשנות הזו? היא אמרה כך במפורש? האם נפגעת בעצמך מהמחשבה שהיא נפגעה?

2. איך את רוצה להמשיך הלאה? איך היא רוצה להמשיך הלאה? מהדברים שכתבת נשמע שאתן עדיין יקרות זו בעיני זו, ורוצות להמשיך בקשר טוב. זה מצוין. אם זאת השאיפה, אפשר לפתור קונפליקטים שנוצרו, ובסלחנות.

3. האם היא נשבעה בשבועה הלכתית, או "גמרה בליבה"? באיזה אופן היא כפויה להחלטה הזאת, ועד כמה? אם הלכתית, הנכון הוא לפנות בשאלה הלכתית לרב מוסמך. אם "מתוך עקרון", צריך לחשוב מה לעשות ואיך. אני, לדוגמה, כשהייתי נער, היתה תקופה שהחזקתי ב"עקרונות" באופן קצת חולני, שהיה צריך לפתור בתשומת לב... אבל בכל מקרה זו לא העמדה שלך שאמורה לדחוף תהליך כזה.

שיהיה בהצלחה, בכל מקרה, בעזרת ה'!

ושה' יהיה בעזרי

1. איך את מרגישה / הרגשת? איך היא מרגישה / הרגישה? את כותבת שהיא נפגעה. את בטוחה בפרשנות הזו? היא אמרה כך במפורש? האם נפגעת בעצמך מהמחשבה שהיא נפגעה?

תשובה: זו לא פרשנות, זה מה שהיא אמרה, עד שהיא אמרה את זה, לא היה לי מושג.

לא נפגעתי מזה שהיא נפגעה, אבל זה כאב לי שהיא נפגעה ממני ושהיא החזיקה את זה בלב הרבה זמן בלי לומר לי.

2. איך את רוצה להמשיך הלאה? איך היא רוצה להמשיך הלאה? מהדברים שכתבת נשמע שאתן עדיין יקרות זו בעיני זו, ורוצות להמשיך בקשר טוב. זה מצוין. אם זאת השאיפה, אפשר לפתור קונפליקטים שנוצרו, ובסלחנות.

תשובה: כן, אנחנו רוצות להמשיך בקשר. זה פשוט היה מפתיע. פעם חשבתי שבגלל שאני רגישה מאד אז אני פחות פוגעת באנשים אבל ככל שהזמן עובר אני מגלה יותר ויותר שזה לא נכון. אני באמת משתדלת להתחשב, אבל זה נראה לי בלתי אפשרי לא לפגוע במישהו אחר.

3. האם היא נשבעה בשבועה הלכתית, או "גמרה בליבה"? באיזה אופן היא כפויה להחלטה הזאת, ועד כמה? אם הלכתית, הנכון הוא לפנות בשאלה הלכתית לרב מוסמך. אם "מתוך עקרון", צריך לחשוב מה לעשות ואיך. אני, לדוגמה, כשהייתי נער, היתה תקופה שהחזקתי ב"עקרונות" באופן קצת חולני, שהיה צריך לפתור בתשומת לב... אבל בכל מקרה זו לא העמדה שלך שאמורה לדחוף תהליך כזה.

תשובה: לדעתי מה שמחזיק אותה זה לא עניין ההלכה, אלא יותר הסכמה בינה לבין עצמה לא לשבור את המילה/ההחלטה של עצמה. וזה יותר היה "גמרה בליבה"

שיהיה בהצלחה, בכל מקרה, בעזרת ה'!

-תודה ואמן

4. האם זה שלך? (כלומר שלך ממש, או שזה של מישהו אחר במשפחה כמו אבא-אמא שנדבק לך)

לגבי 2 נדמה לי שכרגיש אני מנסה לצפות את כל ההתנהגויות של כולם ולדאוג שאף אחד לא יפגע. אבל זה לא עובד. אין לי דרך לדעת. אני יכול להתנהג בצורה סבירה לגמרי אבל לדרוך על המנגנון של מישהו אחר בלי קשר אליי. זה שלו. אני יכול אולי להתנצל אבל זה לא יעזור. הכיווץ שיש לנו בבטן במצב הזה קיים שם אבל הוא שלנו והוא הרבה פעמים פרי כאב אחר שלא קשור בכלל לסיטואציה.

וכן זה ממש נכון, אני מנסה לא לפגוע, אבל לא משנה כמה אני מנסה זה לא תמיד מצליח. ולפכמים אני מרגישה כל כך מטומטמת ומתוסכלת בגלל זה. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שזה בלתי אפשרי.

האם זה שלך

פשוט תשאלי את התחושה בגוף אם זה שלך או שנדבקת בזה ממישהו.

לגבי השני - זה בלתי אפשרי. אבל את מרגישה מכווצת ממש. אז צריך להתייחס לכיווץ כאל נושא לעבודה (למשל בכתיבה, אבל יש לי עוד רעיונות). בכל אופן נתחיל מזה שבשכל תדעי שזה הסיטואציה ושאת בסדר.

זה לי קשה לשמוע את זה וכאב לי, אבל דיברנו אחר כך וזה עבר לי. כן כואב לי באופן כללי שאני לא יכולה להמנע ממקרים כאלה, מה שאומר שאמשיך לפגוע באנשים

אבל זה פחות " איך זה עובד" ויותר, "איך נכון לעבד את זה". )

החברה

שבועות ודרמה

היא חושבת יותר מדי גם בשבילך. שתהיה פשוטה יותר זה יפתור הכל. אם הזמנת אז המצב סבבה כנראה ובא לך

מהצד שלך אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלהסביר שסבבה ולפעמים מורכב אבל בואי לשבת

אז אתן כנראה חברות טובות

למה צריך להישבע לא לבוא שוב? למה להגיע לכאלה אוקטבות "מיותרות"?

אפשר להקל אחת על השניה תוך כדי אירוח (הבאה של מצעים, אפילו להתחלק באוכל, לעשות כלים).

אני יכול מאוד להבין (כאדם רגיש) את המחשבה על המארח/ת אם קשה לו, או מה אפשר לעשות כדי להקל, אבל לא צריך להגיע לכאלה עוצמות של רגשות, תסכולים ופגיעות.

אז אולי פשוט לדבר איתה וליישר קו

 לא להגיע שוב היא כדי למנוע כאב מיותר.

זה כמו שתגיד, למה אישה נשבעת בלידה שלא תכנס להריון שוב כשהיא בוודאות רוצה עוד כמה ילדים?

נו, למה באמת?

וזה קורה גם על שטויות, יש אנשים שנכנסים לפקקים של גוש דן ונשבעים שהם יותר לא מתקרבים לאזור.

נו, בסדר.

אז נשפוט אותה על זה?

המשפט:לא צריך להגיע לכאלה עוצמות של רגשות, קשה לי.

כי מה? נראה לך שטוב לה עם העוצמות האלה?

שטוב לי?

שלמישהו נחמד להרגיש כאב מדברים קטנים בכזאת עוצמה?

על הדברים שמפריעים, כואבים, מביכים וכו', יכול להוריד מעט את חריפות הרגשות (והתגובות).

ומדי פעם להזכיר את עקב אכילס שלכן, בהומור, או בחצי הומור, או ברצינות כשזה, או משהו דומה, קורה.

להוציא את ה"מוגלה" (מחילה) החוצה, להניח אותה על השולחן, להתבונן בה. היא לבטח לא תעז

לספח אליה עוד כאבים וכאלה כשהיא כל כך גלויה...

ואנחנו מדברות באופן פתוח וגלוי.

הבעיה היחידה שלי היא, שקשה לה להודות ברגישות שלה. היא מעדיפה להחשב כאישה קשוחה ששום דבר לא מזיז לה.

אז זה עדין.

דיברתי איתה מאז ואמרתי לה שהיא צודקת ויש רגעים שקשה לי, אבל קשה לי גם כשהם לא נמצאים, הרבה פעמים בליל שבת או במוצש אני עייפה ואני לא מתכוונת להסתיר את זה. אבל אני מתייחסת אליה ואל הילדים שלה (כמעט) כמו אל הילדים שלי ואני ממש לא רוצה ולא מתכוונת לוותר עליהם בגלל שקשה לי.

יש לה מאד נחיתות לגבי הילדים שלה שהם עושים בלאגן וכו' ולכן היא נמנעת מלצאת איתם להרבה מקומות.

העניין שלי זה לא מפריע, מבחינתי, זה ילדים, עושים בלאגן והכל טוב. אבל היא לוקחת את זה קשה.

לא ממש באותו נושא.

כשתינוקות נשכחו ברכב, הרגשתי שאני כמעט על סף התקפת לב

מרוב חרדה; על נכדי הקטנים בפרט.

נדנדתי ברמיזות לילדי הנשואים, והחרדה המשיכה. לא דיברתי בפה

מלא ברחל בתך הקטנה, אלא בגישוש (איפה הם?...) ובזהירות.

באחת הפעמים, כלתי אמרה לי: הכל בסדר. כך היא מרגיעה אותי, כביכול....

אמרתי לה: את ר ואה שאני חוששת ומוטרדת, אז תרגיעי אותי!

ואז היא פירטה מה הם עושים וכאלה.

וזה באמת הרגיע אותי. הדיבור הישיר, בלי פיתולים והתפתלויות למינהן...

למה החברה לוקחת את זה קשה כל כך; היא מרגישה שעושים לה טובה

למרות שנופלים מהרגליים? שלא רוצים אותה ב א מ ת?

שהיא איומה ונוראה ולא רגישה כי איך לא שמה לב שקשה לך?

הבן אדם הוא מורכב. לפתוח את הדברים, מה מעיק, על מה זה יושב...

ואז יהיה בעז"ה קל יותר, למרות שכביכול קל יותר שלא מדברים גלוי

וכן וישר לעניין ולא פותחים את הדברים. אבל , אני חושבת שאולי הדרך היא שיחה כנה, ועמוקה,

וכן, כואבת, אבל אחר כך, תפתור הרבה אי הבנות וסיבוכים כאלה, אם יהיו.

אולי טעות בידי. תנסי.

מאד מאד יפה. תודה עליה.

לומר ככה בגלוי: אני חרדה לגבי העניין הזה, בבקשה תרגיעי אותי, תפרטי. זה כל כך יפה בעיני.

אאמץ את זה 🩷

שלמישהו כאלה עוצמות או רגשות זה קשה זה נחמד וטוב לא, ממש לא. גם אני כאדם עם רגישות (לדעתי גבוהה) מגיע לפעמים בסיטואציות מסויימות לעוצמות שאני יודע לומר לעצמי, גם אם רק בדיעבד, שזה היה מיותר, שהיה יותר מידי.

אני חושב שאם אתן חברות טובות אתן יכולות לדבר על זה, גם לפני שמתארחות זו אצל זו, כדי להפחית מראש רגשות של "לא נעים" כמה היא טורחת עבורי (וגם הפוך) וליצור אירוח נעים אחת לשניה.

זה אפשרי. 

אומרת הרבה פעמים על רגשות שונים או חרדות שזה היה מיותר. למעשה היתה איזה חרדה שהלכה איתי הרבה זמן עד שיום אחד אמרתי לה - לעצמי.

תראי את איתי כבר כמה עשורים.

מלחיצה אותי, משגעת לי את החיים.

אבל תסתכלי רגע אחורה, האם איי פעם הדבר הגרוע הזה שאת מספרת לי עליו כל הזמן איי פעם קרה?

לא.

לא קרה אף פעם.

אז עזבי אותי בשקט.

וגם, גם אם יקרה, אז יקרה. אז יהיה קשה. אבל זה עדיף פעם אחת קשה על חרדה כל הזמן.

מאז הרבה יותר טוב לי (כמובן דרך ארוכה ששו רק נקודה אחת מתוכה)

אז זה נכון וברור שהרבה מהרגשות הם מוגזמים ביחס למאורע, אבל זה גם ברור שלא תמיד ולא כולם ובוודאי אנשים רגישים מאד לא מצליחים למנן את הרגש לרמה המדוייקת שהוא נדרש.

אלו החיים.

זה קצת מוזר בעיני לומר למשהי/ו : אתה מגזים עם הרגש.

זה כמו לומר לאדם עצבני: תרגע.

זה עובד?

לא.

אפשר כמובן להסביר מסביב ולוצר דברים שיעזרו להרגע. אבל לומר שתהיה יותר פשוטה, פחות רגישה. זה לא יפה בעיני. 

יש לי מלא דוגמאות, אבל זה לא לפורום.

היא נמצאת שם כדי "לשמור" עלייך ערנית או משהו. ולא תמיד זה נושא החרדה הישיר. לפעמים זה נושא אחר קשור.

למשל אם את מפחדת מזוגיות אז את לא תהיי חרדה מזוגיות, את תהיי חרדה מדייטים.

ואת החלק הראשון אני מריצה בראש.

מנסה להבין ממה חרדה שומרת אותי.

נגיד חרדה מבריאות, שומרת שלא אהיה חולה. לכאורה. אבל על הדרך היא עושה אותי חולה כל הזמן..

אחשוב על זה

זה המטרה שלה. אם תהיי בריאה אז... (יקרה משהו רע / שאת לא יכולה לעבד / יצפו ממך לעשות משהו)

פה ושם, לפי תקופות

אני לא יודעת מה נחשב להרבה.

וזה לא תמיד שלילי אצלי.

שבדידות נובעת

או מפחדים לא פתורים

או מסביבה לא תומכת

בדידות מסביבה כבר לא קיימת אצלי

בדידות מפחדים תמיד תופיע

כי תמיד יהיו חרדות חדשות שעוד לא למדתי להתמודד איתן

וזה הצד החיובי בתחושת הבדידות

מין הבנה שיש במה לטפל ולעבור תהליך 

אני עכשיו

מחכה לשווא

אולי

ביתי נופל

שוב בערפל

אפור הוא ואפל

ובעיניי...

זה פוגש הרבה. אבל צריך לשים לב שזה לא דבר רע. אני קיים פה בעולם גם בלי קשר לאנשים סביבי. יש לי ערך בכל מקרה.

לחשוב ולשאול את עצמי האם המושג בדידות הוא דווקא מושג שבא לתאר סבל מלהיות לבד.

או שהוא גם יכול לתאר את המצב שהאדם נמצא לבד וטוב לו.

כי ככל שאני חושבת על זה, אני לא מצליחה להזכר בשימוש במילה בדידות בצורה חיובית.

אז אולי יש הפרדה בין מצב של להיות לבד ולסבול מזה=בדידות לבין מצב של להיות לבד ובטוב=(לבידות?

היא לאו דווקא להיות לבד

אפשר להיות מוקפת אנשים/ בזוגיות/ עם מלא חברים ועדיין להרגיש הרבה בדידות

זו תחושה של חסר חברתי/ תקשורתי/ רגשי

אפשר להיות לבד והרבה

ולהרגיש מצויין בלי חסרים

ואז אין מה להגדיר תחושות מיוחדות

כי אפשר להרגיש הנאה אושר וסיפוק

גם לבד

בדיוק ראיתי היום במכבי

לא טוב היות האדם לבדו: על בדידות חברתית | מכבי שירותי בריאות

אבל כמו שכבר כתבו, צריך להבין מה הכוונה בדידות, האם רק בהקשר השלילי של צורך וחסך בחברה או שגם בהקשר החיובי של עולם פנימי והתמסרות לרגשי ולעצמי.

בהקשר החיובי הרבה, 

בהקשר השלילי זה יותר בתקופות. היו זמנים שהרגשתי ממש בודד, ושוב הרגשתי בודד, ושוב.. אבל זה תקופות. גם נראלי זה לפעמים עניין של הסתכלות

איזון או היזון פנימי.

והעיקר והעיקר לא לפחד כלל!

באמת. אין שום פחד. השם תמיד נמצא איתך, איתנו.

וכמו שאמרו פה : בגלים ~

סתם נתפסתי לנקודה אחת שכתבת

לפני החתונה כדאי לבקש מהארוסה שתראה לך את ההינומה או שתסביר לך.

בדרך כלל זה שתי שכבות וצריך לקחת רק את העליונה ולכסות איתה את הפנים.

אם היית יודע שאנשים אחרים לא רואים ומרגישים כמוך כל דבר, זה היה משפר לך את התחושה?

לדוגמה בדרך לכסות את הכלה, אתה חושב שיסתכלו עליך מאד ולמרות שזה יתכן שיסתכלו, כנראה לא יסתכלו באופן שאתה חושב וכנראה לא יראו אותך בצורה שאתה רואה דברים.

ובתכלס, נראה לי שיותר מסתכלים על הכלה או מתרגשים מהמעמד ולא באמת בוחנים אף אחד.

שוואלה, אני לא מעניין אף אחד באמת, אבל בכל זאת משהו עדיין יושב שם

סביר שאתה מעניין אי אלו אנשים.

אבל רוב רובם של האנשים מתרכזים בעצמם.

כשאתה תחשוב אם אתה הולך יציב וישר לכסות את הכלה, כל אחת שתעמוד שם תחשוב מחשבות על עצמה: אחת, רק שלא יראו אותי ככה בוכה, אחרת, מתי כבר יגיע הזמן שלי השלישיתס הבגד הזה משמין אותי הרביעית, השמלה של הכלה מזעזעת ועוד כהנה וכהנה.

ואם מישהו כן יתבונן בך, הסיכוי שהוא יסתכל על מה שמפריע דווקא לך, נמוך.

 מההצפה - היא איך אנחנו מגיבים להצפה.

מגיע הרגע ואת מוצף, זאת עובדה.

למה? או שזה מולד או חוויות ילדות, כנראה שילוב בין השניים.

עכשיו הנקודה החשובה - התגובה שלך.

תשאל את עצמך האם באמת קיבלת את עצמך בלב שלם

או שאתה מרגיש שחושבים שאתה מוזר, אתה לא בנוח מול אנשים כשאתה בהצפה, אתה מפתח חרדה חברתית נוספת על הקושי החברתי הקיים רק כדי לא להיתפס חלש ומוזר.

אתה משקיע המון מאמצים להסתיר את החולשה הזאת שלך, אתה בטוח שעיניים חיצוניות שופטות אותך לרעה,

אפשר לנסות לטפל ב"למה אתה כזה", ולהבין על מה זה יושב.

אבל חשוב הרבה יותר לקבל באמת את זה שאתה כזה.

להרשות לעצמך להרגיש בנוח כשאתה מתכנס ויושב בשקט כשחברים נהנים ומדברים, להרגיש בנוח לנפנף מישהו בכבוד (למה אדם עסוק רשאי לעשות את זה בלי ייסורי מצפון ואדם מוצף לא?)

לתת לעצמך להרגיש בסדר גם כשאתה לא בנוח בהתקהלות חברתית -  ממש להגיד לעצמך אני מוצף עכשיו, זאת ההצפה, עוד מעט היא תעבור, להסתכל על עצמך בעיניים פנימיות חומלות ולא מעיניים חיצוניות של אנשים ולפרש איך הם תופסים אותך (ברוב המוחלט של המקרים אף אחד לא שם לב בכלל)

מה יקרה אם משהו יתפקשש עם ההינומה? אם לא תשבור את הכוס כמו שצריך? כנראה רק תעלה חיוך ותקליל את האווירה. אף אחד לא יחשוב שאתה דפוק או מוזר.

מה יקרה אם תלך מוזר? אנשים כנראה יגידו "איזה חמוד הוא מתרגש".

אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך והגיעו לשמח אותך, הם יסתכלו עליך בעיניים טובות לא משנה מה.

לפעמים אנחנו מחליטים בעצמנו איך אנשים תופסים אותנו ושופטים את עצמנו הכי בחומרה מהעיניים שלהם.

(אולי גדלת בסביבה מאוד מבקרת?)

מי שלא סובל מזה, זה כי המוח שלו מתוכנת נכון וההתנהלות האפקטיבית באה לו בטבעיות.

מי שלא, בעיקר תמיד שואל שוב ושוב: איך?

איך עושים את זה? איך מטמיעים את זה? מה זה בדיוק? מה זה הדבר שקורה בחוויה הפנימית של אחרים שאנחנו לא מצליחים להפעיל? איך לרכוש את זה בעצמנו?

אבל אפשרי בהחלט גם כמבוגר.

כנראה שלא מספיק רק לקרוא תאוריות, אבל זה כן אפשרי.

היתה לי חרדה חברתית ברמה מאוד גבוהה

היום עדיין יש לי אבל היא מזערית לעומת מה שהיה פעם.

גם הזמן עוזר, מתבגרים ופחות שמים פס על אנשים.

אבל הכלי שהכי שינה את זה - הוא מודעות.

בפעם הבאה שאתה בהצפה נסה להגיד לעצמך "אני בהצפה"

עצם ההכרה הזאת , הזיהוי, הוא חלק ענק מההתמודדות, בעצם יש כאן קול שהוא בוגר יותר, גבוה יותר מההצפה עצמה והוא מתבונן על הסיטואציה מלמעלה. אתה לא שבוי של ההצפה.

וזה ממש ממש עניין של תרגול.

השאלה הבאה שתשאל את עצמך זה "למה אני זקוק"-

זה לא קסם, שבוע שעבר היה לי מקרה כזה ולא הצלחתי להתמודד, סבלתי כל האירוע, אבל לרוב אני מצליחה לאפס את עצמי

וזה לא אומר שאני חוזרת להיות הכי חברותית, זה אומר לקבל את זה שאני לא בשיא שלי, אולי קצת מוזרה ומכונסת, אבל אני סבבה עם זה

הלכתי מכל מיני סיבות, לא רק חרדה חברתית.

פסיכולוגיה קלינית, התמקדנו הרבה בחזרה לילדות.

שאני משתדל לגשת לזה ממקום שמח, ממקום של קבלה עצמית ואהבת מבנה הנפש הזה. ועדיין, אני שופט את עצמי לחומרה לפעמים כי אני רואה איך אנשים אחרים מתנהלים וההבדל הזה ביני לבינם מאוד נוכח אצלי

האם זה בר עבודה? יש אומרים שכן. כנראה שכן. אבל (!) זה לא קורה ברגע. זה למעשה שיקום של המוח כך שכמו כל שיקום זה דבר שלוקח זמן. אולי cbt או dbt או act או mbsr או mbct וכל המשפחה הזו. אני בדיוק בוחן את הדברים האלה.

מה בדבר (טיפ) לראות את עצמך חושב ומביט על האנשים, במקום לחשוב שאתה הוא המושא למבטים?

חברה אחת - היה לה פחד מצמית מכך שתצטרך ללכת לשירותים בדיוק ברגע הקריטי בחופה;

(כשהיתה מתרגשת הרגישה שהיא חייבת ללכת להתפנות). וראו זה פלא, שום דבר לא קרה, היא לא רצה,

הכל עבר בשלום.

במקום להזין את הפחד, תרפה, תקבל אותו, תשלים איתו. הוא כנראה יסתלק מאוכזב; לא קיבל שום מזון ותשומת לב...

הם לבטח יודעים.

בהצלחה!

באיזו שיטה הם עובדים, אבל פגישה אחת לפחות, שווה. להתחיל להרגיש היכן קצת החוט

שצריך למשוך (בעדינות), כדי להתיר את הפקעת.

מלבב - בירושלים, רח' חירם, ליד רח' ירמיהו. כרטיס קופ"ח.

הצפה בגדול זה דבר שמייצג כל מיני דברים וכשאנחנו לא מתורגלים קשה להבין מה באמת קורה.

הצפה יכולה לקרות בגלל שמשהו מרגש אותנו ואנחנו מתרגשים לקראתו.

הצפה יכולה לקרות כשאנחנו מפחדים ממנו.

הצפה יכולה לבוא כשיש לנו יותר מדי דברים לעבד ואז נהיה "תור" של רגשות לעיבוד, כמו למשל ארוע מרובה משתתפים שאנחנו נמצאים בו ויש לנו (כרגישים) יותר מדי דברים לשים לב אליהם עד שאנחנו נהיים מוצפים ונהיה לנו לא נעים.

הצפה יכולה להיות מזה שאנחנו מרגישים דפוקים וצריכים לשים "מסכה" ולוודא שהיא במקום שלה ושאף אחד לא רואה באמת את  האנחנו הנוראי שאנחנו מדמיינים שהוא (מתחבר גם לפותחת).

הצפה יכולה להיות בגלל משהו שבכלל לא במודע שלנו, אבל אנחנו מפחדים ממנו ולכן מציפים את עצמנו במשהו אחר לא קשור כדי שלא נתעסק בנושא שבאמת מפריע לנו.

היא נהנית מאוד, אני לא מסוגלת לסבול את זה... (בעיקר כי החדר אטום ומוחשך, אבל גם כי האורות הקטנים שבו מרצדים כאלה, לפחות בשבילי)

בקיצור, לכל רגיש מתאים משהו אחר🤷‍♀️

כלומר השיח בו מלא בציניות. וזה כמו סגנון שפה שמתרגלים אליה ומאד נטמעת.

עשיתי עבודה של שנים כדי להפטר מזה.

אני חושבת שיש אנשים צינים כי הם רגילים לדבר ככה, בלי יותר מידי להתכוון או להבין שזה יכול לפגוע.

ויש אנשים שהם צינים כי זה בא לכסות על משהו אחר.

לשים את עצמך מבחוץ ואז להגיב...ככה כאילו אתה לא מעורבב רגשית וכשלא מעורבבים לא נפגעים

נראה לי, גם, שלפעמים האדם הציני בכלל לא מודע לציניות שלו. הוא בטוח שהוא פשוט מצחיק או מתוחכם.

ציניות יומיומית היא הרבה פעמים תוצאה של הרגל. הרגל שמתפתח מהרצון להיות גבר לדוג' או להצחיק וממשיך ומתפתח מכח ההרגל של אנשים שלא רגישים לאנשים שסביבם ביחס לאמירות שלהם.

יש גם ציניות מכוונת, כמו שכבר כתבו - התגוננות. דוג' שאני זוכר - יושבים חבר'ה ושרים שירי נשמה עד דמעות ואחד בצד ציניקן כזה עושה להוא שלידו חיקוי שלהם, והבנתי שם שהוא פשוט מפחד מהצד הרגשי שבו. זה דבר שמאוד משפיע על אנשים, הם פוחדים להרגיש רגשיים אפילו בפני עצמם וכל שכן בפני הסביבה, והציניות היא אחלה תרופה לזה..