באמצע כל הסצנה הזאת
גיליתי בטעות
שיש אנשים שכל חייהם
נמצאים במלחמה.
צעקות זה בקבוע
מלחמה מול הקולות והרעשים
צריך לסנן הכל
לא לפתוח את האוזן לפולשים
אמירות מלחיצות
כבר מזמן עברו לתחתית סדר העדיפויות
זה דברים קטנים
אבל עדיין משפיעים לא פחות
אתה בנוי משברי זכוכיות
מדביק מחדש בסלוטייפ כמעט גמור
בידיעה מראש
שבעוד יום יומיים תהיה שוב שבור
אתה נלחם להרים את הראש
מתרגש כשהצלחת ערב שלם לא לחשוב
כל חיוך זה ניצחון באיזה קרב
ואתה ממשיך להבטיח לעצמך להיות יותר טוב
וכולם מסביבך נמצאים בסרט אחר, טוב.
לא יודעים בכלל מי ומה
זורקים אותך באיזה סיטואציה שוב
בחזרה למלחמה
יש אנשים שכרגע מצאו את עצמם
במלחמה נוספת מעבר לרגילה
הם ממשיכים להילחם
אבל דאמט, זה כלכך רע.
במשך כל חיי
חיפשתי אחר תירוץ, שייתן לי לגיטימציה
לגיטימציה להתפרק, לצעוק
להיות דרמטית מידי פעם לפחות
רדפתי אחרי טרגדיות
בתקווה שכשיגיעו יהיה לי כבר אופציה לבכות
חיכיתי ימים לאנשים
שאולי אחרי שיקרה משהו הם יקשיבו
לאיזה כוח מעוות שיהיה לי בשם טראומה
שיצליח להזיז דברים בתוך הנשמה
