חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה,
כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה):
"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ,
בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ".
"בְּכָל־לְבָבְךָ" – בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ,
בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רַע;
"וּבְכָל־נַפְשְׁךָ" –
אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ;
"וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" – בְּכָל מָמוֹנְךָ.
דָּבָר אַחֵר: "בְּכָל־מְאֹדֶךָ" –
בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ,
הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח,
שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת
בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו,
וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא,
וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר.
כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,
הָיוּ אוֹמְרִים: "מִן הָעוֹלָם".
מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין,
וְאָמְרוּ: אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד,
הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים:
"מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם".
וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם,
שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב, ד):
"וְהִנֵּה־בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם,
וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה'";
וְאוֹמֵר (שופטים ו, יב):
"ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל";
וְאוֹמֵר (משלי כג, כב*):
"אַל־תָּבוּז כִּי־זָקְנָה אִמֶּךָ";
וְאוֹמֵר (תהלים קיט, קכו):
"עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר:
הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
המשנה לומדת את החיוב להודות על הרעה כשם שמברך הטובה מ" 'בְּכָל־מְאֹדֶךָ'– בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ, הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד."
הגמרא בברכות (ס ע"ב) מביאה עוד פסוקים: "אמר ר' אחא משום ר' לוי מאי קרא (תהלים קא, א) חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה רבי שמואל בר נחמני אמר מהכא (תהלים נו, יא) בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר זו מדה טובה באלהים אהלל דבר זו מדת פורענות רבי תנחום אמר מהכא (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא ורבנן אמרי מהכא (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך." הירושלמי ברכות (ט, ה) מוסיף לדרשה האחרונה: "כשנתן ברחמים נתן. וכשלקח ברחמים לקח. ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבריה וכשלקח נמלך בבית דינו. אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו."
הירושלמי בברכות (ט, ה) אומר: "רבי ברכיה בשם רבי לוי על שם (תהלים, לב) ואתה מרום לעולם ה'. לעולם ידך על עליונה. בנוהג שבעולם מלך ב"ו יושב ודן כשהוא נותן דימוס (זיכוי במשפט) הכל מקלסין אותו. וכשהוא נותן ספקולה (הרשעה במשפט) הכל מרננים אחריו. למה ששטף בדינו אבל הקב"ה אינו כן אלא ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך על עליונה."
מה הכוונה לברך על הרעה? הגמרא בברכות (ס ע"ב) אומרת: "לקבולינהו בשמחה". רש"י מפרש: "לקבולינהו בשמחה - לברך על מדת פורענות בלבב שלם". המאירי מפרש: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כלומר שלא יבעט למה שאירע לו אבל יודה לשם ויצדיק את דינו ויבטח בשם להסיר ממנו מוקשי רעתו".
הרמב"ם (הלכות ברכות י, ג) פוסק: "וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה." זאת אומרת שחייבים לברך בשמחה כפשוטו, וזה חלק ממצות אהבת ה' כמו שהמשנה אומרת.
הטור (רכ"ב) מסביר את הסיבה לשמחה: "וחייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ונפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם הוא טובתם ושמחתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם שהיא שמחה לו". זאת אומרת שלפי הטור הסיבה שהאדם יכול לברך בעת הרעה בשמחה זה כי הוא עובד את ה' בקבלת הרעה באהבה בלב שלם.
הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר את הסיבה לברך בשמחה כי ה' עושה הכל לטובה: "מה שאמרו: כשם שהוא מברך על הטובה - רוצה לומר, לקבל אותה בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך 'דיין האמת', כמו שיעשה בשעה שיברך בה 'הטוב והמטיב'. וכמו שהיו אומרין החכמים ברוב דבריהם: 'כל מה דעבדין מן שמיא – לטב'. וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו... ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה, מפני שאינו יודע סופה."
כבר משמע בגמרא (ברכות ס ע"ב- סא ע"א) כהסבר הרמב"ם כי היא מביאה: "משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא (בדרך) מטא (הגיע) לההיא מתא (לעיר) בעא אושפיזא (רצה להתארח) לא יהבי ליה (לא נתנו לו) אמר כל דעביד רחמנא לטב אזל ובת בדברא (ישן בחוצות העיר) והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא (ונר) אתא זיקא (רוח) כבייה לשרגא (כיבה את הנר) אתא שונרא (חתול) אכליה לתרנגולא אתא אריה אכליה לחמרא אמר כל דעביד רחמנא לטב ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא (בא חיל שבה את העיר) אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה".
מזה שהגמרא מציינת את המאמר והסיפור בסוגיא, משמע כרמב"ם שהיכולת לברך בשמחה זה הבטחון שכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה.
הטור (ר"ל) פוסק: "לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד' ".
הוא מביא את זה במנותק מחייב אדם לברך הרעה. נראה לפי הטור שזו בעיקר השקפה כללית על החיים, בנוסף לקשר לעת צרה ורעה.
בעצם שאלת הרוע בעולם וייחוסו להקב"ה אומר הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ג, י) רעיון מכונן שהשקפתו מפרידה לגמרי את הרע מהקב"ה: "ואחר אלו ההקדמות יודע באמת שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל, ר"ל שיכוין כונה ראשונה לעשות רע, זה לא יתכן, אבל פעולותיו כלם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב, והרעות כלם העדרים לא תתלה בהם פעולה, רק בצד אשר בארנו, בהמציאו חמר על הטבע הזה אשר הוא עליו, והוא היותו מחובר בו ההעדר לעולם כמו שכבר נודע, ומפני זה הוא סבה לכל הפסד ולכל רע, ולזה כל מה שלא המציא לו השם זה החמר לא יפסד ולא תשיגהו רעה מן הרעות, תהיה אם כן אמתת פעולת השם כולו טוב, אחר שהוא מציאות, ולזה ספר הספר אשר האיר מחשכי העולם, ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא עליו, מחבור המחייב למות ולרעות כולם, כל זה ג"כ טוב להתמדת ההויה והמשך המציאות בבא זה אחר סור זה, ולזה פירש ר' מאיר והנה טוב מאד טוב מות, לענין אשר העירונו עליו, וזכור מה שאמרתיו לך בזה הפרק והבינהו, ויתבאר לך כל מה שאמרוהו הנביאים והחכמים שהטוב כלו מפעולת השם בעצם, ולשון בראשית רבה אין דבר רע יורד מלמעלה".
החומר שה' יצר על ידי צמצום לצורך יצירת העולם והאדם, יש בו חסרונות, וגם זה ה' מכוון הכל לטובה.
