א. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הגר"א בשנות אליהו הארוך מקשר בין תלמוד תורה שאין לו שיעור לתלמוד תורה כנגד כולם: "כיון שיוצא בתיבה אחת היינו דאילו לא הוי כתיב והגית ה"א שאינו צריך אלא תיבה א' ולא יותר אף שיש לו פנאי ללמוד לכך נאמר והגית גו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת ונקט התנא הא דאין לת"ת שיעור למטה להורות שצריך האדם מאד מאד לחבב את התורה דבכל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפ"ע והראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד התורה שהיא שקולה נגד כל המצות והכלל בזה שאין מבטלין ת"ת אפילו למצוה אם יכולה להעשות על ידי אחרים והשכל מחייב בזה מפני שכל תיבה ותיבה בפ"ע הוא מצוה גדולה והיא שקולה נגד כולם. א"כ כשלומד למשל דף א' מקיים כמה מאות מצות. וא"כ בודאי יותר טוב לקיים מאה מצות ממצוה אחת".
לפי הגר"א כל תיבה היא מצווה בפני עצמה וזה השיעור המינימלי שיוצא בה לקיים מצוות תלמוד תורה.
הגמרא במנחות (צט ע"ב) אומרת: "א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושע א, ח) לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש".
משמע בהתחלת הגמרא שצריך לפחות פרק אחד לצאת ידי המצווה שחרית וערבית. השאלה מה הכוונה פרק? הגמרא אומרת אחרי זה יוצאים בקריאת שמע. בפשטות הכוונה שיוצאים בפרשיות השונות של קריאת שמע, שהם כמה פרקים.
בגמרא נדרים ח ע"א יכול להיות גם משמע שצריך לפחות פרק אחד שחרית וערבית: "ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה... כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה". מזה שהגמרא אומרת בהתחלה אשכים ואשנה פרק זה, ואז הגמרא מדברת על שפוטר נפשו בקריאת שמע, משמע קצת שהקריאת שמע תחליף את הפרק.
המשנת אליעזר יג אומר: "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית, קיים מצוות לא ימוש. ר' שמעון בן יוחי אומ', אפילו לא קרא אלא שני פיסוקין שחרית ושני פיסוקין ערבית, קיים לא ימוש."
משמע מכאן שמספיק שני פסוקים. כנראה מספיק הפסוק הראשון של קריאת שמע וברוך שם כבודו לעולם ועד שהוא נחשב כפסוק (הוא לא בדיוק פסוק ומופיע לראשונה במשנה יומא ג, ח ובפסחים נו ע"א לענין אמירתו בקריאת שמע אבל הוא מבוסס על הפסוק בתהלים עב, יט: "וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן").
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, ח) פוסק: "חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה." העבודת המלך מציין שהרמב"ם אומר 'לקבוע' על פי הגמרא בשבת (לא ע"א) ששואלים את האדם האם קבעת עתים לתורה. הגר"א כבר ציין את המקור הזה על דברי הרמב"ם המובאים בשולחן ערוך.
יכול להיות שהגמרא נתנה דוגמא של פרק כי בפרק אדם קובע את עצמו והוא מקיים בזה קביעת עתים, אבל מצד עצם מצוות תלמוד תורה הגר"א צודק שמספיקה תיבה אחת.
אמנם כמו שציינו במשנת רבי אליעזר משמע שצריך לפחות שני פסוקים.
השולחן ערוך (יו"ד רמו, א) מביא את הרמב"ם, והרמ"א מוסיף: "ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה".
ברור שבכך יש איסור חמור