סליחה שלא קשור למצב. אבל האמת שלי זה קשור...
אנחנו גם ככה על הקצה עם המלחמה הנוראה הזו, ובן השנתיים פשוט לא נותן לנו מרחב. הוא מאד תובעני, ואין מסגרת. ואני מרגישה דהוא לא מרפה ממני לשניה.
ברוך ה שהוא כאן, וברול ה שבעלי בבית ואני יכולה לרצות לשבת איתו קצת לדבר. מודה לה על הכל.
אבל אנחנו עם שניים צפופים, הוא הגדול. ואין לי דקהההההה לנשום.
מותשת, מיואשת, עצובה, עצבנית, שונאת את האמא שנהייתי.
ואנחנו אומרים לו עגץכשו תשחק ואנחנו קצת יושבים והוא לא מרפה ומתעקש ורוצה אותנו כל הזמן.
ברור לי שגם הוא בטלטלה והוא מבין הרבה אבל חייבת עצות איך לנשום כי כרגע או שאני איתו או עם השני או עם שניהם. ביום בלילה בכל רגע
איך אתן מוצאות זמן לעצמכן? מה ממלא אתכן בימים האלנ?
