מתארחת אצל חמותי שהזמינה אותנו מפאת המלחמה. היא רוב הזמן בחדר , מגיחה מדי פעם לעזור, אבל באופן כללי אני מרגישה שהיא מיצתה את הנוכחות שלי, של הבן שלה ושל הנכד שלה פה. לצערי הבן שלה העלה את הנושא הזה בפניה כי ממש רציתי ללכת מפה בחזרה הביתה (שהוא לא האזור הכי סימפתי כרגע אבל כן יש שם ממד). בתגובה לכך היא נפגעה ,הפכה הכל לדרמה "מה אני לא עושה בשבילכם, מה אני לא עוזרת" ולא נתנה שום לגיטימציה לרגש שלי. זאת למרות שהתחלתי בלהגיד לה שהיא מארחת אותנו מאוד יפה ואנחנו מעריכים את זה אבל עם זאת אני מרגישה שקצת קשה לה (כי היא לא מפסיקה להגיד את זה) ושכדאי שנחזור הביתה ברגשות טובים (פעם קודמת שאירחה אותנו זה הגיע לתחושת מיצוי שרק בדיעבד הבנתי שהיה לה קשה הנוכחות שלנו, לפני זה לא אמרה כלום). לא רוצה להרגיש שאני מפריעה או מטרד וזה מה שאני מרגישה. אשכרה מעדיפה לחזור לאזור מסוכן יותר ולא להרגיש ככה..לא בא לי להיות פה יותר ובעלי מתעקש שנישאר. מה גם שאם נלך עכשיו אחרי השיחה הזאת היא עוד יותר תיפגע. בנוסף לכך יש התעלמות מוחלטת מהמצב שאני נמצאת בו- שניים מקרובי משפחה שלי (רחוקים) כבר לא בין החיים, ואני בחודש שני להריון, הילד שלנו לא ישן פה טוב בלשון המעטה ואני גם עם נדודי שינה של החיים. משעמם לי פה מפחדת לצאת מהבית אנחנו בעיר מעורבת, בעלי ואמא שלו כל היום בטלפון שלהם (בעלי טוען שאני לא מעלה נושאים..לא מבין שעצם הנוכחות היא קריטית ומה לעשות אין לי נושאים להעלות), אין משפחתיות הכל מרגיש בודד, הוא תכף חוזר לעבוד אז אני אישאר עם אמא שלו פה לבד עם הילד ואין לי כבר סבלנות אליה לאור התחושות שלי...לא יודעת מה לעשות מכאן, לא רוצה להישאר במקום שאין לי סבלנות אליו אבל בעלי מתעקש לא לחזור הביתה..אני קוראת קבועה בפורום ויש לי משתמש אבל פתחתי חדש בגלל ההריון החדש..
וגם אוכל אני עייפה מכדי להכין אני והילד שלי אוכלים שטויות וחבל לי על התזונה הזאת בעיקר בהריון
תודה על התגובה!