נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד —
סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה;
וְאִם לָאו —
אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
התוספתא בפאה (א, ח וכבר מובא בספרא-תורת כוהנים קדושים א א, י ומובא בשבת כג ע"א ובירושלמי פאה ד, ד) מבארת את הסיבות למה נותנים פאה בסוף השדה: "אמר ר' שמעון, מפני ארבעה דברים אמרה תורה לא יתן אדם פאה אלא בסוף [שדהו]: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, מפני הרמאים. מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה שעה שאין [שם] אדם ויאמר [לעני: בא וקח] לך פאה. מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום [ואומרים]: [עכשיו נותן פאה]; אלא מתוך [שנתנה] בסוף, הולך ועושה מלאכתו, בא ונוטלה באחרונה. מפני מראית העין, שלא יהו עוברין ושבין אומרין: ראו [פלוני שקצר שדה] ולא נתן [ממנה] פאה, [שהרי אמרה] תורה (ויקרא יט ט): 'לא תכלה פאת שדך'. מפני הרמאין כיצד? שלא [יהו אומרין]: כבר נתננו. דבר אחר: שלא יניח [מן] היפה ויתן הרע."
נראה שר' שמעון אומר את כל הטעמים האלו כי דרכו לדרוש טעמא דקרא כמו בבא מציעא קטו ע"א.
הר"ש כותב שתנא קמא מסכים לדין של רבי שמעון והוא רק בא לפרש דבריו. אמנם רוב המפרשים אומרים שלפי תנא קמא לא צריך להניח פאה דווקא בסוף השדה, כדברי פירוש הרמב"ם: "דעת תנא קמא, שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה", כי תנא קמא לא דורש טעמא דקרא.
הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ב, יב) פוסק כרבי שמעון. זה תמוה כי הרמב"ם פוסק שאין טעמא דקרא. עיין בכסף משנה ורדב"ז שדנו בדבר.
נראה שגם אם הרמב"ם לא מקבל את הדין של רבי שמעון מדאורייתא, הוא מקבל את הסבריו מדרבנן ולכן צריך להניח דווקא בסוף השדה.
בעצם המחלוקת של טעמא דקרא, אפשר שהתנאים מסכימים שבאופן מחשבתי יש טעמים למקרא וכדברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, וכמו שהחינוך נותן טעמים למצוות, אמנם השאלה אם אפשר לפרש דינים מהפסוק על פי טעמים. כשהתורה מפרשת את הטעם כמו: "ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז), "כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ד) אז צריך להתחשב בטעם מבחינה הלכתית, אבל לחדש טעם על פי הסברא שיהיה לו נפקא מינא הלכתית רק רבי שמעון סובר שיש בזה טעמא דקרא.
נראה שזה נובע מדרגת רבי שמשון שדרש טעמי וסתרי התורה בזוהר.
ברור שבכך יש איסור חמור