לק"י

אין צורך במתנדבים איפה שאתם גרים?

או במקום "בטוח" יחסית?

יש אזורים יחסית רגועים בדרום, אבל אין לדעת מתי הם פתאום הופכים להיות לא רגועים.

או לאוכל מבושל לחיילים ולבעלי רכבים.

הייתה בקשה לעזור בכרם באזור, אבל הוא אמר שבעלים יכולים להסתדר לבד

התאווררות ואקשן

כן חשוב לדעת שדי כמו המבוגרים, גם לנוער זו תקופה מאתגרת

יש בה פחות פניות ללמידה, יש מתחים מצד שני וגם רצון טוב לעשיה.

אני אישית לא בהכרח רואה רע בהתאוררות וקצת אקשן מסוג כזה כרגע. אפילו רואה טוב

מה גם שלמיטב ידיעתי לפחות בחלק מקומות זה ממש חשוב והכרחי

אגב לא רק לחקלאים, אחוז גדול של הירקות והגידולים שאנחנו צורכים בארץ

מגיע מהאיזור, ופגיעה בגידולים יכולה ליצור מחסור או עליית מחירים וכו.

יחד עם זה, אם אתם חוששים בטחונית-לגיטימי לגמרי

וגם אם יש ציפיה שילמדו כרגע, נשמע שכדאי לברר ולשוחח על הדברים עם הישיבה/הר"מ/ההנהלה וללבן אותם.

כן יכולה להגיד שממה שידוע לי הכיוון שיוצא כרגע ממשרד החינוך הוא לא להלחיץ בפן הלימודי

לא אהבתי את התגובה שלך. את הרצון לא בריא של מתבגרים לאקשן לא צריך לעודד אלא לאזן.

לגבי מחירי ירקות. אני באמת לא מצליחה לנסח פה בצורה מנומסת מה אני חושבת על טענה הזאת. מישהו צריך להסתכן בטיל בראש בגלל מחירי ירקות?

מי אוסף בשגרה? בטח פועלים מעזה...אז עכשיו כולנו משלמים מחיר, וירקות הם חלק זניח ממנו.

לא רואה פה שום ערך. יש פה נוער תמים ומשועמם עם אידיאלים , אז מותר לגזור עליו קופון? על אותו משקל אפשר לדרוש גם להתנדב בבניה , ובכל תחום בעצם. אה, בלי ביטוח ובלי כלום. כדי לחזור ללמוד הם צריכים שומר חמוש ומקלט תקני. אבל לאסוף ירקות ליד עזה זה אמור להיות על אחריותי?

כולם כבר חזרו ללמוד בצורה כזאת או אחרת , ר''מ שלו לא מגוייס, שיעבוד במקום מארגן דברים מאחורי הגב.

אם נערים באמת היו מארגנים הכל בעצמם, עוד הייתי מבינה. אבל ככה?

שזה בדיוק מה שעשו פה.

באמת צריך נוער מתנדב שיעזור עם היבול בדרום

באמת עזבו להם המון המון עובדים- חלק עזתיים עם אישורים שכמובן אין להם אישורים היום

וחלק תילאנדים שברחו חזרה לתיאלנד....

ומה שאני מכירה זה שיש להם שם מרחבים מוגנים וכמובן שזה בתיאום עם הצבא וכו.

את יכולה להחליט שלא מתאים ולא נכון לך לשלוח

אבל לא לזלזל בצורך, וגם לא בזה שנוער הולך להתנדב שם. זה חשוב מאוד מאוד וזה מלמד לא פחות מלימודים בתיכון.

להסתכן בשביל יבול . ובטח אם זה קטינים.

אם תאילנדים ברחו כנראה מסוכן שם. ואם יקרה משהו, הכל ייפול עליי. כי אני נתתי אישור.

לגבי מיגון, באזורים האלו זה כמה שניות או מיידי.

גם בלי מלחמה מי שעובד שם , מסתכן. כל המצב הזה לא הגיוני. אם חקלאי יכול לשרוד רק עם אויבים מעזה, עניים מתאילנד או מתנדבים חינמיים, וכל זה תוך סיכון חיי אדם, צריך לשקול את השיטה מחדש.

לגבי צבא , גם את מסיבת טבע הם אישרו. וקראתי פייסבוק שלהם, התרשמתי שחצי מהמשתתפים לא באמת קלטו לאן הם הגיעו, זה היה מוגדר "שעה מתל אביב".

גם פה נוער לא באמת מבין את הסיכון.

ונגיד , מישהו אחד יישאר נכה כי חייבים דחוף לאסוף יבול, איך אמורים לחיות עם זה? ואיך לתת דין אחרי מאה ועשרים? מה נגיד שם? סיכנו נער כי רוצים ירק זול , ועובדים אמיתיים עולים כסף?

זה סבבה ולגיטימי אבל פעם הבאה יהיה יותר נעים שתכתבי את זה בתחילת השרשור מאשר שתתקפי כל אחת שחושבת שונה ממך....

אבל שאלת אם לדעתנו לזרום עם זה...🤷

בהתחלה באמת הייתה התלבטות. אחר כך פחות. כי חשבתי בהתחלה במונחי התנדבות לדרום . ואתן חידדתן לי שמדובר פה במחירי ירקות. גם כתבתם שייסע כדי לא לשבת בבית  ולהתאוורר.

אז קראתי וקצת התעצבנתי כי דברים האלו לא מצדיקים את סיכון. 

ויש חקלאי שמסר את הנפש על האידאל הזה ואלפי אם לא מליוני שקלים ילכו לפח והפרנסה שלו תפגע.

העובדים האמיתיים מפחדים. אף אחד לא אמר לתילאנדים לקום ולברוח. טבעי ומובן שתחששי לשלוח את הילד שלך לשם, אבל זה לא חוסר הגיון ולא מכעיס 🤷‍♀️ שמעתי על עובדים זרים שברחו גם מפתח תקווה וירושלים..

@פליונקהתנסי להפריד בין הדאגה שלך לבין הכעס על המורה לבין העובדה שהילד שלך גדול ויש לו רצונות משלו. יש גיל שכבר מה שעושים זה להדריך וכבר אין כל כך השפעה על הבחירות שלהם...

אני אגיד למה אני כועסת. כי היה מקרה שבן שלי עם חברים ישנו בחווה ליד הישוב לחזק ולעזור, וזה חמש דקות הליכה. אז קיבלתי חזק על הראש מצוות הישיבה שצריך לשאול וזה סיכון בטחוני וכו' וכו' . למרות ש

זה לא כזה מסוכן אבל באותו שלב הם היו אחראים ולא רצו לקחת אחריות אם קורה משהו.

עכשיו הם לא אחראים רשמית על כלום ופתאום שום דבר לא מסוכן

לגבי רצון של ילד. אם קורה משהו זה נטו עלי ועל בעלי. כשהוא יהיה מספיק גדול להתמודד בעצמו , שיעשה מה שבא לו.

אני לא מעוניינת לשאת בתוצאות של דברים שאני לא שלמה איתם .

לדעתי את לא כל כך מבינה שבגיל ההתבגרות אחריות עדיין על הורים. או על אפוטרופוס. עד גיל 18.

אפילו תעודת זהות לא נותנים בלי חתימת הורים כי היא ביומטרית עכשיו.

שכשזה האחריות שלהם הם לא מאפשרים

וכשזה האחריות של ההורים פתאום הכל אפשרי.

אני לגמרי מבינה שהאחריות על ההורים גם בגיל ההתבגרות. ובכל זאת בשורה התחתונה הילד כבר גדול בוגר ועצמאי.. (או לפחות חושב שהוא ככה. החשיבה שלו שונה משלך. זה כבר לא ילד בכיתה א' שאם אמא אומרת על משהו זה מסוכן אז הוא מקבל את זה ללא עוררין.)

לא סתם התורה מחייבת במצוות מגיל 13 - כי זה גיל שהילד כבר מספיק בוגר להבין את ההשלכות של המעשים שלו.

התכוונתי שתסבירי לו מה מפריע לך ברעיון הזה ותנתבי למקומות חיוביים מבחינתך.

מתוך שיח.

היום זה ממש לא כמו המושגים שהתורה משתמשת בהם או חז"ל.

ילד בן 13 לא בטוח בכלל שהוא מודע למעשיו או להשלכות.

ולכן בעיניי האמא צודקת שהיא אחראית על הילד.

שואלת באמת.

איזה הבדל יש מבחינת הורים אם קורה חס וחלילה אסון לילד בגיל 17 או בגיל 19?

אבל מי אוסף ירקות בזמן מלחמה קרוב לקו גבול?

ואנחנו כחברה צריכים להבין שגם עבודה בשדה , בבניה , בבית אבות עולה כסף .

את לא יכולה ליישב כלום לטווח ארוך אם מי שעובד בפועל זה פלסטיני או מתנדב .

זה לא הולך ככה.

אם כולם יהיו מנהל או מטפל , לא יהיה כלום...

חקלאות זה ענף של עבודה מאוד קשה, והשקעה גדולה. לצערנו בשנים האחרונות הציבור הישראלי קצת זנח את החקלאות, וכבר אין הרבה עובדים יהודים. אז בחוסר ברירה מעסיקים גויים ערבים או תאילנדים. זה תהליך ארוך שעברה החברה הישראלית.

ויש המון אנשים שהחקלאות היא הפרנסה העיקרית שלהם והם צריכים עזרה כי הפירות והירקות נובלים בשדות. ואם לא תהיה אחיזה יהודית בקרקע הערבים ישתלטו.

בקיצור. את לא חייבת להסכים לו ללכת. אבל תביני שזה באמת חשוב

יבנו שם וילות ואם לא היום מחר.

אנשים יעשו הרבה מאוד בשביל וילה על חצי דונם.

וחוץ מזה לא אם לא יתיישבו שם זה לא אומר שזה יעבור לידיים ערביות,

זה בתוך גבולות המדינה זה יישאר שטח ספר. 

סיפר לי קולגה שהוא בן למשפחה חקלאית במרכז הארץ. סביו הפסיק לעבד את השדות לפני מס' שנים. הוא חכר את השטח מקק"ל לאורך השנים.

לאחר שסביו פרש, השתלטו על השטחים בדואים ואין אפשרות לפנות אותם... כך אנחנו מאבדים שטח ואחיזה.

וזה במרכז הארץ. בדרום / צפון, המצב קשה יותר.

לא מדברת על ההיבט של עצמאות תזונתית, עבורו אנו חייבים חקלאות, ולא יכולים להיתלות בארצות זרות.

כתבתי את דעתי, וכנראה שאת חושבת אחרת והכל טוב

והשורה התחתונה, שאם זה נראה לכם מפחיד ולא מתאים, לגיטימי לגמרי וכדאי לתקשר עם המחנך ו/או ההנהלה...

ומה שהם עושים בדרום..

אני יודעת שזה נשמע ממש מפחיד..

אבל תראי מה הם מקבלים מתוך הנתינה שלהם!

אולי שווה להתאמץ ולהתגבר על הפחד בשביל מה שהבן שלך יקבל מבחינה חינוכית מהפעילות הזאת?

לא שופטת, ומבינה לחלוטין את הקושי... גם לי יש בנים במקומות לא פשוטים מבחינה ביטחונית ומה שמחזק אותמ זאת התרומה המשמעותית שלהם למדינה ושל העשיה שהם עושים כיום לעיצוב האישיות שלהם לטווח רחוק..

אפילו אם ברור לי שהנסיעה היא נטו להתאוררות. ברור שהוא צריך התאוררות! מה מתבגר אמור לעשות כל היום בבית?

ואני חושבת שהרצון שלו לנתב את הצורך בהתאוררות לטובת סיוע לחקלאים ולא לטובת צפיה רצופה בסרטים או הסתובבות בכל מיני מקומות מפוקפקים

היא טובה, ותוציא אותו מהתקופה הזו מחוזק ולא מוחלש כמו שכנראה יקרה להרבה מהנוער שמשועממים ומתוסכלים עכשיו

אגב התאווררות ואקשן בגיל הזה זה לא סתם, זה חלק מבריאות הנפש שלהם.

ואני כותבת מראש שאני רחוקה מאוד מלהיות אישה צדיקה.

אני לא מצליחה להבין למה אנשים מבקשים מתנדבים לעבודה שצריך לשלם עליו כסף?

נניח יש עגבניות בשדה ולא קטפו אותן,

הבן שלך יבוא לקטוף והחקלאי ירוויח מהמכירה שלהן.

הוא לכל הפחות צריך לשלם את מה שהוא משלם לתאילנדים והוא הרי משלם לתאילנדים גרושים, אז בעצם הוא צריך לשחוק את הרווח שלו ולשלם קצת יותר ,אההה אבל בעצם זה לא משתלם לווווו,

ופתאום זה כבר לא אידיאולוגיות והתיישבות ומבחינתי שישארו העגבניות על השיח.

אם הוא צריך להתאוורר שילך לנחל,

לטבע,

לים. 

לפחות לשלם כמו שמשלמים לתאילנדים.

אבל הנחל והטבע לא קשורים בכלל למצב. לא דיברנו על ללכת להתאוורר אלא ללכת להתנדב כדי לנתב את הכוחות לדברים טובים. לא סתם לטייל

טובים, טיול בארץ הקודש זה לא לטייל סתם.

ודיברו פה גם על איוורור.

לא הצעתי לטייל בקניון.

אני מבינה שהתנדבות מכל סוג,

היא דבר מבורך אפילו מאוד,

אבל אי אפשר להפחית ממעשים אחרים שיפים לבני הנעורים.

אבל אל תשכחי שלפעמים מספקים להם גם אוכל ומקום לינה.  והם מן הסתם לא עובדים בקצב של הפועלים המנוסים.

חוץ מזה שעכשיו זה רק להציל חלק מהיבול, זה לא שהנערים ישארו שם לטווח ארוך והעסק יתםקד כרגיל.

הרבה חקלאים לגמרי מוכנים לשלם..

אבל

התאילנדים ברחו

הערבים בסגר

הצעירים מגוייסים

ולכן חסרות ידיים עובדות

אחד ההשתרשויות העמוקות של עמ"י בארץ הוא החקלאות. יש המון מצוות בתורה שקשורות לחקלאות בארץ ישראל דוקא. הנחלות שחולקו בכניסה לארץ ישראל אחרי המדבר היו כך שכל משפחה תוכל להיות בעלת אדמה ולעבוד את האדמה. זה השורשים שלנו פה. גם בקום המדינה היו המון חקלאים, ככה ירשנו את הארץ גם בפעם השלישית. בדור האחרון יש קלקול גדול שהחקלאות במדינה נהייתה איזה דבר שולי והמדינה במקום לעזור לחקלאים מערימה עליהם אינסוף קשיים, מהעלאת מחירי המים כל הזמן ועד חוקים דרקוניים בנושא העסקת תאילנדים או אחרים. הם סובלים בכל חלקי הארץ מגניבות תמידיות של ערבים, שמעתי ממקור ראשון מחקלאים שאני מכירה על ערבים שהם העסיקו שביום היו עובדים חרוצים ובלילה הביאו את חבריהם לגנוב ציוד חקלאי יקר, תבואה וונדליזם. שלא נדבר על חקלאי העוטף שסובלים כבר שנים מבלוני תבערה ששורפים להם את השדות. והמדינה? מה היא עושה עם זה? היום להיות חקלאי זה אומר שאין לך מושג מה יהיה מחר. יש המון חקלאים שנטשו את המקצוע, לא בגלל שאין להם עניין בחקלאות אלא בגלל שהם לא הצליחו לגמור את החודש. המדינה במקום להקל על החקלאות בישראל ולהגן עליה, פותחת את שעריה ליבוא ירקות מארצות ששונאות אותנו כמו ירדן וטורקיה. ועדיין מחירי הפירות וירקות מרקיעי שחקים.

אין היום יהודים (מלבד בודדים שבד"כ חיים בחוות בשומרון והאיזור) שמוכנים לעבוד בחקלאות בתור פועלים פשוטים. אפילו צעירים חברי קיבוצים כבר בקושי עובדים בחקלאות כמו שהיה פעם כשההורים שלי היו צעירים.

המצב הזה מחייב להביא עובדים זרים או ערבים. כרגע אף אחד לא רוצה להעסיק ערבים והתאילנדים ברחו. (ד"א תאילנדים שברחו למעסיק שלהם ועדיין נמצאים בארץ, לפי החוק המעסיק ממשיך לשלם להם ביטוח בריאות ועוד כל מיני דברים למרות שהם לא עובדים אצלו. זה קורה המון גם בזמן רגיל.) מה שמשאיר את החקלאים ללא עובדים. ללא עובדים לא רק היבול שנמצא כרגע מוכן לקטיף לא יקטף וילך לאבדון ולא יגיע אלינו, אלא גם יבול שעוד לא הבשיל או צריך להזרע עכשיו לקיץ או לשנה הבאה לא יהיה. זה כבר יצירת מחסור להמשך. וזה לא רק יצירת מחסור, זה גם גורם לטרור לנצח. חקלאות היא אידיאל והתיישבות וחיבור לאדמה שלנו. ללא חקלאות, לא תהיה לנו אחיזה בקרקע.

החקלאים צריכים כרגע מתנדבים, בשביל כולנו, לא בשביל הכיס הפרטי שלהם. הם מפסידים כבר המון. כלל לא בטוח שיצליחו למכור את המעט שיצליחו להציל במחיר שיהיה להם איזשהי הכנסה בכלל (ד"א בחקלאות יש המון הוצאות הרבה לפני ההכנסות, תחשבו שלפחות חצי שנה בירקות ותבואה, ובעצים זה 4 שנים, הם עובדים ומשלמים על השתילים, המים, העובדים, הציוד החקלאי, ההשגחה בעניני כשרות ובעניני בריאות ורואים כסף רק כשהם מצליחים למכור את היבול. המון יבול בכלל לא נמכר כי רשתות המזון מעדיפים לקנות מחו"ל ירקות זולים יותר וללא פיקוח תבאורתי הרבה פעמים.) אז נכון שיש מקומות שכלכך מסוכן שם שעדיף לא להתקרב. אבל יש מקומות שזה סיכון סביר להיות שם עכשיו.(בכל המדינה כרגע יש איזשהי סכנה) צריך לבדוק בפירוט על כל מקום ולהחליט. ובואו נעזור לחקלאים שלנו במקום לפרנס את האויבים שלנו.

עלינו לעודד את החקלאים שלנו הצדיקים. הם עובדים קשה וסובלים למען כולנו.

ורוצה לשתף:

היינו בניחום אבלים אצל קרוב משפחה מעוטף עזה שאיבד שם את בנו. וכשהוא דיבר על מטע כלשהו שהיה לו ונאלץ מסיבות שונות לוותר עליו ולחסל אותו, היו לו דמעות בעיניים - כמעט כמו שהיה לו כשדיבר על בנו שנהרג!

אז החקלאות היא החיים שלהם, של בני הקיבוצים והיישובים שעוסקים בחקלאות. והחקלאות היא גם החיים שלנו, אם אנחנו רוצים לאכול פירות וירקות תוצרת הארץ...

וכן, לפעמים צריך לסכן את החיים בשביל זה. (כמובן, בצורה מבוקרת, אבל בלי ביקורת)

נכון, קל לי לדבר אולי, כי אין לי בן בגיל מתאים (ובאופי מתאים) בשביל עבודה כזו, אבל כן חשבתי לשלוח את בעלי (שלא מגויס) לצורך זה... (לא הסתייע בסוף לצערי)

אבל באמת ההבנה הזו, כשצפיתי בדמעות של החקלאי המבוגר מהעוטף, טלטלה אותי...

וכן הייתי מדברת עם המורה על ההתארגנות מאחורי הגב.

לא מקובלת עלי התנהלות כזאת.

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...