ה' שפתיי תפתח
קראתי את ההודעה שלך לפני יומיים ומאז אני מחפשת הזדמנות להגיב לך...
לפני הכל, מה שלומך היום? והערב? ❤️
נראה לי שרוב ככל האימהות בישראל התמודדו בשבועות האחרונים עם פחדים בסדר גודל שלא הכרנו.
ונראה לי גם שלרובנו ככולנו עברו בראש כמה דמיונות נוראיים. זה ממש ממש טבעי אחרי גילוי הדברים הזוועתיים שקרו.
(ואני גם חושבת שבכללי, יש מקומות ומצבים שבהם יותר קל לחזור לשקט נפשי (לפחות מסוים) - מקומות בלי אזעקות, שמרגישים בטוחים יחסית, כשהבעל נמצא בבית וכו'...
ושלהיפך, יש מקומות ומצבים שהרבה יותר קשה לחזור למשהו יותר מאוזן בנפש, כי הטריגרים ממשיכים להגיח כל הזמן (עדיין יש אזעקות, בן הזוג מגויס וכו')...
לא ציינת איפה את גרה ואם בעלך בבית או לא אבל אם את במציאות שעדיין רוויית טריגרים כנ''ל, זה אומר שלא הייתה לך עדיין אפילו הזדמנות או אפשרות בכלל להתחיל להרגיע את המערכות שבתוכך.
ומאידך כמובן שכל אחת מגיבה אחרת לדברים הקשים כל-כך שנחשפנו אליהם, וגם משהי עם תנאים 'בסדר' (מקום מגורים שקט, בעל בבית וכו') יכולה להרגיש שהנפש שלה מתמוטטת בתקופה הזאת. זה הכי לגיטימי שיש!).
***
דיברו איתך בשרשור על תרופות ועל טיפול בשיחות ואני מאמינה שהדברים האלה עשויים לעזור מאד.
בנוסף לדברים הנ''ל, יש כמה נקודות שרציתי לשתף אותך, אולי הן יעזרו לך כמו שהן עוזרות לי🙏🏻
מקווה מאד - ונושאת תפילה למרום - שעצליח לבטא את הדברים בצורה טובה ומתאימה.
1. אנחנו לא יודעים מה צופן לנו העתיד או מה ה' מתכנן לנו.
ולכן זה יכול ללכת לכל כיוון אפשרי - ללא טוב. אבל גם לטוב.
אולי מחכות לנו עוד זוועות באמת (כולל שואה נוספת ח''ו. בתיאוריה הכל יכול להיות הרי), חס ושלום. אבל אולי גם לא.
ומה שקורה כשאנחנו (בעל כרחנו) נותנות המון מקום לדמיונות ולתסריטים השליליים, זה שאנחנו מנכיחות רק אופציה אחת - שיהיה רע ח''ו.
ברמה השכלית, זה סוג של לחטוא לאמת. כי יתכן שלא יתגשם כלום ממה שאנחנו מדמיינות.
ברמה הרגשית, זה הורס לנו את ההווה בצורה ממש מוחשית. אפשר ממש לדמיין בפרטי הפרטים סיטואציות נוראיות, עד שאנחנו כבר כמעט 'חוות' אותן באמת. אבל האמת היא שההווה כרגע - הוא בסדר. הילדים סביבי, מחייכים, צוחקים, משתוללים או ישנים בשלווה, בריאים לגמרי. בעלי בריא ושלם. כך גם אני. הבית שלם. הקירות עומדים זקופים.
במילים אחרות, המחשבות הקשות האלה מכתימות והורסות, הורסות ממש!, אינספור רגעים שקורים עכשיו ושבפוטנציאל יכולים להיות לנו טובים!
2. כהמשך לנקודה הקודמת... אם חושבים על זה - למה כל-כך חשוב לנו שדברים נוראיים לא יקרו לנו?
זה כי אנחנו רוצות לחיות באושר, בשמחה, בבריאות הנפש.
ולכן מפחיד אותנו מאד שכל הטוב ייקטע חלילה ושלא נוכל יותר לחוות את אותן השמחה, האושר והבריאות.
אבל באופן פרדוקסלי, כשאנחנו 'נותנות' (ברור שזה לרוב לא בשליטתנו כמובן) לפחד להשתלט עלינו, אנחנו נותנות לו לפגוע בהווה היקר שלנו, הווה שיכול לגמרי להיות מלא בשמחה, אושר ובריאות.
אנסה לנסח את זה קצת אחרת.
מה שאנחנו רוצות - זה לחיות בשלווה, מאושרות.
מתי החיים קורים?
מתי הזמן הזה לחיות באושר ושלווה?
החיים קורים עכשיו.
ולכן הזמן לחיות באושר הוא עכשיו.
כי כידוע - העבר כבר עבר והעתיד אינו ידוע.
אז כל מה שנשאר לנו ביד - זה הרגע הזה ממש. עכשיו.
אנחנו פוחדות על הבעל שלנו או על הילדים שלנו כי הם כל החיים שלנו, הם מקור האושר שלנו.
אבל רגע - מתי נכון שניהנה מהאושר הזה שהם מביאים?
עכשיו!
עכשיו הוא הזמן!
עכשיו הוא הזמן שבו החיים קורים!
אם מצליחים להפנים את הנקודה הזאת, מבינים שעכשיו הוא הזמן להתמוגג מהילדים האהובים ולהודות על קיומם.
הכותרת שנתת לפוסט המדהים שלך הוא 'בלילות', וזה גם המוטיב החוזר לאורך כל מה שכתבת.
ברור לי שבלילות הכל יותר קשה. חשוך. שקט. ושזה משאיר הרבה יותר מקום למחשבות ולדמיונות.
אבל אולי-אולי אפשר למשוך עוד מהיום אל תוך הלילה?
לדוגמה, להתחיל לנהל 'מחברת הודיות' ומדי יום לכתוב מספר דברים עליהם אנחנו מודות.
זה יכול להיות הודיות כלליות או הודיות ספציפיות שקשורות לילדים ולעובדה שהם בחיים
(היום קיבלתי נשיקה מהקטנה / היום הם שיחקו כ''כ יפה ביניהם / היום התסרוקת שלה הייתה כ''כ ממיסה וכו').
וככה להנכיח את החי. את הקיים. את המציאות. את האמת.
3. [קשה לי קצת להסביר את החלק הבא. אני מקווה שאזכה לסיעתא דשמיא ושייצא נכון ומתאים לכתוב את הדברים].
יש תפיסה מאד מובנת שאומרת שהחיים לא שווים אם הסוף שלהם מר / טרגי / אכזרי.
או תפיסה דומה שאומרת שאם קורה דבר רע מאד, זה סוג של מבטל את הטוב שהיה.
ואולי אפשר לשים סימן שאלה על האקסיומות האלה ולשאול את עצמנו - האמנם?
האמנם הרע באמת גובר על הטוב, במקרה של סוף טרגי?
אולי כן, אבל אולי גם - לא...
ברור-ברור-ברור שלסיים את החיים בצורה זוועתית, זה דבר נורא!!!
ברור שלחוות דברים כמו שחוו ביום הטבח, זה כרוך באימה שאין לתאר ובכאבים שאיש לא יכול לדמיין.
אבל אם אני מתמקדת באותו קורבן הי''ד שעבר את הזוועות האלה והיה מודע אליהן לפני מותו - האם יש בכוחן של כמה דקות או של כמה שעות של סבל נוראי-נורא-נוראי (!!!!!!!!!!), לבטל את כל הטוב שהיה במהלך חיים שלמים? חיים של עשייה, חיים של בנייה, חיים של אינספור רגעים מאושרים וכו'? האם הסוף הזה יכול למחוק את כל הברכה ואת כל הטוב שהוא זכה להם במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים? את כל הבקרים שהוא התעורר מאז שהוא נולד? את כל ההצלחות? את כל החיבוקים שהוא חיבק? את כל הטוב שהוא זכה לעשות? את כל הצחוקים? את כל הנופים המדהימים שהוא ראה ואת כל המוזיקה היפיפיה שהוא שמע?
ואם אני מתמקדת בבני המשפחה שלו, שפצע נוראי ילווה אותם עד סוף חייהם -
האמנם יש בפצע הנוראי והאכזרי הזה כוח לבטל את כל הטוב שהיה, שעודנו ושעוד יהיה בחיים שלהם? אולי כן, אבל אולי גם לא.
לצד השבר הנורא, הנורא מכל באמת!!!, יש גם את כל השנים בהן הוא זכה לחיות לצד אותו הקורבן (או אותם הקורבנות... ה' ירחם).
את כל האהבה, את כל תחושת השייכות, את כל הבנייה שהיו. את אינספור רגעי החסד, הטוב, הביחד... את החיוכים, ואת הנשיקות, את הנתינה, את הריקודים, ואת השיחות, ואת המבטים...
יש את כל מה שקיים עדיין היום - כל מי שכן נשאר בחיים, כל הגוף שמתפקד, כל העשייה שעדיין עליהם לעשות, כל רגעי החסד והטוב שקורים ביום-יום, שעה-שעה, אם מצליחים לשים לב.
ויש את כל מה שעוד יכול להיות בעתיד - כל השיקום, כל השליחות שעשויה לצמוח מהאסון הנורא, כל בניית החיים מחדש, כל הילדים החדשים שאולי יתווספו, כל החיוכים, כל הרגעים המפעימים, כל שקיעות השמש המרהיבות והתשבילים הטעימים, כל העושר החומרי והרוחני שעוד עשויים להיות...
אני חס ושלום, חס ושלום, חס ושלום לא באה לגמד ואפילו במאית מילימטר את עוצמת הרוע וההשפעות הקשות מנשוא שלו על הקורבנות, בגוף ו/או בנפש, של זוועות מהסוג שראינו.
אבל אני באמת שאולת את עצמי - האם הרע שהיה יכול לבטל את כל הטוב שמסביב? שוב - אולי כן. ואולי לא. אבל חשוב לעצור רגע ולשאול את עצמינו את השאלה הזאת.
4. ושאלה לסיום... אם נחזור לאותה האמא בשנות ה-30 של המאה הקודמת. נניח שנגזר עליה לעבור את מה שהיא הולכת לעבור. נניח שנגזר עליה ועל ילדיה סוף מר ונורא ובלתי נתפס באכזריות שלו. האם זה יעזור במשהו שהיא תתעסק עם זה איזה 8 שנים קדימה, ותחווה מראש, בתוך ליבה וראשה, את כל הזוועות שעוד עתידות לקרות לה?
ואולי עדיף לה להשתדל לחיות את מה שנשאר לה ולילדיה לחיות בצורה הכי ''חיה'' שאפשר? עם כמה שיותר שמחה, משפחתיות ומשמעות?
ברור שאם לפחד ולמחשבות הנלוות שלו יכולות להיות השלכות מעשיות בונות, חשוב ביותר להקשיב לקולות האלה ולנסות לפעול בהתם.
בשביל אותה האמה, זה יכול להיות לנסות להשיג דרכון זר שיאפשר לה לברוח מחוץ לאירופה כל עוד עדיין אפשר. להכין מקום מסתור. להסתיר את ילדיה אצל לא יהודים אולי.
(ולאמא של היום זה יכול להיות - להוציא רישיון לנשק, לדאוג לממ''ד תקין בבית, ללמוד הגנה עצמית [יכול לעזור במקרים פחות קיצוניים ממה שהיה בשמחת תורה], להוסיף תפילות ומעשים טובים וכו').
אבל נניח לרגע שמה שנגזר כבר נגזר ואין יותר מה לעשות ברמה המעשית כדי להינצל מאותו סוף מר ונורא.
האם עדיף אז לאותה האמא לשקוע ולמעשה כבר לחיות את המוות שמחכה לה בעוד 4-6-8 שנים?
או להיפך - ולהפוך את כל יום להכי משמעותי שניתן?
אם זה ללמד את הילדים שלה דרכי הישרדות.
וללמד אותם אמונה ולהעניק להם אהבה וחוסן - כדי שאם הם ישרדו, הם יהיו מצוידים יותר לחיות למרות טראומות העבר.
אם זה להתגייס לפרטיזנים.
אם זה להשתתף ברשתות שמבריחים ילדים למקומות בטוחים.
ואם זה להקים ארגון חסד לנזקקים נפגעי הכיבוש הנאצי וכו'.
***
אני כותבת לך ואני לא בטוחה כמה זה יוכל לעזור.
כשחרדות יושבות על מקום רגשי, יתכן שמיליון דיבורים שכליים לא יעזרו.
מאידך, השכל והרגש קשורים.
ההרגשות שלנו יושבות על המחשבות ועל התפיסות שלנו.
אז ניסיתי... ואולי זה יעזור לך... קצת או הרבה... הלוואי...
שולחת לך ים של חיבוקים ותמיכה בימים הבאמת קשים האלה!
לילה טוב אהובה ושנתבשר רק בשורות טובת ❤️❤️❤️❤️
מדברים
)