לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה —
וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר —
וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת—
וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ —
וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ;
דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן —
הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה —
חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הרמב"ם בפירוש המשנה אומר: "שכל מי שלא הניח פאה, וקצר כל השדה כולו, יוציא הפאה ממה שקצר. וכן אם לא הוציא מן השבלים הקצורים, יוציא מן החיטה אחר שידושו אותה וימרחוה ויבררוה. ואפילו טחנה, יוציא הפאה מן הקמח. וזה העיקר מבואר בגמרא מכות (דף טז
."
ככה הוא פוסק בהלכות מתנות עניים (א, ב): "עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים."
הרמב"ם אומר בספר המצוות שיש שתי מצוות בפאה: לאו ר"י- "הזהיר שלא לקצור כל הזרע אבל ישאיר ממנו לעניים בקצה השדה, והוא אמרו 'לא תכלה פאת שדך' (ויקרא יט, ט)." עשה קכ - "היא שצונו להניח פאה מהתבואות והאילנות והדומה להם, והוא אמרו יתעלה 'תעזוב אותם' (ויקרא יט, י) אחר זכרו הפאה."
הרמב"ם מגדיר שהעשה הוא ניתק ללאו- "ונתבאר במסכת מכות (דף טז
שהפאה היא לאו הניתק לעשה, אמנם הלאו אמרו 'לא תכלה' והעשה אמרו 'תעזוב אותם'." "ולאו זה ניתק לעשה שהוא בשעבר וקצר כל הזרע – יתן לעניים שיעור הפאה מהדבר הנקצר, והוא אמרו 'לעני ולגר תעזוב אותם' כמו שבארנו במצות עשה (ק"כ)."
לכן במקרה של המשנה שלא הניח פאה במחובר, הוא עבר על הלאו וצריך לעשות את העשה להפריש ממה שקצר כדי לתקן את הלאו.
הרמב"ם פוסק בהלכה ג: "אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו", וזה על פי הגמרא במכות ט"ז.
עיקר הנחת הפאה זה במחובר, אבל גם בתלוש זה עדיין בגדר פאה שהוא ממון עניים. הלשון בפסוק "תעזוב אותם", זה כי אתה לא נותן מרשותך אלא ברגע שתבואה ופירות מוגדרים כפאה אז זה ממון כלל העניים, ולכן תעזוב את מה שלא שלך ותתן לעניים לקחת.
הספרא קדושים פרשה א תחילת פרק ג, ז אומרת:
"תלמוד לומר לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלהיכם אני איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, וכן הוא אומר כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש."
הספרא באמור דורשת מהסמיכות של "אני ה' אלוהיכם" הנאמר אצל מתנות עניים בפרשת אמור לראש השנה: "ומנין שיהיה כולל עמה את המלכיות? תלמוד לומר (ויקרא כ"ג, כ"ב-כ"ד) "ה' אלקיכם...בחדש השביעי".
גם הגמרא בראש השנה לב ע"א דורשת : "מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר (ויקרא כג, כב) אני ה' אלהיכם".
אפשר להגיד כשנותנים לעניים אז ממליכים את ה', כי ה' דואג לעניים כמפורש בספרא בקדושים.
הספרא אמור פרשה י תחילת פרק יג, יב אומרת:
"וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקרב קרבנותיו לתוכו, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם."
האיכה רבה (א, כח) דורשת את הפסוק "גלתה יהודה מעוני" (איכה א, ג):
"ד"א מעוני, על שגזלו מתנות עני כמד"א (שם) לעני ולגר תעזוב אותם".
אפשר להסביר את האיכה רבה על פי הספרא באמור שמכיוון שלא מפרישים מתנות עניים אז מעלימים עיניים מבית המקדש, ואז שייך גלות.
ברור שבכך יש איסור חמור