הייתי שוקלת כן לשתף מישהו

אמא, שכנה, חברה... לפרוק את הבדידות

זה לא מצב רגיל עכשיו ולא פועלים לפי הרצונות הרגילים

בכל הטכני בסוף אפשר לטפל

אבל הבדידות יש לה השלכות לטווח ארוך...

חיבוקים

האמת שאני לא בטוחה שזה יעזור לשתף ,

כי תכלס, הייתי אצל ההורים בשבת, ופשוט בקושי תפקדתי, הם נראלי חשבו שאני סתם מותשת אז באמת עזרו לי הרבה עם הילדים, אבל פשוט לא יכולתי לזוז כי כמעט הקאתי רק מלקום מהכסא.  אבל הם באמת מקסימים, לא שאלו שאלות, פשוט עזרו להאכיל את הקטן וכו'. זה לא שאן אני אגיד שאני בהריון אז פתאום תהיה עזרה, אלא זה יותר תחושה שיבינו אותי. 

על התחושה הנפשית שאנחנו לא לבד

הבדידות הזאת קשה יותר מכל קושי טכני

שקשה להתמודד אתם, כל אחד בנפרד, באופן אובייקטיבי יכול להיות קשה מאוד...

תחילת הריון עם בחילות - כל הכבוד על ההודיה וראיתי הטוב, וזה באמת ברכה, ולא סותר שקשה...

לבד בבית עם הילדים - לא פשוט בכלל, כל האחריות וכל העבודה עלייך, וזה נון-סטופ, אין גיבוי להתרעננות

בנוסף את עובדת - לחלוש גם על זה וגם על הבית

בעלך בתפקיד שסוחט את כוחות הגוף והנפש שלו - באופן אוטומטי המצב הנפשי שלו משפיע גם על שלך

טראומה לאומית - שמשפיעה על הנפש

ומצב מלחמה מתמשך...

כל אחד מהדברים הללו הוא קשה בפני עצמו! מאוד! וכשכולם יחד זה באמת קשה מאוד מאוד.

לא ביקשת עצות אז לא אייעץ כלום. רק הבנה שלמה של הקושי ושיקוף - כמה מוצדקת כל תחושה שלך! תני לך את האפשרות להתפרק. אני בטוחה שאחרי זה תחשבי כבר מה הכי כדאי.

מאחלת לך בריאות, וכמה שיותר שלווה שאפשר...!

לתפקד בבית

לבד

עם כמה ילדים

ולצאת לעבודה

וכל זה עם התחילה של הריון שרק זה יכול להשבית לחלוטין.

לא בטוחה שהייתי מצליחה להתמודד ככה.

אני ספרתי לילדי הפרטיים (בגיל יסודי) על הריון בשבוע 5 מרוב שלא הייתי מסוגלת לתפקד (וזה בלי מצב של מלחמה, שגרה רגילה). חבל על הכוחות של ההסתרה, והעזרה/ההבנה שאת יכולה לקבל מהעבודה, חברה, שכנה, הורים וכו. 

מלחמה זה לא זמן רגיל, ולהיות לבד עם הילדים בסיטואציה זה קשה בפני עצמו, ואת חייבת לעשות את המקסימום שיהיה לך יותר קל. לכן בעיניי אם זה יעזור, את חייבת לשתף מישהי קרובה. גם מבחינה טכנית וגם מבחינה נפשית-תחילת הריון זו תקופה כל כך רגישה, ולעבור את זה לבד ועוד עם עמוס נפשי זה קשוח ממש. מעריצה אותך על איך שאת שורדת. אני עם שניים ובלי הריון ובקושי מצליחה לתפקד...

יכולה לומר שאצלי שיתוף של תחילת הריון עוזר ממש. סיפרתי תמיד להורים עם הסטיק, וזה נתן לי המון יציבות ומשענת. כמובן שזה תלוי משפחה-אבל אם את חושבת שזה יעזור-תעשי את זה. גם אם בעלך פחות בקטע. תסבירי לו שזה בשביל השפיות שלך, הוא חייב להבין...

בעיני, כמה דברים-

דבר ראשון-לספר!! למי שיוכל לעזור. אנחנו לא בזמנים רגילים.

דבר שני- לקחת עזרה בבית. תחפשי נערה שיכולה לבוא להיות איתך אחהצ. לעזור עם ארוחת ערב מקלחות וכו.

עזרה נוספת זה לקחת מישהי לנקיון. יש עכשיו המון תיכוניסטיות בלי לימודים כרגיל שישמחו להרוויח קצת כסף ועל הדרך גם לעזור לאשת מגויס.

זה לא הזמן לחסוך בזה. גם אם ידרוש לקחת הלוואה זה שווה את זה בעיני. אני לקחתי השבוע עזרה וואו זה נתן לי ככ הרבה אנרגיות שהבית סוף סוף היה נראה נורמלי ולא כמו מזבלה. ככ שוה כל שקל.

דבר שלישי- לגבי הבחילות וההקאות התייעצת עם רופא לגבי כדורים שיעזרו? יש בונג'סטה שמאוד עוזר ממה שהבנתי.. שווה לנסות.

לגבי בעלך- אולי תכתבי לו? לפעמים קל יותר להביע סליחה בכתב מאשר בטלפון...

נשמע כל כך לא קל מה שאת עוברת.

כל כך הרבה קודחים, מכל החזיתות...

הלוואי שתצליחי למצוא את הדרך לקבל עזרה שתעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזו. הכי מגיע לך בעולם, ויש הרבה שמחפשים איפה לעזור...

הריב עם בעלך נשמע ממש מבאס, ומוסיף עוד קושי רגשי כבד לכל הסיפור.

משתפת במשהו שקיבלתי שבדיוק מדבר על הקושי הזה (שכתבה הרבנית יעל רט).

לא יודעת אם זה יעזור עכשיו, אבל אולי כדי להבין שזה לא רק אצלכם, וכדי קצת לפוגג את המתח סביב הזה. אולי יעזור אם תשלחי לבעלך...

*מתכון מוצלח*

מלחמה,

צו שמונה,

והוא ברצף והמון בצבא.

את רק מחכה שהוא יצא,

הוא רק מחכה להגיע לבית.

ואז,

סוף סוף הוא מגיע,

ואתם כל כך שמחים ומתרגשים.

לפעמים,

למרות הגעגועים,

זה יוצא מצ'וקמק,

ולפעמים אפילו ביקור ממש מבאס,

וכדאי שתהיו מוכנים גם לזה.

כי אנחנו מעמיסים כל כך הרבה ציפיות על 24 שעות, כשאנחנו גם ככה עייפים ומתוחים, גמורים ודואגים.

אז אם זה כבר קרה לכם, תדעו שאתם בחברה טובה, ורבים כמוכם חוו את אותה החוויה. וזה ממש לא סוף העולם, ובכלל לא נורא, אפשר פשוט להשתכלל בביקור הבא.

הפעם,

עם קצת ציניות (מקווה שתעמדו בזה), נראה לי רכיב שיש לו מקום בזמנים אלה...

...

אז למי שהאפטר היה מוצלח, ורוצה עזרה, איך לדאוג שבפעם הבאה הוא יהיה מצ'וקמק (שלא תהיה שונה מהחברות שלה), אני רוצה לחלוק איתכם באהבה נוסחה מובטחת ומתכון מנצח, איך לדאוג שיהיה נורא ומבאס, שתהיו עצבניים, כועסים ומאוכזבים. למי שהצליח לבד בלי הנחיות, בטוחה שהמתכון הזה, יעזור לכם לעלות קומה, ולשדרג את הבאסה.

(כותבת בלשון זכר ונקבה בהקבלה למה שקורה עכשיו אצל רוב האוכלוסיה.

*לכל המילואימניקיות, שהבעלים בעורף, אתם כאלה אלופות ואלופים גם ככה,* שסומכת שתצליחו לעשות את התרגום*).

...

אז הנה -

*המתכון המנצח לאפטר מבאס*

*הנחיה מספר 1 - תבואו מלאים בציפיות.*

תצפי שהוא יביא פרחים, שהוא יהיה עם המון כוח, שהוא ינקה ויקרצף את כל הבית כולל פנלים, יבשל אוכל לשבועיים הבאים, יטפל בילדים, ויקח את האוטו לטסט וטיפול, ויתקן את הנזילה, ותוך כדי יהיה רגוע, שלו ופנוי לשמוע אותך.

ואתה,

תצפה שתגיע לבית מצוחצח בריח אקונומיקה, אוכל מבושל וחם, לארוחה של כמה מנות, ממש כמו במסעדת גורמה.

תצפה למצוא אישה מוארת ויפה, מאופרת ולבושה למופת, ממש כמו שהיא היתה כשיצאתם לדייט, וילדים רגועים ונינוחים, שמחים ורגישים.

תבנה על זה שאשתך רעננה, וכל מה שהיא רוצה זה לפנק אותך.

*הנחייה מספר 2 - תהיו מסכנים*

תחשבי שאת הכי מסכנה,

תחשוב שאתה עובר את הכי נורא.

תהיו עסוקים בעצמכם, כמה שיותר בעוצמה, כמה שיותר ברחמים עצמיים.

*הנחיה מספר 3- תאשימו*

תאשימו אותו במלחמה, בזה שהילדים לא מקשיבים, בזה שהכיורים מלאים. בזה שאת לבד וקשה לך ואת מרגישה קורסת. *תשתדלי לדאוג שהוא ירגיש אשם.*

תשתדל גם אתה להאשים אותה. לא להבין למה היא מתפרקת, ולמה הילדים עושים שטויות, ולמה היא דואגת, בוכה ומתבאסת.

וכדאי להבטיח שהמתכון יצליח ממש, אם אפשר גם לזרוק לה איזה הערה, ככה בדרך אגב, שאשתו של חבר שלך שלחה לו חבילה עם פינוקים, ואשה אחרת באה לבקר, זה ממש בונוס, ויכול לגמרי לשדרג את תחושת האשמה שלה, להוסיף לבאסה ולדאוג שזה יהיה אפטר מהסרטים, אפטר מסרטי האימה.

*אבל אם אתם רוצים אפטר מסוג אחר, אפטר של חיבור ואהבה, אפטר שנותן קצת נשימה, וקצת הפוגה - פשוט תפסיקו.*

*תשחררו את כל הציפיות,*

*ואל תהיו מסכנים ומסכנות,*

*וגם בבקשה,*

*בלי טיפת אַשְׁמָה וְהָאַשְׁמָה.*

תזכרו שלכולם עכשיו קשה,

ותחשבו איך לאסוף כוחות,

ומה אתם יכולים לתת אחד לשני,

כדי שבסוף הביקור יהיו עוד געגועים.

תפסיקו להתעסק בעצמכם

ותתנו דעתכם על השני.

ואם אתם מותשים, וגמורים ולא יכולים, *פשוט תהיו כנים.*

תגידו שאתם היתם רוצים לפנק ואתם לא מסוגלים, ופשוט מותשים. תבקשו ותגידו מה יעשה לכם טוב, ותהיו כנים ופשוטים, מתפללים ומייחלים.

כי אנחנו לא צריכים בבית עוד זירת מלחמה, אלא מרחב של תקווה, הטענה ותקווה.

...

*לצומחות מהחיים עם יעל רט* צומחות מהחיים עם יעל רט (2)🕊️

קשוח ברמות

איזה גיבורות אתן אחת אחת

מצטרפת למה שאמרו פה, לדעתי זה פשוט לא הזמן להסתיר- את חייבת לשתף מישהו שיכול לעזור לך

משפחה/אמא/חמות גיסה מה שנוח לך

במצבך ממש נשמע שחייב בונגסטה

ניסית? זה יכול להציל ונחשב כדור בטוח לגמרי

רק אם את מחליטה לקחת קחי בחשבון שלוקח שבוע שבועיים להסתגל לעייפות וכדאי שיהיה לך יותר עזרה- שוב עוד סיבה לשתף...

קודם כל וואו. לא קלטתי עד עכשיו שאני גיבורה.

זה נשמע מצחיק, אבל רק כשאני קוראת אתכן אני מבינה שאני באמת עושה דברים לא רגילים. מרגישה שבעבודה מצפים ממני להיות הכי רגילה שיש, והילדים שלי קטנים ולא קולטים שקשה לי כי אני בלי אבא, אז זה משפיע עלי, אין לי כ''כ מקום להתבכיין.

אני כל הזמן במצפון שאני לא מתנדבת לכלום. כולם פה בסביבתי מכבסות לתושבי הדרום, מכינות ארוחות לחיילים, מתנדבות פה מתנדבות שם ואני מרגישה כאילו אני לא חלק, ולא נעים לי מעצמי. כי בסך הכל בעלי לא נמצא, אבל הכל פה רגיל. תודה לה' אלף פעם אין פה אזעקות וכד'. אז יחסית אני בגן עדן... הדבר היחיד שאני מצליחה להתגייס אליו זה קצת תהילים. וגם זה לא כל יום.

לכל מי שכתבה לשתף על ההריון- אני חושבת שגם אם אני אשתף זה לא ממש יעזור, כי ההורים וחמותי לא גרים פה, אז זה בעיקר יהיה טלפונים של אלף הצעות איך להסתדר. וזה הדבר השנוי עלי 🙄

אולי באמת אני אקח מנקה השבוע. בחיים לא עשיתי את זה כי באמת בעלי תקתקן, אז הוא שוטף כלים ורצפה.

הבעיה שיש לי בעיה של ''לא נעים לי''.

לא נעים לבקש עזרה, לא נעים שתבוא נערה ותראה כמה מבולגן, אז בסוף אני אנקה לפני המנקה... או שחמותי יום אחד באה לעזור לי, ואני עם הלא נעים שלי, הייתי עסוקה בלארח, וזה די מכביד...

בקיצור... ה' יעזור.  זה מאוד מחזק אותי לשמוע שאני גיבורה. זה נשמע מטופש, אבל מרגישה כ''כ מעוך שכל מילה טובה נותנת לי כח.

אה, ועוד דבר, ביום שישי באה משהי והביאה לי עוגה, הרגשתי שזה פשוט הרים אותי מהרצפה. זה ריגש אותי ברמה של דמעות . למרות שאני בכלל לא אוהבת עוגות עכשיו עם הבחילות, אבל היחס וזה שהיא שמה לב אליי, כל כך שימח אותי. אז כותבת פה כדי לתת כח למי ששמה לב לשכונה או חברה או סתם משהי מהישוב. (היא באמת לא חברה שלי, סתם משהי, וזה עוד יותר שימח) . 

זה התחושה שבע''ה יקרה משהו משמעותי אמיתי.

אם בעלי היה יוצא לטיול, או לעבודה, בחיים לא הייתי שורדת את זה שאני לבד.

אבל התחושה שהוא יוצא למשהו משמעותי אמיתי, ועם סבלנות רבה נתקדם עוד כמה צעדים לגאולה ממש מחזיקה אותי.  באמת שביום יום אני די מפונקת וקשה לי מאוד להיות לבד. אבל תודה לה' שנותן כוחות.

הכל טוב, את במצב קיצון, אף אחת לא תשפוט את הבית שלך! וזה עושה ככ טוב על הלב באמת. אל תהססי. אני הבאתי מישהי, במשך שעה סידרתי ביחד איתה, ואז נסעתי והיא נשארה לנקות. זה היה מעולה. ולהפך, יכולה להגיד לך על עצמי שבעבר עבדתי בנקיון ו דווקא הבתים שהיו במצב קשה וראיתי שלאמא ממש מאתגר, היה לי ממש מספק לנקות אותם! וראיתי כמה טוב זה עשה לי לאמא, בחיים לא שפטתי...

והכל ממש לא רגיל. גם אם אין אזעקות, להיות בלי בעל זה לא רגיל. ילדים שהיו בלי מסגרות- זה לא רגיל. הטראומה שעברנו כולנו גם אם "לא קרה לנו כלום בגוף- הנפש מצולקת. אז כלום לא רגיל פה. 

הבת שלי מתנדבת ומנקה כמה בתים של משפחות מגוייסות וכל פעם חוזרת ומספרת כמה שהבית היה הפוך..

אז קודם כל - תדעי שזה ככה אצל כולם..

ודבר שני - אני כאמא שלה ממש שמחה על זה..

סוף סוף היא קולטת שאנחנו לא המשפחה הכי מבולגנת בעולם ..

וגם היא לומדת שיעור ממש חשוב לחיים על איך נראים "החיים האמיתיים" בבתים עם משפחות ולא רק איך כולם מציגים כלפי חוץ שהכל מתוקתק..

לדעתי אין לך בכלל במה להתבייש וההפך - את נותנת לכל נערה כזאת מתנה חשובה לחיים...

כדי שנעה להתאפס ולהבין מי נגד מי..

יש לך אפשרות לעבוד לפחות חלקית מהבית?

זה ממש יכול להקל.

אגב הדימום היה בהריון?

כי אם כן אז ממש לא שייך כל הריצות כרגע, ובריאות ההריון יותר חשובה מההסתרה שלו ותקחי כמה מחלה שצריך, אפילו חצאי ימים אם משלמים לך מהיום הראשון.

בהצלחה, מקווה שישתפר בקרוב!

יום אחד שנעדרתי, ההורים של התלמידים כמעט בלעו אותי בחיים.

לא כולם, גם לא רובם, זה היה כמה בודדים, אבל זה הספיק לי בשביל לרסק אותי נפשית. אני לא מוכנה להיעדר בכלל, זה רק עושה לי לחץ נפשי של 'מה ההורים יגידו'.

אני לא עובדת משרה מלאה ,אז זה לא נורא ממש.

הדימום לא היה בהריון, היה לי מחזור ארוך ברמות הזויות, אז שאלתי פה על זה, חשבתי שאני אפספס ביוץ, אז ב''ה שבסוף נכנסתי להריון. 

קודם כל מזל טוב על ההריון!

אני מקווה שעם הזמן תוכלי לייצר מעט שגרה ולצאת קצת יותר בנחת.

תראי מה יכול לעזור לך אולי להכין סנדוויצ'ים מהערב או לשלוח פיתה עם שוקולד אם נגיד יש ויכוחים על הממרחים בבוקר.

אני חושבת שיש שני דברים שאולי יכולים לחזק אותך מנטלית:

דבר ראשון לזרוק לפח את ה"מה יגידו". מבינה שזה קשה וזה לבד משימה שמעמיסה רגשית. אבל ברגע שמצליחים לבנות חומה זה מאוד מאוד עוזר להדוף את הלא נעים ומה יגידו.

דבר שני זה לשתף את המנהלת, אבל לא מעמדה של חולשה. את יכולה להגיד שבמקביל למלחמה ולעובדה שבעלך מגוייס את מתמודדת גם עם אירוע רפואי ואת תעשי מאמץ לא להיעדר וכרגע מצליחה פחות או יותר לשלוט על העניינים אבל שתתן לך גב אם יש כדורים שמתחילים קצת ליפול לך מהידיים ושתהיה ערוכה למצב של החמרה כי אין לדעת מה יהיה ושתעדכני אותה אם תהיה בעיה קונקרטית.

זה עשוי לתת לך עוד קצת מרחב נשימה לדעת שהיא מודעת למצב לאשורו.

אני אחת שמאוד קשה לה לבקש עזרה.

באמת כמעט לא זוכרת את עצמי עושה את זה בחיים. בקושי מההורים. תמיד צריכה להיות החזקה והמסתדרת והזאת שעוזרת למי שצריך..

מעריצה נשים שמבקשות עזרה!!

ולגבי העבודה, המנהלת זה לא הסיפור, היא דווקא כן תבין אותי. הבעיה זה ההורים. כי אם אני לא באה, אין להם לימודים, אין צוות, כולם מגויסים... אז ממש לא רוצה להיעדר. 

רק ההריון עצמו עם הבחילות זה קשוח, אז להתמודד עם כל השאר בלי בעלך - את באמת אלופה.

רק הצעה קטנה שאולי יכולה לעזור - חשבת לקחת כדורים נגד בחילות? אני אף פעם לא ניסיתי אבל יש בנות שזה מאוד עוזר להן, מניחה שבלי הבחילות האלה יהיה לך פשוט יותר.

זה הציל אוי ממש! והייתי עם בחילות והקאות שלא מהעוה"ז.

הרבה יותר טוב מדיקלקטין...

פשוט כדור הצלה (יכולה לתת לך בחינם כדורים שנשארו לי, אם יקר לך. אבל זה שווה כל שקל, באמת!!)

תחילת הריון זה סיוטטטט נוראי. אין לי מושג איך שןרדים אתזה כשאת לבד עם הילדים.

תשכחי מלבשל להם. טבעול בפיתה בצהריים ופיתה עם חומוס או קורנפלקס עם חלב בערב. לבשת בשלב הזה זה באמת לא אנושי.

נתתן לי כח והעלתם חיוך.

אני באמת שוקלת כדורים נגד בחילות, בהריון הקודם לקחתי דיקלקטין וזה הוריד את ההקאות ונתן תחושה שאני קצת מכובה ומדוכדכת, כאילו אני במין בועה...

אני חושבת שאקנה את הזהב הזה, כי אני ממש סובלת. רק עד שאצא מהישוב לעיר כבר נראה לי יגמרו הבחילות 🙄

רק משתפת, איך הקב''ה דאג לי, כל כך הרבה פעמים היה לי השבוע , פשוט הרגשתי חיבוק מה'.... ערב אחד פינטזתי על ארוחת בוקר עם סלט שווה וחשבתי לעצמי שזה לא ריאלי, אין פה מסעדות או משהו, למחרת, הגיע אליי משלוח מאחיות שלי, הן לא יודעות בכלל שאני בהריון, פשוט פינקו בתור אישה של חייל, מלא דברים שווים ומפנקים... ריגשו אותי ממש, וזה היה פשוט תחושה שבא לי משמים, כי זה בדיוק מה שדימיינתי יום קודם, רק בהרבה יותר שווה...

ערב אחד, לא הייתי מסוגלת להכנס למטבח, וצריך להכין איזה משהו לערב... אפילו להפשיר לחם לא בא לי... פתאום השכנה שולחת לי שהכינה קציצות ואורז, ונשאר לה מלא אם אני רוצה.... קפצתי על זה בשמחה... היא אפילו לא מבינה כמה היא הצילה אותי, וזה היה גם לארוחת צהריים למחרת!

וגם, רציתי להכין לשבת פאי רועים, אין מצב שאני חותכת בצל... בעעעע ובשר טחון.... נתתי מתכון לילדה בת ב8 ועפתי לחדר, תאמינו לי עשתה את זה יופי טופי! (אין לנו גז, זה אינדוקציה). היא מאוד אוהבת שאני מכניסה אותב למטבח.

ועוד יום שבעלי השתחרר פתאום והכין את האוכל וניקה.. פשוט הצלה.

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות