וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה:
הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית,
וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים;
וּשְׁבִיל הָרַבִּים וּשְׁבִיל הַיָּחִיד,
הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים;
וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.
וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת — מַפְסִיק;
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵינוֹ מַפְסִיק,
אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
הדינים במשנה שמגדירים מה מפסיק בשדות כדי לחלק את החיוב הפאה לשניים, זה כי "שנאמר שדך ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה" (ירושלמי פאה ב, א). יסוד הדין כבר נמצא בספרא קדושים (א א, יא): "שדך לחייב על כל שדה ושדה", ואז הספרא ממשיך להביא בדיוק את הדינים במשנה.
הרמב"ם בפירוש המשנה מביא את הנאמר לעיל: "מפסיקין לפאה — לחלק השדה ולעשותה שתי שדות. ויתחייב להניח פאה בכל אחת מהם, כפי מה שנתחייב, כמו שאמר הכתוב: 'פאת שדך' (ויקרא יט, ט); ואמרו: ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה".
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ג, א) פוסק: "אין מניחין את הפאה משדה על חברתה כיצד היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן שנאמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה." מוסיף הרדב"ז: "וצריך להפריש פאה אחרת על השדה השנייה ומה שהפריש אין עליו שם פאה להפטר מן המעשרות".
האור פני מלך כותב בשם המים חיים: "הוא הדין אם הניח מקציר של זו על קציר של זו דאינה פאה". זאת אומרת בתלוש.
הדין שמפרישים לכל שדה בפני עצמו בצורה של פשט, כי כל שדה הוא היחידה שמחייבת. אם כי ניתן לטעון, זה כדי שבן-אדם לא ישכח לשים פאה על שדה אחת, כשהוא עוסק בכל שדותיו, ואז זה דין בכלוי, "לא תכלה פאת שדך".
הויקרא רבה אמור (כט, ב) כתוב:
"כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם כמה דאת אמר לא תכלה פאת שדך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט מייסרך ביסורין בעוה"ז כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא אימתי בחדש השביעי."
המדרש קשור לגמרא בסוטה ט ע"א: "מ"ד (מלאכי ג, ו) כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם אני ה' לא שניתי לא הכיתי לאומה ושניתי לה ואתם בני יעקב לא כליתם היינו דכתיב (דברים לב, כג) חצי אכלה בם חצי כלין והן אינן כלין".
אנחנו לא מכלים את שדותינו ואנחנו מעניקים לעניים כדי שיחיו, אז גם ה' לא מכלה אותנו ומשאיר את האומה בצורה נצחית.
ברור שבכך יש איסור חמור