וְלֶחָרוּבִין —
כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא,
נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ,
וְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה;
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ:
אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר.
(קיבלתי רשות ועידוג מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
לפי הגר"א זה המשך הדין של המשנה הקודמת שבשער כותש, אפילו גדר לא מפסיק לענין פאה. אנחנו נראה שלפי שיטתו גם חרובים הרואים זה את זה, הוא דין דומה לשער כותש.
לפי הראשונים שרק שער כותש שמונח על גבי הגדר מבטל את הגדר, פה זה דין חדש שגם אם יש גדר הגדר לא מפסיק בלי קשר לביטולו. (נדון בשיטת הראב"ד בנפרד)
יש שלושה פירושים בדין חרובים הרואים זה את זה:
1. הרמב"ם מפרש שאדם שעומד ליד החרוב רואה את האדם שעומד בצד החרוב השני. בפירוש המשנה הוא כותב כך: "רואין זה את זה — שלא יהיה בין אילן לאילן שום סתר שיסתיר ביניהם, ויהיה מרוחק זה מזה, שאם יעמוד האדם אצל האחד יראה השני." בהלכות מתנות עניים (ג, כא) הוא כותב: "החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כלן שדה אחת ופאה אחת לכלן".
2. המלאכת שלמה מביא את פירוש הר"ש שירילי"ו ז"ל שזה על העצים עצמם שרואים: "כל הרואין זא"ז. אחרובין קאי ואע"ג דלא שייך ראייה באילן משער תנא הכי דאילו היה להן ראייה היו רואין זא"ז שאין שום דבר מפסיקן. ולמעוטי אם היו בתים גבוהין באמצע שמפסיקין." זו כבר ראייה יותר רחוקה.
3. הראב"ד בהשגות על הרמב"ם מפרש שזה אדם שעומד על החרוב: "אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע"פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר. והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה". זו כבר ראייה יותר ארוכה.
גם הגר"א לכאורה מפרש כך. בשנות אליהו הארוך לא הכי ברור מלשונו אם מפרש כראב"ד או כרמב"ם: "כל הרואים זה את זה. פירוש אם עומדין בחרוב א' ורואין החרוב השני נותנין פאה א' ". אבל מזה שמביא טעם הראב"ד בקצר: "ולחרובין כו'. אפילו גדר לא מפסיק. והטעם שיש להם ענפים רבים וגבוהים", נראה שמפרש כראב"ד.
הרמב"ם יותר קשה במשנה: לשיטתו אדם שעומד בצד חרוב אחד לא יכול לראות חרוב בצד השני של העיר. אז יוצא שהדין של הזיתים בכל צד של העיר, הוא מרחק יותר רחב, מאשר הדין של עץ החרוב. הסיבה לכך היא שכנראה שהוא סובר שזיתים בזמנם היו יותר גבוהים או כי זיתים היו חשובים יותר, לכן יש להם שיעור רחב יותר. רבי אלעזר בן צדוק סובר בזיתים כרבן גמליאל שזה תלוי בזיתים בכל צד של העיר. לכן יוצא שרבי אלעזר בן צדוק שסובר שחרובים מודדים בכל העיר, זה יותר רחב אפילו מזיתים.
יוצא שרבי אלעזר בן צדוק חולק בקיצוניות על תנא קמא ורבן גמליאל. השאלה מה הסברא של רבי אלעזר בן צדוק.
לפי הראב"ד שזה העומד על החרוב, אז כנראה כשהיו עומדים על החרובים, היו רואים רוחות שונים של העיר, אבל לא כל העיר. לכן לדעת כולם חרובים יותר חמורים מזיתים, כי כנראה הם היו יותר גבוהים בזמנם, ורבי אלעזר ברבי צדוק סובר שפשוט מודדים חרובים בכל העיר כיחידה אחת.
אפשר לדחוק ברמב"ם את ההסבר של המשנה לפי סברות הראב"ד, ולהגיד שגם הרמב"ם סובר שלפי תנא קמא ורבן גמליאל שיעור החרובים יותר רחב מזיתים.
הוא יעמיד את המשנה שלדוגמא אדם שעומד בצד חרוב מהצד המזרחי בקצה הצפוני, רואה אדם שעומד בצד חרוב בצד הצפוני בקצה המזרחי, ובחרובים הם יהיו פאה אחת, ובזיתים הם מחולקים לשתי פאות. אבל זה דחוק, כי בפשטות המשנה מדברת גם לגבי מקרה שאדם עומד בצד חרוב בצד המזרחי בקצה הדרומי ואדם עומד לצד חרוב בצד הצפוני לקצה המערבי, שהם לא רואים זה את זה.
השאלה המציאותית, מה היה יותר גבוה אז הזית או החרוב, קשה לדעת, כי הם היו יכולים בזמן המשנה להגיע קרוב לאותו גובה סביב 15 מטר, וכנראה זה תלוי בזמן ובמיקום. לפי הראב"ד שזה כנראה הפשט היותר נכון במשנה, אז כנראה החרובים היו יותר גבוהים מהזיתים, ולכן שיעורם רחב יותר.
בשבח וגודל החרובים בארץ ישראל בסמוך לתקופת המשנה מעיד רבי חנינא במדרש שמואל (יג, ז):
"אמר רבי חנינא משעליתי מן הגולה התרתי אזורי ושל בהמי ושל אבא בני להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי, אמר רבי חנינא כשעליתי מן הגולה נטלתי חרוב ופצעתיו ומשך מלא כף ידי דבש, הדה אמרה בימיהון אישתני עלמא."
ברור שבכך יש איסור חמור
)