הוא לבן. מבריק כבדולח. באמצעו כוכב בוהק, מורכב גלגלים גלגלים, המוני כוכבים זעירים בכל גלגל.
חום בהיר, מקיף כהילה קסומה את האישון השחור.
היינו כל כך קרובים, שיכולתי לראות את עצמי בהשתקפות האישונים שלו.
הם פזלו מעט אל אמצעי. לא זעו מילימטר.
אני? זיגזגתי בעיני. פעם אל עינו הימנית ופעם אל עינו השמאלית.
ציפיתי לראות בהם רוע. ציפיתי לראות בהם דם. תאוות רצח. אש.
כל כך רציתי שיהיה ברור לי שהעיניים שמולי הן עיניו של השטן עצמו...
שבדקות הקרובות אני אובד והולך להיבלע בהן. לנצח. לצוף בחלל לבן מבריק כבדולח.
אבל לא. זה לא היה השטן, זה היה אדם. אנוש. צלם אלוהים.
שבשלווה, במו ידיו, קם עליי להורגני.
ההחחח. האגודל. עד עכשיו, בכל נשימה זעירה שלי אני מרגיש אותו נדחף אליי אל תוך קנה הנשימה.
הוא הקיף בקלות את צווארי, בשתי ידיים גדולות. ולחץ.
שניות של התקף החרדה נוראי
שבאופן יוצא דופן, נשמתי בו הייתה סדירה מאוד. אפס. פשוט לא הייתה.
בהפך אבסורדי לרמת החרדה האינסופית שהציפה אותי.
הכאב לא התרכז בחלק אחד בגוף, כל כולי הייתי במצוקה ה נוראית ביותר בחיי, ובחייו של כל אחד,
הייתי על סף מוות. לא באמת היה לי זמן לחשוב את כל מה שאני כותב היום. כשתוך שניות הלחץ הנוראי שאיים לקרוע את ראשי מעליי טישטש את ראייתי.
שחור בעיניי. שחור במחשבותיי.
רק שחור ושחור.
נו, עכשיו אני מת? אולי עכשיו? זה כבר קרה?
זה אכן היה רע. הראש שלי כמעט התפוצץ
אבל
הראש שלו התפוצץ לפניי,
על פניי...
הדם היה מישני לנזק, סתם נוזל חם,
לעומת הבאלגן של תערובת המוח והעצם, שהייתי צריך להוציא את עצמי מתוכה.
רק אחר כך בא החייל, והרים אותי. ומשם, היסטוריה.
היום אני יכול להבין למה לא ראיתי בעיניו את השטן, ואיך הוא, היה שרוי לו בשלוות עולמים.
הוא קיווה להיות העד האחרון לנשמתי האחרונה. אבל הוא נכשל. נשמתי אלפי פעמים מאז.
השטן – זה לא היה.
קיצו היה קרוב יותר משלי, הוא לא ידע זאת, אבל ודאי איזה ניצוץ שבתוכו הרגיש בכך.
בטח גם לו היו חוויות חוץ גופיות באותם רגעים נעלים.
............
ואחרי הכל, אני רק תוהה לעצמי, איך נראו עיניי שלי באותם רגעים?
כי, אלו העיניים שהוא כלוא בהן עכשיו. לנצח.
