דעתי שלי:
קודם-כל ידועה גישת תנועת המוסר שעדיף שהכל יהיה מאהבת שכר ומיראת העונש ובלבד שלא נעבור על לא תעשה אחד, וכמאמר ר' יוחנן בן זכאי:
אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון ושתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.
לכן בשביל התחלה אני חושב שלא צריך להיבהל מזה יותר מדי. בדורות האחרונים אמנם יראת העונש הפכה למילה גסה אבל נראה לי שזה מסוג הדברים שעליהם נאמר "מזה ומזה אל תנח ידך". תנועת המוסר שמה המון דגש על גיהנם ודברים בסגנון שאמנם מנקודת הסתכלות אחת הם יכולים להחליש ולהכניס לייאוש וגם מה שהם מרדדים את השיח אבל אני חושב שהריאקציה לצד השני שכולם צריכים להיות אוטומטית מקובלים אלוקיים שעושים מאהבה ושמחים בייסורים וראשם בעולמות העליונים ובהיכלות אהבה ויראה ואחרת "זה לא זה", גם היא לא ממש טבעית לענ"ד. זה אידיאל נשגב, גבוה, צריך לשאוף אליו, אבל מה לעשות לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואני גם בספק אם זאת הדרכה להמון העם. שאלו פעם את הר' מוצפי שליט"א איך אפשר ללמוד להבין את התפילה וענה שזה לוקח בערך חמישים שנה.
ואיך בכל־זאת?
עם השנים מתהווים לנו "מרכזי ערך", דפוסי חשיבה מסוימים ו"עדשות" שדרכן אנחנו בוחנים את העולם. יש אנשים שמאוד חשוב להם להיראות יפים ושיסתכלו עליהם ויש כאלה שלא פיתחו "מרכז ערך" כזה ומבחינתם ללכת עם שורט וטי-שירט לכל־מקום פשוט כי זה נוח. אני חושב שחלק מהעבודה זה לאתר "מרכזי ערך" כאלה ולשאול האם הם נצרכים? והאם ניתן למדוד את המציאות לפי קנה מידה אחר? הרש"ר הירש באגרות צפון נמנע מלהשיב מיד לסדרת השאלות שהוא מציב בהתחלה ומציע במקום זה להתחיל למדוד את החיים ואת המציאות לפי קנה מידה שונה לחלוטין, ואז לא קשה למה היהדות "מגבילה את החיים" כי אנחנו לא אמורים לבחון אותם דרך העדשה של הנאה חומרית.
דבר שני, מבלי להיכנס עכשיו לעובי הקורה בעניין חסידות, אני לא חושב שגישה של "התבטלות" במובן של ביטול הרצון האנושי והאישיות כאידיאל היא משהו שצריך לשאוף אליו, ועכ"פ לא נראה לי שזאת גישה ברת-קיימא. הרש"ר הירש אומר שאין צורך לבטל את האישיות והרצונות שלנו אלא אדרבה לעבוד את ה' עם אישיות גדולה ואיתנה ורצונות עצומים פשוט שיהיו כל אלה תורניים. אין שום בעיה לרצות שיהיה לנו טוב (אנחנו גם מתפללים שנזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא... ולכאורה אסור לבקש שכר? ואסור בכלל לרצות שום דבר אלא לעשות רצון ה' בלי שום פניות כלל? מכאן שזה יותר מורכב) אם אנחנו באים מתוך הבנה שיש לנו נשמה אלוקית ואנחנו רוצים לגמול איתה חסד ובכך שטוב לנו טוב גם לקב"ה ולעולם כולו.
גם בתורת הרש"ר הדגש הוא פחות על "מה אני צריך לעשות בשביל ה'" (הלא כתוב באיוב: "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח?") אלא "מה אני צריך לעשות בתור בן־אדם", כמו שהחתול יודע מה הוא צריך לעשות בתור חתול שזה לאכול עכברים אז גם אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו צריכים לעשות בתור בני אדם, וחלק מלהיות בן־אדם זה צניעות שבת תפילה כשרות (בן־אדם במובן התורני ולא במובן המנוכס המודרני) לדעתי אפשר לקבל הרבה מוסר מהתורה שלו בעניין הזה (לכן אפנה לספר אגרות צפון ולפירוש על בראשית א') - אפשר עוד להרחיב בנושא עד אינסוף אבל בינתיים אעצור כאן