כולנו טמאי מתים ועוד טומאות. בע"ה כשנבנה המקדש זה יחזור.

ילדים הם טהורים

אולי אי אפשר להגיע לאותה רמה כמו בזמן ביהמ"ק... אבל אפשר וחייב טהרה במסגרת המציאות...

יש שמה גופות או חלקי גופות.

וממה שביררתי בעבר, רוב הבניינים מחוברים במעביר טומאה.

וחוץ מזה יש עוד הרבה אפשרויות.

שני מושגים שונים בתכלית.  

חיים טהורים הם חיים המבוססים על ערכים, כבוד, התחשבות, אמטפטיה, דאגה ושמירה על איכות חיים וגם התחשבות בסביבה. 

יש שיגידו שזה גם משליך על מנהגי האוכל שלנו - לבחור בחיים טבעוניים.  ללא פגיעה בטבע ובבעלי חיים.  

אה טוב, אני חשבתי שהיא דיברה על ההגדרה של התורה, לא ע"פ הגדרה אחרת.

נ.ב אם אדם שומר תורה ומצוות, אז במעלתו היא דווקא כן לאכול בע"ח, כמו נח שהוא מעל הבע"ח. אך אם הוא עם הארץ אזי בהחלט אין הוא מעל הבע"ח ואין לו לאכול בשר (ע"פ אלשיך ואור החיים).

הכל

נכון אבל לא בהכרח תלוי בזה

לא בהכרח במילים האלה "בשביל ה'", כי כמו שכתבתי למטה יש גם גויים שחיים ככה והם לא חושבים שהם עושים את זה בשביל ה'. הם חושבים אולי שהם עושים את זה כי זה תפקידם בעולם ובעצם הם לא חושבים רק על עצמם בחיים האלה אלא מקדישים את עצמם למען ערך הטוב. משהו גורם להם לראות את זה כדבר הכי טבעי לאנושות וזה באמת נכון. אז עניין אותי איך מגיעים לנקודת מבט כזאת... שכ"כ יוצאת מעצמי, וכ"כ רואה את הנתינה מעצמי ואת הענווה כדרך לחיים. 

מקווה שהיה מובן...

שה' נכנס בכל דבר

כמה שתכנסי אותו יותר .. תעשי דברים יותר מהלב

בקיצור: תעבדי על יראת שמיים

אבל שלא תעשי הפרדה

יש את ההלכות ויש אותי

אלא אני זה חלק מה' ותמיד יש בי את ה'

התבטלות לה'.

כי התבטלות לה' זה לא רק מתי שנעים וכיף לי אלא תמיד. זה הערך העליון.

ואז כשחיים ככה בצורה כזאת של 'הכל למען ה'' אז כל דבר שעושים אפילו דברים יומיומיים ופשוטים נעשים מצוות.

נראה לי שאני לא מדברת על משהו רוחני בכלל...

יותר כמו משהו אנושי

טהרה אנושית

שאפילו לגויים יכולה להיות.

מתבטא בצניעות, לב נקי משאיפות עקלקלות.

כי אדם בהיותו אדם יש לו רצונות ודחפים

יש לו תאוות וכל מני דברים, ברגע שהוא מצליח להשתחרר מהם ולא לתת להם מקום

בכלל הוא הופך לכמעט מלאך שלא אין את הנסיונות האלה

וזאת חתיכת עבודה. זה אפשרי יש גדולים וצדיקים שהגיעו לזה אבל זה התבטלות העצמי

התבטלות האני שלי למען האחר וזה וואוו

אבל אפשר להתחיל משאיפה לענווה שזאת גם מעלה ואחת המדרגות להגיע לשם לרמה הזאת של כמעט מלאך.

 ובשביל זה צריך להתחיל להבליג על דברים להנמיך את עצמנו בפני אחרים, לחשוב על האחר קודם ולא עלי

אני חושבת שזאת הדרך להיות אדם טוב וטהור

אם לזה התכוונת

ועדיין כל זה לא אומר להתבטל מול אחרים, לבטל את דעתי מול אחרים, לא להיות אסרטיבי מול מי שמתנהג בחוסר יושר מופגן, מול מי שמנסה לרמות אותי, לנצל אותי, לדרוך עלי כי אני מנומס ורגיש.

שה' עשה את האדם ישר...

ונכון גם שיצר לב האדם רע מנעוריו וכו'

אבל עם ענווה- כמו שאת אומרת זה אחרת.

לא צריך להיות בלי יצר הרע כדי להיות נקי וישר וגם לא צריך להיות מלאך. עובדה.

להרבה ילדים יש את הענוה הזאת באופן טבעי. מבוגרים נהיים משהו אחר כבר בד"כ, משהו יותר גס, יותר אגוצנטרי, שמנסה להשתלט על החיים.

באופן אישי אני חושבת שעברתי תהליך כזה של התבגרות ועכשיו אני שואלת את עצמי איך חוזרים לענווה הזאת שהייתה לי באופן טבעי, אבל עכשיו לחזור אליה באופן לא טבעי?

אז מה הסיבה והמניע לענווה כזאת? אני חושבת שזה צריך להיות מניע חזק.. שיהיה יותר חזק מהרצון לעשות לי טוב אישי.

מ"מ יישר כח על השאלות הללו.. אני נהנה שאת שואלת אותן. אשמח לנסות להביא את דעתי אם יתאפשר לי.

התכוונתי, אם יתאפשר לי טכנית, שיהיה לי זמן ופניות הדעת לעסוק בזה..

אבל תחשוב על זה, עבודת ה' היא החיים... זה יפה שהתחומים מתערבבים

זאת תהייה שעלתה לי יותר באופן אישי ולא באופן ישיר לעבודת ה' ואני אשמח לשמוע מה יש לכל סוגי האנשים להציע

ואני שמחה שנהנים ולא מתייחסים לזה כפילוסופי מדי(:

מכל מקום - ההפניה הראשונה והמרכזית שעולה לי לראש, שמדברת על הנושא הזה ונותנת הדרכה כיצד להתעלות, היא אל דברי הרב חרל"פ במי-מרום חלק י"ט שער קריאות קודש מאמר ראשון (בחלקו השלישי, מחולק ע"י כוכביות), מהמילים "הא כיצד" (עד סוף אותו החלק. אפשר גם להמשיך, אבל שם זה עיקר הדברים).

כי שם שומם

דווקא לא כ"כ חשבתי על זה...

המצווה לשם המצווה ולשם שמים באופן חיובי, ואם מתלוות לזה מחשבות אחרות פשוט לתת להם לצוף, ולפעמים לצחוק על המחשבות.

האמת אני לא ברמה הזאת עדיין...

אני ממש רוצה אבל לא הגעתי

הכללית שאני עושה מצווה כי ה' ציווה.

יכולים להיות עוד המון מחשבות שמתלוות, אבל לנסות שיהיה את המחשבה הבסיסית הזאת.

אני עושה כי זה יפה בעיניי. כי זה מידות שאני מעריצה אצל אחרים והייתי רוצה גם להיות כזאת, לא כי באמת בשביל הטוב אלא בשביל שיהיה לי טוב.

כזה?

אני צריכה להוכיח מישהי על טעות מסויימת. עכשיו אני צריכה לעשות את זה לשם שמיים אבל המחשבה שצפה לי זה היא מעצבנת אותי מגיע לה שתראה שהיא טועה ומה שאתה מציע לעשות ברגע הזה זה לצחוק? מרגיש לי שזה ישמע כך: מוהאהאהע

דעתי שלי:

קודם-כל ידועה גישת תנועת המוסר שעדיף שהכל יהיה מאהבת שכר ומיראת העונש ובלבד שלא נעבור על לא תעשה אחד, וכמאמר ר' יוחנן בן זכאי:

אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון ושתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.

לכן בשביל התחלה אני חושב שלא צריך להיבהל מזה יותר מדי. בדורות האחרונים אמנם יראת העונש הפכה למילה גסה אבל נראה לי שזה מסוג הדברים שעליהם נאמר "מזה ומזה אל תנח ידך". תנועת המוסר שמה המון דגש על גיהנם ודברים בסגנון שאמנם מנקודת הסתכלות אחת הם יכולים להחליש ולהכניס לייאוש וגם מה שהם מרדדים את השיח אבל אני חושב שהריאקציה לצד השני שכולם צריכים להיות אוטומטית מקובלים אלוקיים שעושים מאהבה ושמחים בייסורים וראשם בעולמות העליונים ובהיכלות אהבה ויראה ואחרת "זה לא זה", גם היא לא ממש טבעית לענ"ד. זה אידיאל נשגב, גבוה, צריך לשאוף אליו, אבל מה לעשות לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואני גם בספק אם זאת הדרכה להמון העם. שאלו פעם את הר' מוצפי שליט"א איך אפשר ללמוד להבין את התפילה וענה שזה לוקח בערך חמישים שנה.

ואיך בכל־זאת?

עם השנים מתהווים לנו "מרכזי ערך", דפוסי חשיבה מסוימים ו"עדשות" שדרכן אנחנו בוחנים את העולם. יש אנשים שמאוד חשוב להם להיראות יפים ושיסתכלו עליהם ויש כאלה שלא פיתחו "מרכז ערך" כזה ומבחינתם ללכת עם שורט וטי-שירט לכל־מקום פשוט כי זה נוח. אני חושב שחלק מהעבודה זה לאתר "מרכזי ערך" כאלה ולשאול האם הם נצרכים? והאם ניתן למדוד את המציאות לפי קנה מידה אחר? הרש"ר הירש באגרות צפון נמנע מלהשיב מיד לסדרת השאלות שהוא מציב בהתחלה ומציע במקום זה להתחיל למדוד את החיים ואת המציאות לפי קנה מידה שונה לחלוטין, ואז לא קשה למה היהדות "מגבילה את החיים" כי אנחנו לא אמורים לבחון אותם דרך העדשה של הנאה חומרית.

דבר שני, מבלי להיכנס עכשיו לעובי הקורה בעניין חסידות, אני לא חושב שגישה של "התבטלות" במובן של ביטול הרצון האנושי והאישיות כאידיאל היא משהו שצריך לשאוף אליו, ועכ"פ לא נראה לי שזאת גישה ברת-קיימא. הרש"ר הירש אומר שאין צורך לבטל את האישיות והרצונות שלנו אלא אדרבה לעבוד את ה' עם אישיות גדולה ואיתנה ורצונות עצומים פשוט שיהיו כל אלה תורניים. אין שום בעיה לרצות שיהיה לנו טוב (אנחנו גם מתפללים שנזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא... ולכאורה אסור לבקש שכר? ואסור בכלל לרצות שום דבר אלא לעשות רצון ה' בלי שום פניות כלל? מכאן שזה יותר מורכב) אם אנחנו באים מתוך הבנה שיש לנו נשמה אלוקית ואנחנו רוצים לגמול איתה חסד ובכך שטוב לנו טוב גם לקב"ה ולעולם כולו.

גם בתורת הרש"ר הדגש הוא פחות על "מה אני צריך לעשות בשביל ה'" (הלא כתוב באיוב: "אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח?") אלא "מה אני צריך לעשות בתור בן־אדם", כמו שהחתול יודע מה הוא צריך לעשות בתור חתול שזה לאכול עכברים אז גם אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו צריכים לעשות בתור בני אדם, וחלק מלהיות בן־אדם זה צניעות שבת תפילה כשרות (בן־אדם במובן התורני ולא במובן המנוכס המודרני) לדעתי אפשר לקבל הרבה מוסר מהתורה שלו בעניין הזה (לכן אפנה לספר אגרות צפון ולפירוש על בראשית א') - אפשר עוד להרחיב בנושא עד אינסוף אבל בינתיים אעצור כאן

היה מעניין 

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום