קודם כל עכשיו זה לא מצב רגיל וגם הקטנים מרגישים את המתח והחרדה של המבוגרים.

אז לא יודעת כמה זה מדד לזמן רגיל.

ולגבי לשחרר.. כנראה עם הזמן זה יקרה.

לי כן יצא להשאיר על סבתא וכו' ועבר סבבה . בדכ רק הקטן התורן (עד גיל שנתיים)יכול לעשות בעיות. אבל גם זה לא צריך להתרגש מצרחות ברעג שאתם יוצאים. לרוב הם כן נרגעים אחרי שההורים הולכים. הסבתא מביאה איזה ממתק או מסיחה את דעתם בצורה אחרת. בסוף יצאתם אבל או לא? הם בכו גם אחרי שהלכתם כבר או רק ברגע היציאה? 

שאתם כמעט גרים אצלם כבר, שיודעת איך לטפל, אז לדעתי היית צריכה לצאת ולסמוך עליהן ועל הילדים שיסתדרו . כמובן רק אם הסבתא והדודה מוכנות להכיל

נכון, לא נעים לצאת ככה

אבל זו חלק מהדרך להרגיל אותם לזה

בכי זו מחאה. וטוב שהם מוחים, זה בריא. הקטנה שלי בת 4 וחצי הולכת לגן כבר שנתיים ועדיין מוחה על כל יציאה. לא אעצור את החיים בגלל זה

היא יודעת שאחזור. תגידי גם לילדים שאמא יוצאת ועוד מעט באה. הם יתרגלו גם אם ימשיכו לבכות כשתצאי

אבל בעיניי זה ממש מאסט שתצאי לבד מדי פעם וקול מחאות הילדים שגוברות על הצורך שלך באיוורור לדעתי די תוקעות אותך במקום

להפך, כשמוותרים בגלל שהם צורחים זה רק מלמד אותם שיש כח לצרחות שלהם וככה הם יכולים להשיג ממכם דברים.

גם הילדים שלי בוכים לפעמים כשאני משאירה אצל אמא שלי, אבל אחרי דקה - שתיים זה עובר להם ואחיות שלי מסיחות את דעתם ובסוף הם נהנים

לי תמיד נצבט הלב לבכיות האלה😅 אבל אני יודעת שעוד רגע זה יעבור להם

ומה עשיתם בלידות הקודמות?

אם זה אנשים שהם מכירים בטח יבכו קצת בפרידה ואז ירגעו... מניחה שסבתא או דודה יודעות איך להרגיע ולהסיח את הדעת.

כמובן, אם את סומכת עליהם. הייתי משחררת והולכת (והגיוני שזה גם יותר קשה לך מאשר להם🤭 הם בוכים קצת ונרגעים, ואת הולכת כל היציאה עם הבכי שלהם חרוט לך בראש..)

זה ממש קשה לצאת כשהם בוכים.

פעם הילדים שלי היו מגיבים ככה אפילו כשבעלי היה נשאר איתם. כשהייתי יוצאת, חלק מה'טקס' היה לבכות... בדרך כלל הם נרגעים די מהר אחר כך.

לפעמים, בתור מי שיוצא, יש רצון להישאר ולהרגיע ולצאת רק כשהם רגועים. אבל לפעמים לילדים זה פשוט בלתי אפשרי להירגע כשהם יודעים שהולכים להיפרד. הם חייבים לבכות על הפרידה, להבין שזה באמת קרה, ואז הם מצליחים לאסוף את עצמם ולהתמודד עם המציאות.

אני הרגשתי את זה כשפעם אחותי היתה אצלנו, וכשהיא היתה צריכה ללכת הילדים שלי נורא בכו ולא רצו להיפרד. והיא הרגישה לא נעים ללכת כשהם ככה אז היא ניסתה להישאר עוד ולהרגיע, אבל הם כמובן המשיכו לבכות כי הם ידעו שהיא עוד מעט תלך. בסוף אמרתי לה שפשוט תלך, ואז הם בכו עוד קצת אחר כך אבל די מהר נרגעו והכל היה בסדר.

ואז קלטתי שזה ככה גם כשאני הולכת. לא צריכה להיות לי מטרה שהם לא יבכו ברגע שאני יוצאת. כי הם לא מסוגלים לזה. הם צריכים לבטא את הקושי שלהם של הפרידה בבכי. וזה בסדר. אז אני מחבקת אותם, ומזכירה להם שאני אחזור עוד מעט, ואז אני הולכת (ואם הם תופסים אותי פיזית כדי לא לתת לי ללכת, אז אני לא זו שמרחיקה אותם ממני, אלא מי שנשאר איתם לוקח אותם ממני ומחבק אותם), ואחרי שאני באמת הולכת כבר יהיה להם הרבה יותר קל להירגע.

מקווה שתצליחו לעשות את זה שוב, ותגלו שהם באמת בסדר. מותר להם וזה אפילו בריא שקשה להם להיפרד. אבל הם יגלו שזה בסדר להישאר עם אנשים אחרים שאוהבים אותם. ואבא ואמא חוזרים. ולכם יהיו יותר כוחות להיות איתם...

המון המון ילדים נפרדים מההורים שלהם בגיל הזה והכל בסדר איתם.

אם זה למסגרות ואם זה לבייביסיטר.

את נמצאת איתם כל הזמן, זה לא שחסר להם זמן איתך, פשוט הם לא מכירים את המציאות הזאת וצריך להכיר להם אותה.

צריך לעשות את זה בהדרגה ובהתחלה זה לא יהיה כיף אבל את תראי כמה שזה יכול לעזור אחרי שיתרגלו.

השאלה כמה כוחות יש לך עכשיו להרגיל אותם.

זה תלוי בך כמה תהיי חזקה ולא תישברי מהבכי שלהם.

תתחילו מלצאת חצי שעה לסיבוב ואח"כ תגדילו את הזמנים, ברגע שהם יתרגלו למציאות שאתם לא כל הזמן סביבם, זה כבר פחות משנה כמה זמן יוצאים.

רק בהתחלה זה צריך להיות קצר עד שיתרגלו.

גם אם הם יבכו כל החצי שעה לא יקרה כלום בטווח הארוך אם את תהיי בטוחה בתוכך שזה מה שנכון לכם לעשות כמשפחה.

איך באמת את חושבת שהם ילמדו לשחרר

אם הם ככה בוכים ואז את מוותרת?

השארת אותם עם אנשים מוכרים

זה הזמן לשחרר

סביר להניח שהיו בוכים כמה דקות אחרי שיצאתם ואחכ היו מפסיקים

לטובתם, תאמיני בהם שהם יכולים ממש להסתדר ולהיות בטוב עם האנשים המוכרים שהשארת אותם.

קודם כל לגבי הלידה,

בעלי לא בא איתי אז הוא זה שנשאר איתם.

לגבי הפרידה בבכי,

התלבטתי מאוד אתמול.

אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה ויצאתי כשהאמצעי ממש בוכה הוא מאז בכה בהיסטריה כל פעם שיצאתי עד שחזרתי (גם אם זה לקח שעה, היו מצליחים להרגיע אותו ל2-3 דקות ושוב צורח) גם אם זה היה להישאר עם בעלי.

אז לא הרגיש לי נכון לעשות לו את זה שוב, להשאיר אותו צורח. במיוחד שגם הגדול צרח אז זה רק הוסיף לאווירה הלא נעימה. (בפעם הקודמת רק האמצעי צרח)

קיצור. לא יודעת מה לעשות.

אם רק אחד היה בוכה אז הייתי הולכת. אבל כשכולם בכו אז היה לנו פחות נוח לצאת ככה.

אולי באמת נתחיל בלצאת קרוב כשהם ערים (יוצאים בעיקר כשהם ישנים)

כואב לי שאת מוותרת על דברים שחשובים לך, בגלל הילדים.

הם לא ככ פגיעים כמו שאת חושבת. 

איך אפשר ככה לגדל את הילדים בנחת ובשמחה אם את לא יכולה לעזוב אותם לרגע??

ובגלל שאת כזאת אמא מסורה שחושבת על הילדים ומה טוב להם

אז תחשבי שהם צריכים אמא שמחה ופנויה ורעננה

וזה בסוף לטובתם

אנחנו צריכים לגדל את הילדים אבל לא להתבטל בשבילם. 

את חייבת לשנות פה את החשיבה

וככה עם נחישות וכשתהיי בטוחה בעצמך לעזוב אותם

תדברי איתם לפני, תסבירי

וכמובן תשאירי אותם עם אנשים מוכרים.

"מתסכלת אותי המחשבה שאני באמת כבולה אליהם ולא יכולה לצאת בלעדיהם כשערים"

לדעתי זו באמת רק המחשבה שאת כבולה

אני מבינה את הקושי, אבל הוא יותר שלך לדעתי

גם הבן שנורא צורח בסוף יתרגל, וגם - ילדים די "מתדלקים" אחד את השני בבכי..

אולי הוא עוד לא חווה את השלב של חרדת נטישה כמו שצריך כי את כל הזמן איתם. כנראה גם הקטנה יוצר, אבל מתישהו זה יגיע בכל מקרה. אז עדיף לנצל את זה שיש איתם מישו שהם מכירים ויכול להכיל ובאמת להתאוורר..

אם זה לא מתאים לל בשום פנים, אז לא

אבל לצפות שהם לא יבכו ואז לצאת כשהם ערים יכול לקחת גם כמה שנים

(יכולה לשתף שאני השארתי ילדים ישנים עם בייביסיטר רק פעם אחת מאז שנולדו, אבל במהלך היום חופשי עם סבא וסבתא אחרת הייתמ מאבדת את השפיות. אבל גם הרגלנו אותם לזה מגיל אפס בערך )

בגילאים האלו של הילדים שלי, גם לא השארתי עם בייביסיטר.

בקושי היינו יוצאים, וכשכן זה היה בבוקר כשהיו במסגרות. לך אין את האופציה אבל תכלס יש לך הורים צמודים שזה ממש יתרון. אצל ההורים לא הייתי חוששת להשאיר.

אם כרגע זה מה שנכון לך, אז הייתי מתאימה את עצמי והיציאות שלנו למצב- לצאת רק כשהם ישנים אצל אנשים מוכרים. הסיכוי שיתעוררו נמוך, ואם כן יהיו לידם דמויות מוכרות והם לא יחוו את רגע הפרידה.

רק מעודדת שזה לא לנצח, כשהגדול שלי היה בן 4 וחצי בערך הוא כבר פחות פחד להישאר לבד. התלהב להראות דברים לבייביסיטר ונהנה מהצומי, והוא גם יכל "לקחת אחריות" על האחים שלו. הם הרגישו ביטחון כי הוא איתם, והוא יכל לספר לבייביסיטר מה הם אוהבים ומה עוזר להרגיע אותם..

וגם כשהם ראו שהוא נהנה היה להם גם כיף

רק אז התחלתי להשאיר לבד. ואגב גם כיום אני משאירה עם בייביסיטר רק כשנוסעים למקומות יחסית קרובים (חצי שעה נסיעה) כדי שאם ממש לא תסתדר איתם נוכל לחזור בפרק זמן סביר.

בשאר הפעמים יוצא רק אחד מאיתנו (לשמחות משפחתיות שלי- אני נוסעת והוא נשאר. ולהיפך). סידורים ששנינו צריכים לצאת לוקחים איתנו או כאמור לוקחים חופש ואז על זמן מסגרות.

רק מחזקת שיכול להיות שזה טוב לכם כרגע. ואם את לא מרגישה צורך לשחרר, אז לא חייב🤷🏻‍♀️

עוד מעט, הם יגדלו קצת. תהיה שגרה בע"ה אחרי המלחמה, אחרי הטלטלה של הלידה. ואז תוכלו להרגיל לזה אם תרצו

היא בעצמה כותבת שהיא רוצה לצאת ולא יכולה

וזה שכמעט לא יצאת כשהיו קטנים.. לך אולי זה היה סבבה

אבל באמת שזה לא המצב האידיאלי

אוף המח שלי מחוק ולא הבנתי כמו שצריך את ההודעה השניה😵‍💫

בהתחלה כתבתי משהו בהקשר לשחרור והבנתי היא ענתה שהרגיש לה לא נכון להשאיר אותו צורח. אז נתתי את הנקודת מבט הזאת גם..

שתוכל לבחור במה שטוב לה ולהם בתור משפחה, ולא במה ש"צריך" או מצופה, בטח בזמן מלחמה שהילדים יותר רגישים ויש יותר חרדת נטישה..

כלומר, זה לא אירוע מקרי, אלא הבעיה תחזור על עצמה בוריאציות שונות.

לכן במקרה כזה הדרך לדעתי להתמודד היא לזהות את עיקר הקושי, לנטרל השפעות מסביב לעיקר הקושי, ולפרק לאט לאט את מרכז הבעיה.

במקרה הזה, אם אני מזהה נכון, עיקר הבעיה הוא באמצעי.

וזאת בעיה מתמשכת, היא לא עברה אחרי כמה שבועות, והיא תקפה גם כשבעלך נמצא. (זה עדיין נכון? ניסיתם לאחרונה להשאיר אותו עם בעלך בלעדייך?)

כלומר, חייבים להרגיל את האמצעי שאת לפעמים מתרחקת ממנו.

לנטרל השפעות, הכוונה להשאיר אותו עם האדם הכי קרוב אליו שאפשר (במקרה שאת חודש אצל ההורים יום יום סבא וסבתא ואחותך לטעמי בהחלט בקבוצה הזאת)

לא להשאיר אותו עם אחים שילבו את הבכי.

אולי אפשר להעסיק את הגדול עם סרט בזמן הפרידה?

עדיף להתחיל את התהליך בבוקר כשהוא יותר אסוף, ופחות עייף מכל הגירויים של כל היום. בשעה נוחה בשבילו.

אם יש מישהו נוסף בבית סביב 10 בבוקר זה מעולה. אם לא, אז תחפשי את השעה הסבירה ביותר במהלך היום.

תצאי לרבע שעה כל יום. או באיזה תדירות שאפשר. העקביות חשובה כדי שילמד מפעם לפעם.

פרקי הזמן המאוד קצרים זה כדי שמי ששומר לא יתייאש מהתהליך. אם יש להם סבלנות לשמוע צרחות חצי שעה אז תצאי חצי שעה. שיהיה לו הזדמנות להתגבר על הבכי. אם זה קשה בשבילם, אז פחות.

גם אם היית מכניסה אותו למסגרת היית מתחילה הסתגלות הדרגתית. כולם בוכים בהתחלה.

רק אחרי שתתגברי עם הבעיה שהאמצעי לא נותן לך לנשום בלעדיו, תוכלי להסתכל על אפשרות יציאה בערב עם בעלך כמכלול.

תזכרי שהתהליך לגמרי לגמרי לטובתו. הוא צריך אמא שפויה עם מאגרי כח לשעת חירום, ולא אמא שחיה את השגרה על הקצה.

וכל אמא במצבך הייתה על הקצה אפילו בלי קשר למלחמה ולעובדה שאתם לא בבית שלכם.

גם במצב שגרה מעטות היו שורדות תלותיות כזאת שאפילו אבא לא יכול להישאר איתו, במיוחד שעוד מעט יהיו שני קטנים אחריו.

קל וחומר במצב הנוכחי, זה ממש יהיה לטובתו.

התהליך יהיה קשה, אבל בסוף כולכם רק תרוויחו ממנו.

בהצלחה!

אני אוסיף גם

שאפשר לנסות לעשות את זה בהתחלה אפילו ממש לחמש דקות. ככה הוא יראה שאת באמת חוזרת כמו שהבטחת.

אני מתמודדת עם בעיה דומה, ויש לי ילדים גדולים יותר ואני עובדת משמרות והם נשארים עם בעלי, ועדיין חלק מהילדים בוכים עד עמקי נשמתם כשאני הולכת. ניסיון להשאיר עם בייביסיטר נחל כישלון חרוץ ולא עשה חשק לנסות שוב.

יש לי שאיפה לקבוע ערב קבוע ליציאה כל שבוע שהילדים בסוף יתרגלו אליו אבל כרגע לא בר ביצוע.

בהצלחה 

לספר לילדים סיפורים על ילדים שנשארים עם סבא וסבתא בזמן שאבא ואמא הולכים (וכמובן חוזרים).

אפשר לספר על חיות, או על ילדים אחרים, כדי שזה לא יהיה קרוב מידי, אבל יעזור להם להיחשף לרעיון. כמובן תוך כדי הסיפור כדאי להזכיר את הרגשות של הילדים, אבל גם לתת רעיונות להתמודדות.

אפשר לספר גרסאות שונות של הסיפור, פעם על ילד שבכה הרבה כי היה לו מאוד עצוב, וסבתא וסבתא ניסו להרגיע אותו אבל עדיין היה לו קשה, אבל בסוף אבא ואמא חזרו והכל היה בסדר. ופעם על ילד שהיה לו קשה בהתחלה אבל אחרי שסבא וסבתא חיבקו אותו ועזרו לו והקריאו לו סיפור אז הוא גילה שזה דווקא כיף להיות עם סבא וסבתא ולשחק אצלם, ופעם על ילד שדווקא ממש אוהב להיות אצל סבא וסבתא, וכשאבא ואמא הולכים הוא נותן להם חיבוק אומר להם להתראות בחיוך ואחר כך שמח כשהם חוזרים, וכו'.

אפשר גם לשחק ביחד עם בובות או עם פליימוביל, וגם שם ליצור תרחישים שונים של דרכי התמודדות שונות.

בהצלחה!

בעלי כרגע במילואים אז זה לא רלוונטי אבל גם בשגרה (מה זה? 😝) אנחנו יוצאים רק כשהם במסגרות בשישי או שנשארים בבית ועושים משהו כיף ביחד.

לדעתי עכשיו זה ממממש נורמלי שהילדים לא משחררים. הבן שלי בקושי נותן לי ללכת לשירותים 🤭

פרידה היא חלק מהחיים. זה לא רק צורך שלך לצאת ולהתאוורר אלא גם צורך של הילדים ללמוד להתמודד עם חרדת הפרידה.

וזו חרדה אמיתית, כי באמת שאת עוגן בשבילם, כשחושבים על זה בעיניים של ילד התגובה שלהם בהחלט מובנת. ובריאה!!

אבל את אמא שלהם והתפקיד שלך זה לא למנוע מהם את הפרידה אלא לתת להם כלים להתמודד איתה, כי פרידות הן חלק מהחיים.

קודם כל ממליצה על פרק שמדבר על כניסה למסגרות בפודקאסט "חזרה ללב ההורות". יש שם מידע שממש יעזור לך. וטיפים - לדבר עם הילדים לפני, לתת להם כמה שיותר מידע (מתי תלכי, לאן, מה תעשי שם ומתי תחזרי. מה הם יעשו בזמן הזה, מי ישמור עליהם וכו' ומה תעשו כשתיפגשו שוב). לדבר איתם על הרגשות שלהם, לתת מילים למה שקורה להם בלב מתוך אמפתיה כמובן אבל לא להתערבב. לתת לגיטימציה לרגשות כמו געגוע, דאגה, ולהעלות רעיונות להתמודדות. "מה יעזור לך כשאתה מתגעגע ואמא לא כאן?"

כדאי מאד להשאיר איזושהי מזכרת, משהו שהילד יוכל לאחוז בו בזמן שלא תהיו - תמונה, חפץ אהוב בריח של אמא וכאלה.

יש בפודקאסט רעיונות נחמדים בסגנון של - לצייר לבבות על כפות הידיים של שניכם, נשיקה בכיס וכד'.

וכשאתם הולכים - למתוח גשר מעל הפרידה: בשעה 10 אחזור ואתן לך חיבוק.

אני התפדחתי שאני אמא מזניחה ויוצאת למרות שבוכים וזה

והיא אמרה לי הפוך- אם הם בוכים כשאני יוצאת זה סימן בשבילי שאני צריכה לעשות את זה יותר🙃

והיא אחת שנשארת המון עם הילדים שלה..

ומתלבטת מה נכון לי.

מצד אחד,

באמת מרגישה צורך קצת לצאת, אפילו בלי בעלי.

יש לי רצון לצאת בבוקר ולהשאיר את הילדים עם בייביסיטר (אבל גם לא מוצאת בייביסיטר וגם לא מצליחה להשאיר אותם בלעדיי כאמור) כדי להיות קצת עם עצמי בשקט.

מצד שני,

קשה לי מאוד להשאיר אותם בוכים וללכת.

מבינה מאוד את הקושי שלהם, בעיקר של הקטנים.

הם כל יום כל היום איתי מהרגע שנולדו (אפילו במחלקת יולדות הם צמודים אליי 😅) אז מאוד קשה להם לשחרר ולהיות עם מישהו אחר ומרגישה שקשה לי מידי להשאיר אותם בוכים ולהנות בלעדיהם כשיודעת שיש מצב שהם בבית ממשיכים לבכות ואגזים קצת ואומר שאולי מרגישים שנטשתי אותם (במיוחד כשזה לא עם בעלי).

מצד שלישי,

הגיוני מה שאתן אומרות על הצורך להתמודד עם פרידה.

השאלה אם רלוונטי בגיל שלהם?

הגדול שלי בן 3.

אולי כדאי לחכות לגיל גדול יותר שאז יהיה להם גם יותר קל להתמודד? גם אז תהיה התמודדות אבל אני מאמינה שבגיל גדול יותר החוויה שלהם היא אחרת.

וגם, אם נכון לעשות את זה בזמן מלחמה.

שני הגדולים בחרדה מכל רעש ששומעים, כל רעש קטן שואלים מה זה ואם צריך ללכת לממד. הרבה פעמים אנחנו שומעים את הבומים שמפציצים בעזה והם מתעקשים להיכנס לממד.

ולגבי לומר להם זמן, זה היה יכול להיות יעיל בגיל גדול יותר.

בגילאים שלהם לא נראה לי שיש כל כך משמעות לזמן.

אתמול בערב יצאתי עם חברות אז אמרתי לגדול שהוא הולך לישון ואז אני יוצאת עם חברות והוא כמובן בכה. הסברתי לו שאני הולכת וחוזרת.

הוא לא ראה אותי יוצאת כי כבר ישן.

עכשיו הוא שאל אותי: אמא, בסוף את לא הולכת עם חברות?

הסברתי לו שהלכתי וחזרתי.

ותודה לכל אחת שהגיבה! ❤️

ניסיתי כבר כמה פעמים להגיב פה ומשום מה זה נתן לי לכתוב רק כותרת ולא תוכן.

בהתחשב במצב הבטחוני, בגילאים שלהם ובכוחות שלך, רק את יכולה לדעת.

תני לזה להבשיל בך

בוודאי שזה מתאים.

ילד בן 3 מסוגל לתפוס שאת נשארת גם אם הוא לא רואה אותך לידו.

התפקיד שלנו הוא לא למנוע מהילדים שלנו קושי והתמודדות אלא להיפך, לתת להם הזדמנויות וכלים להתמודד עם הקושי וכך לפתח חוסן. זו מתנה בשבילם! ככה גדלים!

אם מוקדם בשבילם לדבר על זמנים את יכולה לדבר על שלבים - אתם תשחקו, אחר כך איקס ילך לנוח, כשהוא יקום תאכלו ארוחת צהריים ואז אני אחזור.

אני חושבת כמו כולם שיהיה נכון להרגיל אותם לזה לאט לאט, ומסכימה איתך שזמן מלחמה הוא לא אידאלי לזה.

מצד שני, אנחנו לא יודעים כמה זמן תיקח המלחמה, וגם את צריכה את ההתאווררות יותר בזמן מלחמה...

עוד רעיון - אולי אם הם יצאו מהבית. ולא את יהיה יותר קל?

בזמן שכולכם בבית של סבא וסבתא, סבתא תגיד שהיא הולכת לסופר/לגן שעשועים/לשכנה, ותשאל מי רוצה לבוא איתה. היא יכולה אפילו להגיד שהיא רוצה לקנות קרמבו לכל מי שיהיה איתה.

ואז מי מהילדים שרוצה הולך עם סבתא לכמה דקות וחוזר.

אני מאמינה שבצורה כזאת הפרידה תהיה להם יותר קלה, כי הם אלה שהולכים ואת נשארת בבית, אז הם יודעים איפה את ואת לא נעלמת להם.

בהתחלה אפשר לזמן קצר כל פעם, ואת באמת תישארי בבית, ואחר כך אפשר לזמנים יותר ארוכים ואת תצאי (במקרה כזה אני חושבת שלא צריך להגיד להם מראש שאת תלכי, אלא פשוט ללכת וכשהם יחזרו וישאלו איפה את סבתא תגיד שאת בסופר/הלכת לקנות משהו/ לבקר את x, ותבואי עוד מעט. ובאמת לדאוג שתחזרי בפעמים הראשונות 5-10 דקות אחריהם).

בהצלחה!

שנשארות בבית עם הילדים כל יום כל היום.

כמו שאמרת בהתחלה. אני לדוגמה ממש צריכה אויר.

ורק לגבי החלק האחרון.. אם תחכי שהקטן יגדל, יש לך כמה שנים טובות, ואולי עד אז יהיה עוד תינוק שיהיה קשה להשאיר. זאת אומרת שאין לזה סוף. בעצם יש לזה, אבל יקח לך כמה שנים לשחרר..

גם לי לקח זמן להביא בייביסיטר כי חששתי איך יגיבו.. ברגע שהתחלתי הופתעתי שהתחברו מהר..

אני כן מציעה לך להתחיל בקטנה, להביא מישהי שאת סומכת עליה, איתך בבית בתור התחלה. אח"כ ללכת למקום קרוב, ולאט להגדיל את הזמן.. 

לדוגמא יחד איתך לשחק עם אחותך ואיתם ואז להגיד שאת יוצאת ואחותך תשאר איתם.

לפעמים זה גם קשה בהתחלה. אפשר להרגיל אותם אפילו לזמן קצר. לאט לאט הם יבינו שאת הולכת וחוזרת, ושיש מי שישמור עליהם.

אבל נשמע שמעבר לאיך להרגיל, את מרגישה בתוכך שזה לא בסדר ושהילדים

לא יוכלו לעמוד בזה או שזה קשה להם מדי

וזה יוצר ביצה ותרנגולת כי זה גם השדר שלך שהם קולטים

וכך הם מתנהגים וחוזר חלילה.

לכן המפתח הוא קודם כל שאת תרגישי שזה בסדר

זה בסדר שיש לכם זוגיות, ויש לכם חיים, ואתם מתאווררים

זה לא רק בסדר זה גם טוב. טוב לכם כאנשים וכבני זוג,

טוב גם להם כילדים שההורים שלהם יהיו בשפיות בשמחה ובאהבה.

ברוך ה' יש להם דמויות קרובות ומקום בטוח להיות בו, ואתם תחזרו.

כשבע"ה תהיו במקום כזה התחושה תעבור אליהם וגם להם יהיה קל יותר להתרגל

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

משחק הקלפים "מי גנב את האפיקומן?" (מבית "ישראטויס")

להלן ריכוז ההוראות המקובלות למשחק:

מטרת המשחק

להיות המשתתף שצבר את מספר הקלפים הגבוה ביותר בסוף המשחק, או לחילופין – להיות זה שחושף את "גנב האפיקומן".

מהלך המשחק

* הכנה: מערבבים את הקלפים ומחלקים לכל שחקן מספר שווה של קלפים (4–5 קלפים), ואת השאר מניחים כקופה במרכז.

* איסוף סדרות: כל שחקן מנסה להשלים סדרות של דמויות או פריטים הקשורים לליל הסדר (למשל: ארבעה קלפים של "כוס אליהו", "מצה", או דמויות של בני משפחה).

* בקשת קלפים: בתורך, עליך לפנות לשחקן אחר ולשאול אותו: "האם יש לך [שם הקלף]?".

  * אם יש לו – הוא חייב להביא לך אותו, ואתה ממשיך בתורך.

  * אם אין לו – עליך למשוך קלף מהקופה והתור עובר לשחקן הבא.

* השלמת סדרה: ברגע שיש לך סדרה שלמה, אתה מניח אותה גלויה על השולחן.

קלף "גנב האפיקומן"

זהו הקלף המיוחד של המשחק. בחלק מהגרסאות, מי שמחזיק בו בסוף המשחק "מפסיד" נקודות, ובגרסאות אחרות המטרה היא להשתמש בו כדי "לגנוב" סדרות שלמות משחקנים אחרים, אלא אם כן יש להם קלף "שומר" או "הגנה".

טיפים למשחק:

* ריכוז: חשוב להקשיב למה ששחקנים אחרים מבקשים כדי לדעת למי יש קלפים שחסרים לכם.

* גרסת הילדים: אם משחקים עם ילדים צעירים מאוד, אפשר לשחק בסגנון "רביעיות" קלאסי כשהנושא הוא חפצי הסדר.

חג שמח ובהצלחה בחיפושים!

יש כמה משתנים:

ילד- לא זוכרת את השמות אבל יש שני בנים ושתי בנות לכל אחד שם אחר

צבע הבגדים- אפור, ירוק, שחור לבן וחום

רהיט- מיטה, שידה, עגלה, ארון

בכל כרטיס יש שילוב של ילד+צבע+רהיט.

בכל סבב, אחד המשתתפים שהוא ה''מנחה'' מוציא כרטיס שרק הוא רואה. נניח הוא הוציא כרטיס שבו רחלי, לבושה בגד ירוק, מחזיקה עגלה.

שאר המשתתפים צריכים לגלות מה הנתונים בכרטיס של המנחה.

איך עושים את זה?

כל אחד בתורו שולף כרטיס, מראה למנחה ולשאר המשתתפים ושואל אם הכרטיס חשוד.

במידה שיש בכרטיס אפילו פרט אחד זהה לכרטיס שבידי ה''מנחה'' המנחה אומר שהוא חשוד.

במידה שאין שום פרט-המנחה אומר שלא חשוד.

המשחק הוא הצלבת מידע.

נחזור לדוגמא שלנו:

אם משתתף הוציא כרטיס שבו יוסי לבוש בירוק עומד ליד ארון- הכרטיס חשוד כי בכרטיס של המנחה הצבע הוא ירוק. ולכן הוא אומר ''חשוד''.

אין לשאר המשתתפים כרגע מושג מה הפרט הזהה.

אבל ע''י הצלבת מידע מהתשובות לגבי הכרטיסים האחרים אפשר להגיע לתשובה:

אם משתתף הוציא כרטיס שבו יוסי עומד ליד ארון ולבוש באפור והמנחה אומר שהוא לא חשוד, אפשר להסיק שבכרטיס שבידי ה''מנחה'' אין יוסי, אין אפור ואין ארון.

ולכן, כאשר נאמר ''חשוד'' על יוסי-ירוק-ארון, אחרי ששללנו כבר את יוסי ואת הארון, סימן שהצבע שבידי המנחה הוא ירוק..

ככה מתקדמים עד שעולים על המידע שבידי המנחה.

מנצח מי שמפענח את הנתונים בקלף בידי המנחה

הוא אמר לשטוף טוב וזהו

תודה רבה

עשיתי סטריליזציה לחלק מהדברים שאפשר

שאלה די מטומטמת כי התינוק מסרב לקחת בקבוק .... אבל בימים האחרונים כל יום מנסה לתת פעם אחת ולא רוצה לשבור את הרצף

כבולעו כן פולטו.. הסטריליזציה זה מים רותחים וזה מספיק אני חושבת. כמובן רק לחלקים שצריכים שטיפה. האחרים גם ככה לא נוגעים בכלום, רק אויר עובר שם.אולי הייתי מנגבת מבחוץ בקטנה.

תזכרי שגם חלב אם וגם תמל זה תמיד כשר לפסח

אם היה צורך בבקבוק, קניתי בקבוק חדש.

אחר כך או שהמשכתי להשתמש בבקבוק החדש, או ששמרתי אותו לפסח הבא.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡