השארנו את הילדים אצל ההורים שלי כשאחותי שומרת עליהם.
כןלם דמויות שמוכרות להם ברמה היומיומית.
משמחת תורה אנחנו אצלם בשביל הממד אז הם ממש מכירים ורגילים.
ואיזה צרחות היו כשאמרנו שהולכים, של שני הגדולים. (גילאי 3, 2)
הקטנה צרחה כשראתה שיוצאים. (גיל שנה)
אז ויתרנו.
ואני שואלת את עצמי, איך מלמדים אותם לשחרר?
פעמים בודדות ממש השארנו עם בייביסיטר ותמיד ישנו.
מתסכלת אותי המחשבה שאני באמת כבולה אליהם ולא יכולה לצאת בלעדיהם כשערים.
קודם כל עכשיו זה לא מצב רגיל וגם הקטנים מרגישים את המתח והחרדה של המבוגרים.
אז לא יודעת כמה זה מדד לזמן רגיל.
ולגבי לשחרר.. כנראה עם הזמן זה יקרה.
לי כן יצא להשאיר על סבתא וכו' ועבר סבבה . בדכ רק הקטן התורן (עד גיל שנתיים)יכול לעשות בעיות. אבל גם זה לא צריך להתרגש מצרחות ברעג שאתם יוצאים. לרוב הם כן נרגעים אחרי שההורים הולכים. הסבתא מביאה איזה ממתק או מסיחה את דעתם בצורה אחרת. בסוף יצאתם אבל או לא? הם בכו גם אחרי שהלכתם כבר או רק ברגע היציאה?
שאתם כמעט גרים אצלם כבר, שיודעת איך לטפל, אז לדעתי היית צריכה לצאת ולסמוך עליהן ועל הילדים שיסתדרו . כמובן רק אם הסבתא והדודה מוכנות להכיל
נכון, לא נעים לצאת ככה
אבל זו חלק מהדרך להרגיל אותם לזה
בכי זו מחאה. וטוב שהם מוחים, זה בריא. הקטנה שלי בת 4 וחצי הולכת לגן כבר שנתיים ועדיין מוחה על כל יציאה. לא אעצור את החיים בגלל זה
היא יודעת שאחזור. תגידי גם לילדים שאמא יוצאת ועוד מעט באה. הם יתרגלו גם אם ימשיכו לבכות כשתצאי
אבל בעיניי זה ממש מאסט שתצאי לבד מדי פעם וקול מחאות הילדים שגוברות על הצורך שלך באיוורור לדעתי די תוקעות אותך במקום
להפך, כשמוותרים בגלל שהם צורחים זה רק מלמד אותם שיש כח לצרחות שלהם וככה הם יכולים להשיג ממכם דברים.
גם הילדים שלי בוכים לפעמים כשאני משאירה אצל אמא שלי, אבל אחרי דקה - שתיים זה עובר להם ואחיות שלי מסיחות את דעתם ובסוף הם נהנים
לי תמיד נצבט הלב לבכיות האלה😅 אבל אני יודעת שעוד רגע זה יעבור להם
ומה עשיתם בלידות הקודמות?
אם זה אנשים שהם מכירים בטח יבכו קצת בפרידה ואז ירגעו... מניחה שסבתא או דודה יודעות איך להרגיע ולהסיח את הדעת.
כמובן, אם את סומכת עליהם. הייתי משחררת והולכת (והגיוני שזה גם יותר קשה לך מאשר להם🤭 הם בוכים קצת ונרגעים, ואת הולכת כל היציאה עם הבכי שלהם חרוט לך בראש..)
זה ממש קשה לצאת כשהם בוכים.
פעם הילדים שלי היו מגיבים ככה אפילו כשבעלי היה נשאר איתם. כשהייתי יוצאת, חלק מה'טקס' היה לבכות... בדרך כלל הם נרגעים די מהר אחר כך.
לפעמים, בתור מי שיוצא, יש רצון להישאר ולהרגיע ולצאת רק כשהם רגועים. אבל לפעמים לילדים זה פשוט בלתי אפשרי להירגע כשהם יודעים שהולכים להיפרד. הם חייבים לבכות על הפרידה, להבין שזה באמת קרה, ואז הם מצליחים לאסוף את עצמם ולהתמודד עם המציאות.
אני הרגשתי את זה כשפעם אחותי היתה אצלנו, וכשהיא היתה צריכה ללכת הילדים שלי נורא בכו ולא רצו להיפרד. והיא הרגישה לא נעים ללכת כשהם ככה אז היא ניסתה להישאר עוד ולהרגיע, אבל הם כמובן המשיכו לבכות כי הם ידעו שהיא עוד מעט תלך. בסוף אמרתי לה שפשוט תלך, ואז הם בכו עוד קצת אחר כך אבל די מהר נרגעו והכל היה בסדר.
ואז קלטתי שזה ככה גם כשאני הולכת. לא צריכה להיות לי מטרה שהם לא יבכו ברגע שאני יוצאת. כי הם לא מסוגלים לזה. הם צריכים לבטא את הקושי שלהם של הפרידה בבכי. וזה בסדר. אז אני מחבקת אותם, ומזכירה להם שאני אחזור עוד מעט, ואז אני הולכת (ואם הם תופסים אותי פיזית כדי לא לתת לי ללכת, אז אני לא זו שמרחיקה אותם ממני, אלא מי שנשאר איתם לוקח אותם ממני ומחבק אותם), ואחרי שאני באמת הולכת כבר יהיה להם הרבה יותר קל להירגע.
מקווה שתצליחו לעשות את זה שוב, ותגלו שהם באמת בסדר. מותר להם וזה אפילו בריא שקשה להם להיפרד. אבל הם יגלו שזה בסדר להישאר עם אנשים אחרים שאוהבים אותם. ואבא ואמא חוזרים. ולכם יהיו יותר כוחות להיות איתם...
המון המון ילדים נפרדים מההורים שלהם בגיל הזה והכל בסדר איתם.
אם זה למסגרות ואם זה לבייביסיטר.
את נמצאת איתם כל הזמן, זה לא שחסר להם זמן איתך, פשוט הם לא מכירים את המציאות הזאת וצריך להכיר להם אותה.
צריך לעשות את זה בהדרגה ובהתחלה זה לא יהיה כיף אבל את תראי כמה שזה יכול לעזור אחרי שיתרגלו.
השאלה כמה כוחות יש לך עכשיו להרגיל אותם.
זה תלוי בך כמה תהיי חזקה ולא תישברי מהבכי שלהם.
תתחילו מלצאת חצי שעה לסיבוב ואח"כ תגדילו את הזמנים, ברגע שהם יתרגלו למציאות שאתם לא כל הזמן סביבם, זה כבר פחות משנה כמה זמן יוצאים.
רק בהתחלה זה צריך להיות קצר עד שיתרגלו.
גם אם הם יבכו כל החצי שעה לא יקרה כלום בטווח הארוך אם את תהיי בטוחה בתוכך שזה מה שנכון לכם לעשות כמשפחה.
איך באמת את חושבת שהם ילמדו לשחרר
אם הם ככה בוכים ואז את מוותרת?
השארת אותם עם אנשים מוכרים
זה הזמן לשחרר
סביר להניח שהיו בוכים כמה דקות אחרי שיצאתם ואחכ היו מפסיקים
לטובתם, תאמיני בהם שהם יכולים ממש להסתדר ולהיות בטוב עם האנשים המוכרים שהשארת אותם.
קודם כל לגבי הלידה,
בעלי לא בא איתי אז הוא זה שנשאר איתם.
לגבי הפרידה בבכי,
התלבטתי מאוד אתמול.
אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה ויצאתי כשהאמצעי ממש בוכה הוא מאז בכה בהיסטריה כל פעם שיצאתי עד שחזרתי (גם אם זה לקח שעה, היו מצליחים להרגיע אותו ל2-3 דקות ושוב צורח) גם אם זה היה להישאר עם בעלי.
אז לא הרגיש לי נכון לעשות לו את זה שוב, להשאיר אותו צורח. במיוחד שגם הגדול צרח אז זה רק הוסיף לאווירה הלא נעימה. (בפעם הקודמת רק האמצעי צרח)
קיצור. לא יודעת מה לעשות.
אם רק אחד היה בוכה אז הייתי הולכת. אבל כשכולם בכו אז היה לנו פחות נוח לצאת ככה.
אולי באמת נתחיל בלצאת קרוב כשהם ערים (יוצאים בעיקר כשהם ישנים)
כואב לי שאת מוותרת על דברים שחשובים לך, בגלל הילדים.
הם לא ככ פגיעים כמו שאת חושבת.
איך אפשר ככה לגדל את הילדים בנחת ובשמחה אם את לא יכולה לעזוב אותם לרגע??
ובגלל שאת כזאת אמא מסורה שחושבת על הילדים ומה טוב להם
אז תחשבי שהם צריכים אמא שמחה ופנויה ורעננה
וזה בסוף לטובתם
אנחנו צריכים לגדל את הילדים אבל לא להתבטל בשבילם.
את חייבת לשנות פה את החשיבה
וככה עם נחישות וכשתהיי בטוחה בעצמך לעזוב אותם
תדברי איתם לפני, תסבירי
וכמובן תשאירי אותם עם אנשים מוכרים.
"מתסכלת אותי המחשבה שאני באמת כבולה אליהם ולא יכולה לצאת בלעדיהם כשערים"
לדעתי זו באמת רק המחשבה שאת כבולה
אני מבינה את הקושי, אבל הוא יותר שלך לדעתי
גם הבן שנורא צורח בסוף יתרגל, וגם - ילדים די "מתדלקים" אחד את השני בבכי..
אולי הוא עוד לא חווה את השלב של חרדת נטישה כמו שצריך כי את כל הזמן איתם. כנראה גם הקטנה יוצר, אבל מתישהו זה יגיע בכל מקרה. אז עדיף לנצל את זה שיש איתם מישו שהם מכירים ויכול להכיל ובאמת להתאוורר..
אם זה לא מתאים לל בשום פנים, אז לא
אבל לצפות שהם לא יבכו ואז לצאת כשהם ערים יכול לקחת גם כמה שנים
(יכולה לשתף שאני השארתי ילדים ישנים עם בייביסיטר רק פעם אחת מאז שנולדו, אבל במהלך היום חופשי עם סבא וסבתא אחרת הייתמ מאבדת את השפיות. אבל גם הרגלנו אותם לזה מגיל אפס בערך )
בגילאים האלו של הילדים שלי, גם לא השארתי עם בייביסיטר.
בקושי היינו יוצאים, וכשכן זה היה בבוקר כשהיו במסגרות. לך אין את האופציה אבל תכלס יש לך הורים צמודים שזה ממש יתרון. אצל ההורים לא הייתי חוששת להשאיר.
אם כרגע זה מה שנכון לך, אז הייתי מתאימה את עצמי והיציאות שלנו למצב- לצאת רק כשהם ישנים אצל אנשים מוכרים. הסיכוי שיתעוררו נמוך, ואם כן יהיו לידם דמויות מוכרות והם לא יחוו את רגע הפרידה.
רק מעודדת שזה לא לנצח, כשהגדול שלי היה בן 4 וחצי בערך הוא כבר פחות פחד להישאר לבד. התלהב להראות דברים לבייביסיטר ונהנה מהצומי, והוא גם יכל "לקחת אחריות" על האחים שלו. הם הרגישו ביטחון כי הוא איתם, והוא יכל לספר לבייביסיטר מה הם אוהבים ומה עוזר להרגיע אותם..
וגם כשהם ראו שהוא נהנה היה להם גם כיף 
רק אז התחלתי להשאיר לבד. ואגב גם כיום אני משאירה עם בייביסיטר רק כשנוסעים למקומות יחסית קרובים (חצי שעה נסיעה) כדי שאם ממש לא תסתדר איתם נוכל לחזור בפרק זמן סביר.
בשאר הפעמים יוצא רק אחד מאיתנו (לשמחות משפחתיות שלי- אני נוסעת והוא נשאר. ולהיפך). סידורים ששנינו צריכים לצאת לוקחים איתנו או כאמור לוקחים חופש ואז על זמן מסגרות.
רק מחזקת שיכול להיות שזה טוב לכם כרגע. ואם את לא מרגישה צורך לשחרר, אז לא חייב🤷🏻♀️
עוד מעט, הם יגדלו קצת. תהיה שגרה בע"ה אחרי המלחמה, אחרי הטלטלה של הלידה. ואז תוכלו להרגיל לזה אם תרצו
היא בעצמה כותבת שהיא רוצה לצאת ולא יכולה
וזה שכמעט לא יצאת כשהיו קטנים.. לך אולי זה היה סבבה
אבל באמת שזה לא המצב האידיאלי
אוף המח שלי מחוק ולא הבנתי כמו שצריך את ההודעה השניה😵💫
בהתחלה כתבתי משהו בהקשר לשחרור והבנתי היא ענתה שהרגיש לה לא נכון להשאיר אותו צורח. אז נתתי את הנקודת מבט הזאת גם..
שתוכל לבחור במה שטוב לה ולהם בתור משפחה, ולא במה ש"צריך" או מצופה, בטח בזמן מלחמה שהילדים יותר רגישים ויש יותר חרדת נטישה..
כלומר, זה לא אירוע מקרי, אלא הבעיה תחזור על עצמה בוריאציות שונות.
לכן במקרה כזה הדרך לדעתי להתמודד היא לזהות את עיקר הקושי, לנטרל השפעות מסביב לעיקר הקושי, ולפרק לאט לאט את מרכז הבעיה.
במקרה הזה, אם אני מזהה נכון, עיקר הבעיה הוא באמצעי.
וזאת בעיה מתמשכת, היא לא עברה אחרי כמה שבועות, והיא תקפה גם כשבעלך נמצא. (זה עדיין נכון? ניסיתם לאחרונה להשאיר אותו עם בעלך בלעדייך?)
כלומר, חייבים להרגיל את האמצעי שאת לפעמים מתרחקת ממנו.
לנטרל השפעות, הכוונה להשאיר אותו עם האדם הכי קרוב אליו שאפשר (במקרה שאת חודש אצל ההורים יום יום סבא וסבתא ואחותך לטעמי בהחלט בקבוצה הזאת)
לא להשאיר אותו עם אחים שילבו את הבכי.
אולי אפשר להעסיק את הגדול עם סרט בזמן הפרידה?
עדיף להתחיל את התהליך בבוקר כשהוא יותר אסוף, ופחות עייף מכל הגירויים של כל היום. בשעה נוחה בשבילו.
אם יש מישהו נוסף בבית סביב 10 בבוקר זה מעולה. אם לא, אז תחפשי את השעה הסבירה ביותר במהלך היום.
תצאי לרבע שעה כל יום. או באיזה תדירות שאפשר. העקביות חשובה כדי שילמד מפעם לפעם.
פרקי הזמן המאוד קצרים זה כדי שמי ששומר לא יתייאש מהתהליך. אם יש להם סבלנות לשמוע צרחות חצי שעה אז תצאי חצי שעה. שיהיה לו הזדמנות להתגבר על הבכי. אם זה קשה בשבילם, אז פחות.
גם אם היית מכניסה אותו למסגרת היית מתחילה הסתגלות הדרגתית. כולם בוכים בהתחלה.
רק אחרי שתתגברי עם הבעיה שהאמצעי לא נותן לך לנשום בלעדיו, תוכלי להסתכל על אפשרות יציאה בערב עם בעלך כמכלול.
תזכרי שהתהליך לגמרי לגמרי לטובתו. הוא צריך אמא שפויה עם מאגרי כח לשעת חירום, ולא אמא שחיה את השגרה על הקצה.
וכל אמא במצבך הייתה על הקצה אפילו בלי קשר למלחמה ולעובדה שאתם לא בבית שלכם.
גם במצב שגרה מעטות היו שורדות תלותיות כזאת שאפילו אבא לא יכול להישאר איתו, במיוחד שעוד מעט יהיו שני קטנים אחריו.
קל וחומר במצב הנוכחי, זה ממש יהיה לטובתו.
התהליך יהיה קשה, אבל בסוף כולכם רק תרוויחו ממנו.
בהצלחה!
אני אוסיף גם
שאפשר לנסות לעשות את זה בהתחלה אפילו ממש לחמש דקות. ככה הוא יראה שאת באמת חוזרת כמו שהבטחת.
אני מתמודדת עם בעיה דומה, ויש לי ילדים גדולים יותר ואני עובדת משמרות והם נשארים עם בעלי, ועדיין חלק מהילדים בוכים עד עמקי נשמתם כשאני הולכת. ניסיון להשאיר עם בייביסיטר נחל כישלון חרוץ ולא עשה חשק לנסות שוב.
יש לי שאיפה לקבוע ערב קבוע ליציאה כל שבוע שהילדים בסוף יתרגלו אליו אבל כרגע לא בר ביצוע.
בהצלחה
לספר לילדים סיפורים על ילדים שנשארים עם סבא וסבתא בזמן שאבא ואמא הולכים (וכמובן חוזרים).
אפשר לספר על חיות, או על ילדים אחרים, כדי שזה לא יהיה קרוב מידי, אבל יעזור להם להיחשף לרעיון. כמובן תוך כדי הסיפור כדאי להזכיר את הרגשות של הילדים, אבל גם לתת רעיונות להתמודדות.
אפשר לספר גרסאות שונות של הסיפור, פעם על ילד שבכה הרבה כי היה לו מאוד עצוב, וסבתא וסבתא ניסו להרגיע אותו אבל עדיין היה לו קשה, אבל בסוף אבא ואמא חזרו והכל היה בסדר. ופעם על ילד שהיה לו קשה בהתחלה אבל אחרי שסבא וסבתא חיבקו אותו ועזרו לו והקריאו לו סיפור אז הוא גילה שזה דווקא כיף להיות עם סבא וסבתא ולשחק אצלם, ופעם על ילד שדווקא ממש אוהב להיות אצל סבא וסבתא, וכשאבא ואמא הולכים הוא נותן להם חיבוק אומר להם להתראות בחיוך ואחר כך שמח כשהם חוזרים, וכו'.
אפשר גם לשחק ביחד עם בובות או עם פליימוביל, וגם שם ליצור תרחישים שונים של דרכי התמודדות שונות.
בהצלחה!
בעלי כרגע במילואים אז זה לא רלוונטי אבל גם בשגרה (מה זה? 😝) אנחנו יוצאים רק כשהם במסגרות בשישי או שנשארים בבית ועושים משהו כיף ביחד.
לדעתי עכשיו זה ממממש נורמלי שהילדים לא משחררים. הבן שלי בקושי נותן לי ללכת לשירותים 🤭
פרידה היא חלק מהחיים. זה לא רק צורך שלך לצאת ולהתאוורר אלא גם צורך של הילדים ללמוד להתמודד עם חרדת הפרידה.
וזו חרדה אמיתית, כי באמת שאת עוגן בשבילם, כשחושבים על זה בעיניים של ילד התגובה שלהם בהחלט מובנת. ובריאה!!
אבל את אמא שלהם והתפקיד שלך זה לא למנוע מהם את הפרידה אלא לתת להם כלים להתמודד איתה, כי פרידות הן חלק מהחיים.
קודם כל ממליצה על פרק שמדבר על כניסה למסגרות בפודקאסט "חזרה ללב ההורות". יש שם מידע שממש יעזור לך. וטיפים - לדבר עם הילדים לפני, לתת להם כמה שיותר מידע (מתי תלכי, לאן, מה תעשי שם ומתי תחזרי. מה הם יעשו בזמן הזה, מי ישמור עליהם וכו' ומה תעשו כשתיפגשו שוב). לדבר איתם על הרגשות שלהם, לתת מילים למה שקורה להם בלב מתוך אמפתיה כמובן אבל לא להתערבב. לתת לגיטימציה לרגשות כמו געגוע, דאגה, ולהעלות רעיונות להתמודדות. "מה יעזור לך כשאתה מתגעגע ואמא לא כאן?"
כדאי מאד להשאיר איזושהי מזכרת, משהו שהילד יוכל לאחוז בו בזמן שלא תהיו - תמונה, חפץ אהוב בריח של אמא וכאלה.
יש בפודקאסט רעיונות נחמדים בסגנון של - לצייר לבבות על כפות הידיים של שניכם, נשיקה בכיס וכד'.
וכשאתם הולכים - למתוח גשר מעל הפרידה: בשעה 10 אחזור ואתן לך חיבוק.
אני התפדחתי שאני אמא מזניחה ויוצאת למרות שבוכים וזה
והיא אמרה לי הפוך- אם הם בוכים כשאני יוצאת זה סימן בשבילי שאני צריכה לעשות את זה יותר🙃
והיא אחת שנשארת המון עם הילדים שלה..
ומתלבטת מה נכון לי.
מצד אחד,
באמת מרגישה צורך קצת לצאת, אפילו בלי בעלי.
יש לי רצון לצאת בבוקר ולהשאיר את הילדים עם בייביסיטר (אבל גם לא מוצאת בייביסיטר וגם לא מצליחה להשאיר אותם בלעדיי כאמור) כדי להיות קצת עם עצמי בשקט.
מצד שני,
קשה לי מאוד להשאיר אותם בוכים וללכת.
מבינה מאוד את הקושי שלהם, בעיקר של הקטנים.
הם כל יום כל היום איתי מהרגע שנולדו (אפילו במחלקת יולדות הם צמודים אליי 😅) אז מאוד קשה להם לשחרר ולהיות עם מישהו אחר ומרגישה שקשה לי מידי להשאיר אותם בוכים ולהנות בלעדיהם כשיודעת שיש מצב שהם בבית ממשיכים לבכות ואגזים קצת ואומר שאולי מרגישים שנטשתי אותם (במיוחד כשזה לא עם בעלי).
מצד שלישי,
הגיוני מה שאתן אומרות על הצורך להתמודד עם פרידה.
השאלה אם רלוונטי בגיל שלהם?
הגדול שלי בן 3.
אולי כדאי לחכות לגיל גדול יותר שאז יהיה להם גם יותר קל להתמודד? גם אז תהיה התמודדות אבל אני מאמינה שבגיל גדול יותר החוויה שלהם היא אחרת.
וגם, אם נכון לעשות את זה בזמן מלחמה.
שני הגדולים בחרדה מכל רעש ששומעים, כל רעש קטן שואלים מה זה ואם צריך ללכת לממד. הרבה פעמים אנחנו שומעים את הבומים שמפציצים בעזה והם מתעקשים להיכנס לממד.
ולגבי לומר להם זמן, זה היה יכול להיות יעיל בגיל גדול יותר.
בגילאים שלהם לא נראה לי שיש כל כך משמעות לזמן.
אתמול בערב יצאתי עם חברות אז אמרתי לגדול שהוא הולך לישון ואז אני יוצאת עם חברות והוא כמובן בכה. הסברתי לו שאני הולכת וחוזרת.
הוא לא ראה אותי יוצאת כי כבר ישן.
עכשיו הוא שאל אותי: אמא, בסוף את לא הולכת עם חברות?
הסברתי לו שהלכתי וחזרתי.
ותודה לכל אחת שהגיבה! ❤️
ניסיתי כבר כמה פעמים להגיב פה ומשום מה זה נתן לי לכתוב רק כותרת ולא תוכן.
בהתחשב במצב הבטחוני, בגילאים שלהם ובכוחות שלך, רק את יכולה לדעת.
תני לזה להבשיל בך
בוודאי שזה מתאים.
ילד בן 3 מסוגל לתפוס שאת נשארת גם אם הוא לא רואה אותך לידו.
התפקיד שלנו הוא לא למנוע מהילדים שלנו קושי והתמודדות אלא להיפך, לתת להם הזדמנויות וכלים להתמודד עם הקושי וכך לפתח חוסן. זו מתנה בשבילם! ככה גדלים!
אם מוקדם בשבילם לדבר על זמנים את יכולה לדבר על שלבים - אתם תשחקו, אחר כך איקס ילך לנוח, כשהוא יקום תאכלו ארוחת צהריים ואז אני אחזור.
אני חושבת כמו כולם שיהיה נכון להרגיל אותם לזה לאט לאט, ומסכימה איתך שזמן מלחמה הוא לא אידאלי לזה.
מצד שני, אנחנו לא יודעים כמה זמן תיקח המלחמה, וגם את צריכה את ההתאווררות יותר בזמן מלחמה...
עוד רעיון - אולי אם הם יצאו מהבית. ולא את יהיה יותר קל?
בזמן שכולכם בבית של סבא וסבתא, סבתא תגיד שהיא הולכת לסופר/לגן שעשועים/לשכנה, ותשאל מי רוצה לבוא איתה. היא יכולה אפילו להגיד שהיא רוצה לקנות קרמבו לכל מי שיהיה איתה.
ואז מי מהילדים שרוצה הולך עם סבתא לכמה דקות וחוזר.
אני מאמינה שבצורה כזאת הפרידה תהיה להם יותר קלה, כי הם אלה שהולכים ואת נשארת בבית, אז הם יודעים איפה את ואת לא נעלמת להם.
בהתחלה אפשר לזמן קצר כל פעם, ואת באמת תישארי בבית, ואחר כך אפשר לזמנים יותר ארוכים ואת תצאי (במקרה כזה אני חושבת שלא צריך להגיד להם מראש שאת תלכי, אלא פשוט ללכת וכשהם יחזרו וישאלו איפה את סבתא תגיד שאת בסופר/הלכת לקנות משהו/ לבקר את x, ותבואי עוד מעט. ובאמת לדאוג שתחזרי בפעמים הראשונות 5-10 דקות אחריהם).
בהצלחה!
שנשארות בבית עם הילדים כל יום כל היום.
כמו שאמרת בהתחלה. אני לדוגמה ממש צריכה אויר.
ורק לגבי החלק האחרון.. אם תחכי שהקטן יגדל, יש לך כמה שנים טובות, ואולי עד אז יהיה עוד תינוק שיהיה קשה להשאיר. זאת אומרת שאין לזה סוף. בעצם יש לזה, אבל יקח לך כמה שנים לשחרר..
גם לי לקח זמן להביא בייביסיטר כי חששתי איך יגיבו.. ברגע שהתחלתי הופתעתי שהתחברו מהר..
אני כן מציעה לך להתחיל בקטנה, להביא מישהי שאת סומכת עליה, איתך בבית בתור התחלה. אח"כ ללכת למקום קרוב, ולאט להגדיל את הזמן..
לדוגמא יחד איתך לשחק עם אחותך ואיתם ואז להגיד שאת יוצאת ואחותך תשאר איתם.
לפעמים זה גם קשה בהתחלה. אפשר להרגיל אותם אפילו לזמן קצר. לאט לאט הם יבינו שאת הולכת וחוזרת, ושיש מי שישמור עליהם.
אבל נשמע שמעבר לאיך להרגיל, את מרגישה בתוכך שזה לא בסדר ושהילדים
לא יוכלו לעמוד בזה או שזה קשה להם מדי
וזה יוצר ביצה ותרנגולת כי זה גם השדר שלך שהם קולטים
וכך הם מתנהגים וחוזר חלילה.
לכן המפתח הוא קודם כל שאת תרגישי שזה בסדר
זה בסדר שיש לכם זוגיות, ויש לכם חיים, ואתם מתאווררים
זה לא רק בסדר זה גם טוב. טוב לכם כאנשים וכבני זוג,
טוב גם להם כילדים שההורים שלהם יהיו בשפיות בשמחה ובאהבה.
ברוך ה' יש להם דמויות קרובות ומקום בטוח להיות בו, ואתם תחזרו.
כשבע"ה תהיו במקום כזה התחושה תעבור אליהם וגם להם יהיה קל יותר להתרגל
הבן הגדןל מגיע הביתה ב 9 וחצי בלילה מהישיבה , אוכל ויושב על המחשב/טלפון. הבן השני מגיע ב 6 וחצי בערב גם כן אוכל וצולל למחשב , עוזר פה ושם כשצריך משתדלת כמה שפחות הוא אחרי יום ארוך וכבר עייף. הבעיה היא שהם נמרחים ונזכרים להתקלח בשעות מאוחרות כבר 11 כבר לערך או רק להדליק את המים החמים בשעה 11 . וואלה אני כבר עייפה, הבית די מסודר, לרוב יש גם אוכל מבושל למחר, אבל מפריע לי הסדר הזה של הלילה. אתמול נניח הגדול נזכר שהוא רוצה להתקלח הדוד כבר היה דלוק כי אני רציתי להכנס למקלחת כמובן שאמרתי לו להכנס לפני כדי שלא לעכב אותו אבל זה עיכב ממש אותי בהמון זמן, ביקשתי מהבן השני רק לעשות שואב והוא נזכר רק לקראת 11 אמרתי אין מצב בשעה הזאת הייתי כבר גמורה. ככה הייתי עצבנית על זה שהוא נזכר פתאום שצריך להתקלח, וההוא לא עשה שואב ובכלל איפה אני מכניסה זמן שרק בשבילי? זמן זוגי?
יש לנו בבית סוג של הסכמה שהילדים ישנים לפנינו , לפעמים ב 12 בלילה אני במיטה מתה לישון אבל מחכה שהם יכנסו למיטות
אל תשאלו איך זה מגיע ל 11 וחצי-12 בלילה הזמן פשוט עף. ואז מתחיל גם הסיפורים והחוויןת שלהם ולא נעים לי אבל אין בי טיפת כח לשמוע אותם
איך מתנהלים בבית עם מתבגרים מתוקים? בכל זאת יש בבית גם קטנים וגם אני אחרי יום עבודה מחפשת בערב את הזמן שלי
לק"י
ולא לחכות להם.
זו התוכנית שלי עם בני 8 ו-11, שישנים מאוחר. גם לי נמאס לישון מאוחר מאוד, בין היתר בגללם (כי לרוב אני יושבת לידם לפני השינה).
אצלי חלק מהמטרה היא גם לגרום להם לישון מוקדם יותר. אצלך זה לא העניין, אבל אפשר לישון לפניהם.
הם התחילו להיכנס למיטה לפנינו, בטח אמא שלי.
היא קמה בשש בבוקר ובעשר- עשר וחצי היא כבר במיטה.
ובינינו זה גרם לנו גם קצת להתחיל להתקפל לכיוון החדרים וגם אם לא, אז היו כללים ברורים, אין חברים ומשאירים מטבח נקי כמו שקיבלנו (אפשר לבשל, לאכול וכו, אבל לנקות אח"כ).
באמת יש שלב שלמתבגרים אין תפיסת זמן בכלל ובעיניי ההורים לא אמורים לסבול מזה.
בתור מתבגרת הייתי נשארת ערה גם עד 3 בלילה
אי אפשר לחכות שכולם ילכו לישון...
רק נזהרתי לא להרעיש
לעלות לישון כשהבית עוד שוקק חיי הגדולים...
לצערי הרב.
צריכה ללמוד ממך.
תיכוניסטית שלי לא לומדת ביום ראשון, שניים אחריה מתחילים ביום ראשון בשעה 11 , זה אומר שהם הולכים לישון במוצ"ש מאוד מאוחר.
אצלי לילות לבנים בסניף זו התמודדות רצינית כי אני רוצה לישון. וגם ל"ג בעומר...
דווקא כיף לך שאת יכולה להחזיק את עצמך ערה. אני פשוט נרדמת
אני ממש מזדהה איתך, בעיקר בקטע שאת מדליקה דוד לעצמך מתה כבר להתקלח ולהתרענו, ובדיוק איזה מתבגר בא ואז את נותנת לוו קודם. ואז את שוב צריכה לחכות לדוד שיחמם.
ואני לעולם לא הולכת לישון עד שכולם במיטות, זה סוג של שריטה שלי.
אצלנו הגדולה בעיקר אצל חברות עד מאוחר בלילה, הליכה רגלית (אוטובוסים לחברות לא מרשה אחרי 21:00).
היא חוזרת סביב חצות.
אתמול ממש כעסתי עליה והגבלתי עש שעה 22:00 היא התעצבנה ואמרה שכוחן עוד בחוץ בשעה הזו (מה שנכון אגב)
מה אני אמורה לעשות?
סליחה על הנצלוש, אבל מציעה לך ולי כשעייפים פשוט להיכנס לחדר, לסגור דלת לשכוח מהבית, לקרוא ולהירדם בכיף. ולשים את אחד הגדולים אחראי לכסות את הקטנים לפני שהולך לישון ולנעול דלת, לסגור חלונות וכו
לק"י
המינוס שאם היא לא תחזור, אז לא תדעי🤦♀️
אולי לשים שעון מעורר לזמן שהיא אמורה לחזור. אבל זה גם מבעס לקום באמצע השינה.
מזל שאצלי עוד לא הגיעו לשלב הזה.
לא משנה שאני ישנה מאוחר בכל מקרה.
(בת כמה הגדולה, שחוזרת רק ב12?)
אצל הילדים שלי בסניף לחזור ב 12 בלילה בליל שבת/ מוצאי שבת / חמישי בלילה/חופש גדול /בגיל 16 זה נורמלי מאוד. יכול להיות גם מאוחר יותר. אנחנו הולכים לישון. מבקשים שכשהם מגיעים יכנסו לומר לילה טוב. כשזו בת זה מלחיץ יותר, תמיד וידאנו שיש'לה עם מי לחזור( יש חברה שגרה צמוד אלינו). בת ה 13 עדין לא יוצאת עד שעות כאלה, לא יודעים מה נעשה כשתגיע לגיל שהולכים לסניף בליל שבת , כי אין חברה שגרה צמוד. אולי נאלץ להגביל אותה בשעות לשעה שנוכל לבוא ללות אותה חזרה. בכל אופן 12 בלילה בגיל 16 זה נורמלי לגמרי.
לק"י
כי אני ישנה ב12 וממש קשה לי לקום.
(לא משנה שבן ה-11 שלי ישן הרבה פעמים ב11 גם. אבל אם רק חוזרים ב12 הביתה, אז בטח לוקח זמן עד שהולכים לישון).
זה גם אומר שאת הולכת לישון בלי קשר אם הם ישנים או לא, וגם נכנסת להתקלח לפניהם אם בדיוק תיכננת. הם כבר גדולים מספיק בשביל לדאוג לעצמם ולהשאיר נקי אחריהם, אפשר לשחרר ורק להציב להם כמה כללים למי שהולך לישון אחרון (בבית של ההורים שלי היה כלל שמי שחוזר אחרון עושה סבב שכולם נמצאים ונועל דלתות או מוודא שהבוילר/האורות מכובים). את יכולה גם פשוט להיכנס לחדר ולסגור את הדלת בשביל להרגיש שיש לך זמן לעצמך לבד ולדמיין שהם כבר ישנים
אבל באמת ממליצה לך לשחרר כבר עכשיו (לא יודעת בני כמה הם, אבל זה רק ילך ויחמיר עם השנים). אם את או בעלך מתעוררים לפעמים באמצע הלילה אתם יכולים לעשות סיבוב לראות שהכל בסדר, אבל נראלי ילדים שבגיל תיכון כבר יכולים להסתדר לבד בערב...
בעלי אחראי משמרת ערב
אני הולכת לישון מוקדם
והוא מתפעל את הילד שחוזר מאוחר
הוא לא מרשה זמן מסך
הילד אוכל מדבר איתו מתקלח מתארגן לשינה והולך לישון בזמן
יש ילדים שצריכים גם בגיל גדול הכוונה בניהול זמן
אם לא עוזרים להם הם יכולים לגלוש לשעות מאוחרות
וטיפ לגבי מקלחת
להתקלח לפני שהוא מגיע
אם יש רק מקלחת אחת
חבל להיות תלויים בעיכובים שלו
כשאנשים מסתובבים בבית
לא יודעת אם זה המצב של הפותחת
אבל אני כזאת
והייתי כזאת גם בתור מתבגרת
לא הצלחתי להשתחרר מזה גם כשישנתי בפנימייה
סבלתי מזה הרבה
כמה שניסיתי
שריטה שלי
אבל יש גיל שבו באמת אי אפשר לחכות שירדמו....
אפשר לוודא שכולם בבית, שהבית שקט יחסית
אבל אי אפשר לצפות שבגיל נגיד 16-17 כולם ירדמו לפני
אצלינו כך עוד אני לא אומרת להם מה לעשות
הם לא עושים (קשיי קשב וריכוז..)
אז מהרגע שהם באים הביתה אני כל הזמן מתזכרת להם את סדר הדברים.
והכלל שמ10 לא מסתובבים בכל הבית
אפשר להיות במיטה בשקט
גם מאוד קשה להם לקום בבוקר
אז חייבת שישנו בשעה סבירה
אבל יש שלב בחיים שאני שחררתי והפסקתי ללכת לישון אחרי הילדים, אני קמה לפניהם, עובדת קשה, אין סיבה שאני אצטרך לחכות שהם ילכו לישון.
לגבי זמן זוגי, שהילדים גדולים גם אם הם במרחב הציבורי הם בד"כ בשקט ומתעסקים בעניניהם, ולא מפריעים לי לזמן לעצמי או לשיחה זוגית.
לגבי השיחה, אני מאוד אוהבת לשוחח איתם, ובאמת הרבה פעמים הם נפתחים דווקא בלילה בשקט, אם זה מפעם לפעם אני זורמת, אבל אם אין לי כוח אני מבקשת שנמצא זמן בימים הקרובים לשיחה.
לגבי השואב, אני מזכירה. אם חזר, נח אכל ועכשיו לא עושה כלום אבקש שוב.
ואם בנים אז בכלל אשמח לשמוע
יהיה הפרש של כמעט שנה וחצי בע"ה
אשמח לעצות.
נניח שילדיי היקרים נמרחים ולהרדים אותם לוקח המון זמן בערב (מתסכל כשלעצמו אבל בעיקר גולש לערב המאוחר)- נכנסים לישון מאוחר, רוצים אותי או את אבא שלהם, מספרים מלא סיפורים, משתוללים, לא רוצים לישון, קופצים ממיטה למיטה, סיפורים שאני מספרת, סיפורים שהם נזכרים לספר לי, גם ב21:00 עד רוצים ליטוף וגירוד עד שירדמו (ככה הרגלנו אותם וקשה לשלוח אותם לישון כי הם מתעקשים שנהיה איתם עד שירדמו) והופ- מ19 בערב מגיעים ל21:30 בואכה 22. מודה שאנחנו לא יעילים, שנינו סביבם, שנינו מתרוצצים ומבזבזים את כל הערב. אחד מתוסכל שלוקח לו מלא זמן להרדים, השני עייף וגם מתוסכל ומתחלפים. לצערי הם לא שמים עלינו, ככה מרגיש, אם לא נהיה איתם בחדר הם מייד יצאו אחרינו ויהיו בסלון, וכשאנחנו איתם, הם מפריעים, מפטפטים, אנחנו אומרים שאסור לדבר וצריך להיות רציניים ולישון אבל הם לא מתרגשים במיוחד וממשיכים בשלהם. מרגישה שזה lose lose situation ועדיין עם כל הקושי מעשר כבר אין זמן לכלום.
איך אתן מצליחות להכניס את כל הדברים שעוד צריך חוץ מלהרדים את הילדים בזמן כ"כ מועט שנשאר?
- לארגן את המטבח אחרי ארוחת ערב
-לעשות כלים
-לסדר את הבית ליום המחרת
-זמן זוגי (אין)
- טלפון לאמא (עושה באופן חטוף אם בכלל, ודיי שפוכה ועצבנית)
-להכין אוכל (אידיאלי) ליום העבודה שלכן מחר (לא קורה)
-להתקלח, להסיר איפור, למרוח קרמים
-לראות איזו סדרה ולנוח שניה (אם לא קורה, אז מבאס לישון בלי שהקדשתי שניה לעצמי ביום הזה, אם כן קורה אז דופקים את הסעיף הבא וישנים מאוחר מאד מה שדופק בהתאמה את הבוקר שלמחרת כי קמים באפיסת כוחות אחרי בינג')
-לישון מוקדם
בקיצור- בלתי אפשרי..........
איך מייעלים את הזמן?
אחד מאפס את הבית ואחד שמשכיב.
יש סדר מאוד ברור של ארוחה, מקלחות, צחצוח שיניים, טקס שינה כזה (לכל הגילאים )
בינתיים יש מדיח שחוסך זמן בשטיפת כלים והאחראי על הסדר מאפס משחקים/ כביסה או שדוחה למחר - יש לי גם עוזרת כשצריכה.
וההרדמות שלנו לא חלקות אבל לא כאלה ארוכות כמו אצלכם
כמו שהציעו, אחרי ארוחת הערב אפשר שאחד מהם ירחוץ אותם, והשני ינקה, ואח"כ שישחקו קצת בזמן שאתם מבשלים ועושים את שאר עבודות הבית. תוך כדי גם אפשר לדבר איתם ולשמוע את הסיפורים שעולים וכו'.
גם ההרדמה, למשל ב8, אולי שאחד מכם ישאר איתם בחדר עם דלת סגורה עד שירדמו, ולשני יהיה קצת זמן רגוע, ותחליפו ביניכם כל יום. גם אצלינו הקטנים לא נרדמים לבד ויוצאים מהחדר אם אין מישהו איתם, אז אחד מאיתנו נשאר וברמה מסויימת זה גם קצת זמן שקט שגולשים בו בפלאפון וקוראים חדשות/מיילים וכו'
וגם אם יש זמן, בדרך כלל בערב כבר אין לי כח.
לגבי ההשכבות של הילדים-
אם הם צריכים שיהיו איתם, אז מלכתחילה תשבו לידם עד שירדמו. אין מה לנסות לתת להם להירדם לבד ובסוף לבוא כי הם לא נרדמים/ משתוללים.
לא צריך ששניכם תהיו עסוקים בהרדמות. עדיף שאחד יהיה עם הילדים,והשני בינתיים יהיה פנוי לדברים אחרים.
תמצאו זמן לכל הדיבורים והסיפורים לפני ההשכבות, ובזמן ההשכבה תקבעו כללים ברורים כדי לא להימרח סתם.
אצלינו בדרך כלל אני מספרת שני סיפורים, ואז מכסה אותם, מכבה את האור יושבת לידם עד שהם נרדמים. בינתיים אני בטלפון, ולפעמים נותנת יד לאחד הילדים.
אם מתעכבים וכבר מאוחר, אז אני לא מספרת סיפור. ככה הם פחות נמרחים בערב לפני שהולכים לישון.
אם הם מפריעים אחד לשני לישון, אפשר לפצל אותם. שכל אחד מכם יהיה עם ילד אחר במקום אחר, או להרדים קודם אחד ואחר כך את השני.
אם לוקח להם הרבה זמן להירדם כי הם לא עייפים, עדיף לאחר את שעת ההשכבה.
אבל נשמע שהם הולכים לישון מאוחר, ולא זאת הבעיה.
אולי דווקא ההיפך, בגלל שהם לא ישנים מספיק, הם גם ישנים פחות טוב ומתעוררים בלילה.
הילדים שלי בגיל הזה הולכים לישון בסביבות השעה 8. אבל זה תלוי ילד, ותלוי גם מתי קמים.
לגבי שאר הדברים שצריך להספיק, גם לי זאת נקודה שקשה לי.
יש דברים שבעלי עושה, כמו לשטוף כלים.
לפעמים יותר קל לי לקום מוקדם ולבשל משהו בבוקר, מאשר להתחיל לבשל בערב.
יש דברים שאני משאירה ליום החופשי, או לסוף השבוע.
בזמן האחרון ההשכבות אצלי זה בשתי נגלות.
יש את שני האמצעיים, בני 4.5 ו 6.5, שהולכים לישון בסביבות 8.
ויש את בן השנתיים שישן צהריים במעון, ואני משכיבה אותו בסביבות 9:30.
לפעמים אני עושה דברים ביחד עם הקטן, כמו לדבר עם ההורים שלי. אבל זה לא משאיר לי הרבה זמן.
לפחות הגדולה הולכת לישון לבד.
כשהילדים שלי היו קטנים רק בעלי היה מצליח להרדים את כולם יחד, אצלי תמיד נגרר לשיחות והשתללויות..
אפשר לשבת איתם יום לפני כן ולהגיד שעכשיו עושים זמן אישי לפני השינה, קצת דיבורים להמשיך לשינה רגועה..ילדים בני חמש בוודאי עייפים בשעה שמונה, בטח אם השינה שלהם לא רציפה..
צריך לנסות לעזור להם להרגיע את הגוף ולהיכנס למוד שינה, אם לא הולך ביחד אז בנפרד..
שש ארוחת ערב
שבע מקלחות
שמונה במיטה
אצלי רגילים לישון לבד אבל גם אם לא יושבים איתם וזהו בלי לקום. ניסית לשים להם פודקאסט להקשיב כשהם שוכבים? זה יכול לעזור
עוד דבר, אם יש לכם עוד חדר תפרידו אותם
ככה לא יעצימו אחד את השני
נניח שאני צריכה לשיר שירים או לספר סיפורים לילדים שלי כדי שיירדמו - אז אספר להם סיפורים שמעניינים *אותי* (ברמה שלהם, אבל לא כאלה שלגמרי משעממים אותי) ואשיר להם שירים ש*אני* אוהבת ונהנית לשיר.
ונניח שאני צריכה לסדר ולנקות את הבית כשכל מה שבא לי זה לישון או לראות סדרה - אז אני אעשה את זה אבל אשמע תוך כדי משהו מעניין וכיפי (משיעור תורה קליל ועד פודקסט מעניין).
כך ארוויח שני דברים יחד - גם הרדמת הילדים/סדר הבית וגם זמן כיף לעצמי.
או נניח שבעלי ואני יחד צריכים להרדים את הילדים - אז נשב בחדר ונחליף בדיחות מעל ראשיהם שרק אנחנו מבינים, או נספר סיפור שבו כל אחד אומר שורה אחת ואז בעצם זה יוצא משחק בשבילנו.
ונניח שאנחנו מסדרים יחד את הבית אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו - אז נפטפט תוך כדי ונעשה את זה בצורה כיפית ומשותפת ונהנה מזה.
וכך בעצם נרוויח גם זמן זוגי וגם הילדים יירדמו בסוף והבית יהיה מסודר.
כמובן, זה לא תחליף לגמרי לזמן זוגי אמיתי או לזמן אישי אמיתי, אבל פעם בכמה זמן אפשר להביא בייביסיטר ולצאת כזוג (לפעמים במפתיע אצל אחרים הילדים לא עושים בעיות), ופעם בכמה זמן אפשר להחליט שמוותרים על הסדר היומי ואז לעשות זמן כיף אישי.
ובשגרה לתחזק את הכיף והנחת תוך כדי הטיפול בילדים ובבית...
הולכים לישון בשמונה בגיל חמש. יש ילדים שכן צריך להיות קצת אסרטיביים. עברתי את זה עם גדולים. אם לא הייתי קצת אסרטיבית הם יכלו להיות ערים גם 16 שעות ביממה. לשטוף כלים ולבשל אפשר תוך כדי. הם לא תינוקות. אם הם הורסים בית תענישי אותם .
אני לא חושבת שיש שם איזה צורך שלא ענית עליו. פשוט זה כיף להשתולל ולזרוק דברים ולא ללכת לישון.
בעלי עדיין הולך לישון רק כשהוא מת מעייפות
מנסה להגיע לערב זוגי עם בעלי. יש לנו שני ילדים, הבכור בגן אז מי שמרדים אותו מסיים עם זה תוך דקה שתיים, אבל הקטנה בתקופה של השנצ במעון אין מה לדבר לפני 21-22 על שינה אצלה. ניסינו להיות יעילים ושאחד ירדים את שניהם אבל אז הם משתוללים וזה לא עובד, וגם בזמן האחרון היא רוצה רק אותי (אני לקראת לידה ממש והיא מרגישה ברמות ונהייתה רגשית), אז אני פשוט נרדמת איתה , ובגלל ההריון המתקדם קמה (כמו עכשיו) לפיפי ולמקלחת וכו ורואה את בעלי ישן בספה או עם הילד השני אחרי ש (שוב) אמרנו שנעשה ערב זוגי.
זה מסתכל מאוד אני לא מצליחה להחזיק את עצמי בסוף היום וגם לא הוא , ההרדמות פשוט מרדימות אותנו .
ואני עובדת מהבית אז איכשהו בהפוגות מספיקה לתחזק את הבית שזה המזל , אבל מבחינת זמן זוגי זה כבר ממש מדאיג כי אני שמה לב שזה כבר דפוס של שבועות שלמים שלא מחליפים מילה חוץ מליל שבת (מילים שהן לא טכניות או קשורות למה איתך
איך בעבודה ומי אוסף
את הילדים ). לא יודעת איך משלבים ילד שלישי בתוך המירוץ הזה תאמיני לי
ב18:00 ארוחת ערב, מקלחות אפשר לפני,
ואז יש סדר יום קבוע.
סיפורים זה מדהים ותורם המון להתפתחות, לא הייתי מוותרת אלא מקדימה ל17:00. חשוב ממש לתת להם זמן להתבטא ולהקשיב להם בפניות.
אפשר לעשות אמבטיה משותפת ארוכה בזמן הזה לתת להם לדבר.
מ19:00 בפיגמות אחרי כל הארגונים מי שמוכן מצטרף לסיפור ומורידים את האנרגיות אט אט.
19:30/19:45 נגמרו הסיפורים ורק מנסים להירדם.
בעיני הגיוני לשבת לידם עד שירדמו.
הם עדיין קטנים וזקוקים לביטחון.
אבל זה לא אמור לקחת יותר מ45 דקות גג, גם אצל ילדים שמתקשים להירדם (אם כל הערב לפני היה מותאם למעבר לשינה)
אז נניח 20:30 אתם אמורים להיות אחרי השכבות.
מטבח כלים סידור הבית, עושה ההורה שלא יושב לידם עד שירדמו.
נניח הורה אחד יושב 45 דקות. השני ב45 דקות מארגן הכל.
טלפון לאמא לא צריך להיות בסוף היום, אפשר בדרך לעבודה/ מהעבודה. וגם לא חייבים כל יום.
להכין אוכל למחרת אני מכינה בזמן ההכנה של ארוחת ערב.
מכינה מראש יותר ושומרת בצד.
נדיר שמתחילה לבשל בשעות בערב, לפעמים קורה, אסל אז מבשלת כמות ל2-3 ימים.
נניח מטגנת שניצלים אחרי שהכל היה מוכן מראש, לוקח 45 דקות נגיד ומספיק לכמה ימים. (יש לי גם גדולים שאוכלים כמות יפה) אז אם זה לשני מבוגרים זה לא כמות גדולה.
מרקים למשל אני שופכת לסיר ונותנת לזה לרתוח עוד לפני ארוחת ערב ואז בסוף היום רק מסיימת מה שצריך נניח לטחון את המרק.
להעדיף בישול פשוט ככל הניתן. (לצרוב חזה עוף זה ממש כמה דקות)
וכן יש תקופות בחיים שאוכלים פחות מסודר, זה עובר..
להתקלח זה הזמן האישי שלי, לא צריכה מקלחת בנפרד לזמן אישי
סדרה זה בחלומות.
אי אפשר בתקופת שיא בחיים לגדל ילדים קטנים וגם לחיות כמו רווקים..
זמן זוגי משתדלים תוך כדי.. למשל אם מקפלים כביסה ביחד אז מדברים קצת תוך כדי.
ובעיקר בשישי בבוקר.
חיים עם ילדים הם עמוסים ב"ה, זהו עומס מבורך.
לדעתי אם מרגישים סיפוק והנאה מההורות, רואים איך הילדים גדלים והופכים לאנשים קטנים, זה נותן המון כח ושמחה וממילא מדרבן ונותן מוטיבציה לשלם את המחירים שהעומס מביא איתו.
אם התחושה היא שהילדים נטל (ובהחלט הגיוני שיש תקופות כאלו) אז העומס הופך למעמסה וזה קשה.
מבחינת הקושי, זה הולך ומשתפר.
הבכור שלי היה גם יחד פעלתן ושובב מלא רעיונות יצירתיים והיה צריך גם להשגיח עליו ב7 עיניים וגם לא ממש היה אפשר לנשום.
ואז הוא גדל, ופעם פגשנו הורים לתאומים בנים אנרגטיים ברמות, וההורים גם הביעו קושי כזה של למה הבנים שלנו לא יכולים לשבת שניה בשקט ולהיות רציניים כמו הבן שלך.
הרגעתי אותם שגם הבן שלי שהיה בגיל של התאומים שלהם לא ישב דקה, וגם כשהתאומים שלהם יגיעו חדיל של הבן שלי הם דם ירגעו קצת.
ועכשיו הם בני 10 וממש השתנו והרבה יותר רגועים.
עדיין יש להם שובבות של ילדים, אבל שובבות בריאה לא מוגזמת.
אז מצד אחד מעודדת אותך שעם הזמן זה ישתפר
ומצד שני לא כדאי לסחוב תסכול מהשלב הזה וכדאי לשפר את החוויה סביב המציאות המאתגרת כרגע. להרגיש סיפוק בתוך העומס.
יכולה להגיד שרופא אנדוקרינולוג מומחה ממש אמר לנו שאין שום בעיה לתת את זה
בארץ גם צריך לזה מרשם וגם צריך ליווי רופא לגבי המינון והסוג המדויק. (למרות שאפשר באייהרב לקנות בלי מרשם)
אבל לפעמים יש קשיים בהורות שמגיעים לא כי ההורים לא יודעים לתת גבולות אלא כי יש איזשהו קושי לילדים שמכניס את ההורים ללופ שמחמיר את הקושי של הילד, ואז כל מה שמצליחים לראות מבחוץ-זה שההורים לא מתנהלים כמו שצריך, אבל זה מגיע מקושי אמיתי של הילד שמעורר אצל ההורה תגובה שאולי מחמירה את המצב-אבל היא לא מקור הבעיה.
כן לפני המלטונין הייתי ממליצה על כל השיטות הרגילות-בלי מסך בערב בכלל, (עדיף בלי מסך אחהצ בעיניי בכלל) להחשיך את הבית, לייצר טקס שינה קבוע, אבל אם זה לא עובד-הייתי מנסה מלטונין. חבל שכולם סובלים לחינם
יעל מהדרוםאחרונהילד בן שנה וחצי
ו- 2 בני 6 ו-7
אחהצ הולך לנו מצוין ממש, רגוע שלו, משחקים, עושים ש.ב
מכינים אוכל ואוכלים
מגיע זמן המקלחות וכו והמצב מתהפך
מזזמן רגוע הכל הופך לסיר לחץ...
מקלחת את הקטן
ורודפת אחרי 2 הגדולים יותר
שיכנסו להתקלח
שיצאו מהמקלחת
ושבאמצע לא ישתוללו מדי...
ואז ההשכבה ההארווווכככככה
הקטן לאחרונה צריך שיהיו לידו
ולוקח לו זמן
והגדולים בזמנים טובים קוראים ספר
ובזמנים פחות טובים משתוללים ועושים רעש
וזהו בשלב הזה אני כבר מאבדת את זה..
מגיע לזמן ההרדמות איתם כבר בלי עצבים וכוח
וזה מסתכל אותי
כן נותנת נשיקה וקריאת שמע עם כל הסבלנות והרוגע שעוד יש בי...
אבל כבר לא נשאר בי טיפת כח וסבלנות לסיפורים רגועים
ואם נזכרו במשהו להגיד זהו בכלל...
בעלי לא יכול להיות בבית לעזור...
מה אפשר לעשות?
להקדים אא כי לא נספיק כלום באחהצ...
לזמן ההשכבה:
אם משחקים זה כיף להם, אז להפוך את המקלחת לזמן משחק (לקלח בובות או משחקים אחרים יחד איתם).
אם את מספרת סיפורים, אז לשמור סיפורים מיוחדים (עדיף בהמשכים) לשעת ההשכבה.
וכן הלאה.
וגם לערוך להם הטרמה - ללמד אותם לזהות בשעון את שעת השינה, וחצי שעה מראש לומר להם: בעוד חצי שעה מתחילים מקלחות. ואחר כך - בעוד רבע שעה, בעוד חמש דקות...
ולומר להם את סדר הערב בכל פעם: נאכל ארוחת ערב, ניכנס להתקלח, נשכב במיטה, נשמע סיפור, נקרא קריאת שמע ואז נישן.
שאולי הזמן הזה לחוץ, לפחות אצלנו, כי כבר מגיעה תחושה של סוף יום ואז אתה רוצה שזה יגיע כבר מהר..
אם נגיד המקלחות היו לפני זמן המשחק והש"ב, את חושבת שזה היה מתנהל אותו דבר?
מצידי למשוך את הזמן בנחת ולהשכיב ברוגע
אבל בלחץ משעה מסוימת שהם עדיין לא ישנים
ויהיה חסר להם שעות שינה
ויהיו עייפים למחרת...
כמה שאני מקדימה ואומרת בואו נשחק עד 7 כדי שנתקלח בנחת אחכ ולא בלחץ
זה לא עוזר
כשמגיע הזמן הם לא מתגייסים אליו
וכנראה שהבעיה בהתנהלות היא בי...
לפעמים אני מקלחת אותם מיד אחרי ארוחת צהריים ובערב הם משחקים, או נניח מקלחת ואחריה ארוחת ערב, להשאיר את אותם דברים- משחקים, שיעורי בית, הכנת אוכל, ארוחה ומקלחת. פשוט להחליף את הסדר של הדברים.
וגם, הגדולים יכולים לשמוע סיפור לפני השינה בהשכבה של הקטן ואז בהשכבה שלהם רק נשיקה וקריאת שמע אחרי שהם כבר קיבלו סיפור בנחת. ובן שנה וחצי אצלי לפחות היה נהנה מלשמוע אותי מקריאה גם סיפורים ברמה שהוא בכלל לא מבין, רק מהקול הרגוע של אמא.
ברגע שאתם יודעים מה התכנון ואיך הסדר ערב/שינה שלהם יהיה, לכם יהיה קל יותר... ואתם צריכים להשתדל להיצמד לשיגרה הזו ולא לסטות אחרת זה חוסר יציבות לילדים.
הם צריכים לדעת למה לצפות לקראת השינה זה כבר מרגיע את הגוף..
לדוג'-
לתת להם תעסוקה כשאת מכינה ארוחת ערב, לאסוף את המשחקים, לעשות מערכת, לסדר את החדרים לקראת השינה וכד'.
בזמן הארוחה לא קמים, אלא אם כן צריכים להתפנות או סיימו לאכול, אפשר לדבר איתם תוך כדי ולשאול אם יש להם משהו לספר לך (אם ירצו לאחר מכן תגידי שישמרו את זה למחר), לבקש מהם לפנות, אם יש קטנים אז שהגדולים יפנו להם, לתת להם לעזור בניגוב השולחן, סידור הכיסאות להחזיק לכם את היעה.. את גם מעסיקה אותם וגם משאירה שולחן נקי.
במקלחות- שבעלך יקלח אותם אחד אחרי השני, ונגיד את תארגני בגדים מראש ותקחי אותם לחדר ותעזרי למי שצריך להתלבש ובעלך בינתיים מסדר את כל הבלאגן שנהיה בחדר מקלחת או להיפך בתפקידים ומראש לשים סל כביסה בצד כדי להניח אותם ישר שם ולא לזרוק לרצפה... זה חוסך המון זמן!
להגיד להם שעכשיו נכנסים למיטות ואף אחד לא קם בלי רשות של ההורים ולעמוד על זה! ממש להגיד להם עכשיו אנחנו נכנסים למיטות וכו'... גם אם אחד מהם קם על דעת עצמו בשביל להתפנות, את אומרת לו לחזור לחדר ולבקש רשות, בשביל להרגיל אותם לבקש רשות, כי עכשיו זמן שינה, לא כדי להיות רעה חלילה...
אפשר לשים להם בבוקסה סיפורים, שירים שקטים, מי שמפריע אתם תאלצו לכבות וחבל, בשביל שזה ימשיך הם חייבים להיות בשקט ולא לקום מהמיטות.
ככה לפחות אצלי זה עובד.
לא יודעת בני כמה הילדים שלך, אני עם שני קטנטנים , אחת בת שנה וחצי ואחד בן ארבעה חודשים. אבל נראה לי שככל שהם יותר גדולים זה יותר קל כי זה יחסית יותר יציב. בתקופות שיש אצלנו שינויים, אנחנו "לומדים" את הדפוס כמה ימים ואז מתאימים את הלו"ז.
אני אתן לך דוגמא, למשל אצלי הגדולה כבר חודש התחילה להירדם רק באזור 22:00, שלפני זה הייתה ישנה ב19:00 קבוע. אז קודם כל אני לא מתוסכלת כי אני לא מנסה לכפות עליה דפוס מסוים. יש לה גישה למיטה, כשהיא עייפה היא פשוט לוקחת מוצץ ושמיכה והולכת לישון, לפעמים נרדמת על הרצפה לידינו. הכלל שלי הוא שאני לא מרדימה ילדים בכוח ולא מצפה מהם לעמוד באיזה זה לו"ז כי זה פשוט לא עובד.
כולם חוזרים בין1 ורבע לרבע ל-2.
ארוחת צהריים ומיד אח"כ אני מדיחה כלים- אם התינוק בוכה וזה לא בגלל רעב, הגדולים יותר משחקים איתו.
זמן שעורי בית ומערכת ולמי שאין שיעורים- משחק או דף צביעה וכזה.
עכשיו בחורף לא יוצאים לגינה אז בעיקר משחקים בבית, הגדולות שלי (8,9) ממש אוהבות משחקי דמיון- אז כמעט כולם משתתפים בהם.
הכלל הוא שמי שמשתתף במשחק אח"כ עוזר לאסוף.
בד"כ בסביבות 5 אני כבר דואגת להתחיל לארגן את הבית, ארוחת ערב (מה שנשאר מהצהריים /פסטה/ סנדוויץ), מקלחות (מתחילה כבר ב5 וחצי).
השאיפה שעד 7 כולם במיטות.
כמובן בין לבין הנקה לתינוק וידיים בתורנות.
הכלל אצלנו שמי שהספיק לפני 7 להיות מוכן לשינה, כולל שהנעליים והבגדים למחר מסודרים- יש לו זמן לקרוא ספר במיטה עד 7. הילדים מממש מתאמצים להספיק, אפילו הקטן בן השנתיים... חיים שלי.
ואז כיבוי אורות וסיפור ברמקול עד 8.
(אוהבים אצלי את הפודקאסטים של עיתון משפחה. אבל אני שמה להם גם סיפורי צדיקים וכאלה)
לפעמים בן ה-2 נרדם ב6 ולפעמים ב8 אז הוא מסתובב בין הרגליים, אנחנו די מתעלמים ממנו...
בזמן שהילדים שומעים סיפור אנחנו מאפסים את הבית, אבל אין הרבה מה- כי הרוב כבר מסודר לפני שהילדים נכנסים למיטות.
אני מפעילה מכונה או 2, כלים שנשארו, טאטוא ולעמים מעבירים ניגוב.
ארוחת צהריים אני מכינה על הבוקר- בזמן שהילדים מתארגנים. דואגת שיהיה לי עוף מופשר ואז זה לא הרבה התעסקות- עוף בתנור, או מאודה בסיר עם תפו"א, מרק...
רק אם אני מכינה שניצלים אז ממש כשמתיישבים לאכול.
אבל! אני לא עובדת יום יום ולכן בבוקר משלימה שעות שינה וגם קצת כביסות. וסידורים.
וגם הזמן שלי עם בעלי לרוב הוא בזמן ארוחת בוקר או כשמסדרים את הבית בערב.
פעם ב... יוצאים ביחד (לרוב לאושר עד... חחח) כשאמא שלי שומרת על הילדים (גרים קרוב)
אז כמה שאני כותבת עצות, הכל בעירבון מוגבל 😅 הם יצאו מהמיטות, השתוללו, הדליקו אחד את השני והלכו לישון הרבה יותר מאוחר מהרגיל.
אבל- אצלנו זה לא כל ערב ככה, יש את הרגיל ויש יוצא מהכלל.
מצטרפת למה שהרבה כתבו לך להתאים את שעת ההשכבה לעייפות של הילדים, בתחילת שנה הייתי משכיבה את שניהם בשבע ואז שמתי לב שבן השנתיים נרדם רק בשמונה אז אני כבר לא מושכת אותו שעה במיטה אלא משכיבה אותו יותר לקראת שמונה (מאז זה התאחר עוד כי זה השלב שהשנ"צ כבר מתחיל לשבש לו את השנת לילה).
הם נרדמים ב21:30? אז תתחילי להשכיב אותם בתשע, תשע ורבע. בינתיים תנצלי את הזמן הזה שהם ערים לחלק מהרשימה של מה שאת רוצה לעשות כשהם ישנים, למשל לארגן את המטבח ולשטוף כלים אני לגמרי עושה כשהילדים מסביבי. את גם יכולה להכין לך כוס קפה ולראות סדרה ולתת להם בינתיים כוס תה ולנוח בספה איתך. או סתם זמן למשחק, ציורים, ספרים, מה שהם אוהבים לעשות בצהריים.
זה קשוח! אני גם מחכה לפעמים שהצהריים יגמרו כבר והילדים ילכו לישון ואז כשאני מחליטה במודע לדחות את תחילת הערב זה נותן עוד זמן שצריך להעסיק אותם ולהשגיח עליהם. אבל אפשר להשגיח עליהם תוך כדי דברים שאני עושה לעצמי. נניח זה אחלה זמן להשקיע באוכל למחר לעצמך.
גם אנחנו לפעמים מתחלפים בהשכבות ארוכות וזה מבורך בעיני שיש גיבוי כשאני כבר לא מסוגלת ועוד רגע מתפוצצת עליהם, וגם אצלנו צריך לשבת לידם עד שנרדמים (הגדול בן ארבע וחצי, קרוב לילדים שלך) הכי יעיל באמת זה השלב שאני כבר לא מדברת איתם, כל עוד הם מפטפטים איתי או אחד עם השני ההשכבה מתארכת. אני לפעמים שרה שירים שקטים ומתעלמת כשפונים אלי ורק מבהירה שעכשיו לא מדברים, לפעמים אני גולשת בפלאפון, היו פעמים שהייתה לי השתלמות בזום בערב ופשוט ישבתי בחדר שלהם עם מחשב עם אוזניות וזהו, אני כאן ולא כאן, אני פה להשגיח עליהם אבל לא זמינה אליהם וככה הם נרדמים.
הגדול לאחרונה החליט שהוא רוצה לישון לבד בלי השכבה בכלל, אני רק מכסה אותו ויוצאת והפלא ופלא הוא נרדם לבד! זה לא עצה בשבילך, כי אני גם לא יודעת איך זה קרה וזה היה ממש יוזמה שלו (אולי זה קשור לפתקי נחת?) רק לעודד שילד שההרדמות שלו יכולות לקחת שעה וחייב שיהיו לידו עד הסוף, פתאום נרדם לבד בקלות.
טלפונים להורים ובכלל לא בשעות האלה...
אלה שעות שהטלפון נמצא אי שם ואין לי מושג איפה 🤣
אפשר לאחר את שעת השינה אם נראה שהם פשוט לא עייפים (לא כתבת גילאים), אפשר לעשות איזו שהיא פעילות נמרצת כדי שיתעייפו קצת לפני (גן שעשועים או ספורט כל שהוא בבית), אפשר להחליט שמשמיעים סיפור או שניים בפודקאסט, תוך כדי שמנסים להירדם ואחרי שמסתיים הולכים לישון.
אחד מרדים ואחד מאפס מה שצריך.
מבאס אבל זה המצב..
אצלנו כשהייתה לנו ילדה מאוד עירנית (שלימים התברר שהיא צריכה מלטונין) הגענו לזמן זוגי רק בימי שישי בבוקר.
שהגוף תריך ליימר באופן טבעי.
הבעיה בלתת מלטונין לא כי זה חומר רע, להיפך זה הורמון מצויין שצריך להיות לנו בגוף.
הבעיה היא כשנותנים באוםן מלאכותי הגוף לא מייצר את זה טבעי וככה מתפתחת תלות.
אחד מתופעות הלוואי אגב זה בעיות שינה.
כי ככה זה עובד.
לכן צריך התוויה רפואית, זה לא כזה פשוט.
קודם כל, ברור שהבעיה היא שורשית יותר בהתנהלות שלכם מולם וכבר דובר פה כמה פעמים על הדרכת הורים טובה.
אבל עד שתעלו על המסלול אני מציעה להוריד ציפיות..
הבנות שלי לרוב עד 19:30 כבר ישנות (4.5, 2.5 אם מעניין אותך לו"ז אז 17:30 א. ערב, 18:00 מקלחת- מקלחת ביחד, 18:30 התארגנות, סיפור, קריאת שמע ולישון) ועדיין אני לא כל ערב מאפסת את הבית, לא מכינה אוכל למחר ולא מדברת עם אמא שלי.
מה כן?
הכלים בדכ מצטברים בכיור עד שמישהו לוקח יוזמה🙊
את הבית מאפסים פעם- פעמיים בשבוע
אוכל- יש במקרר מה שנשאר משבת
זמן זוגי- יום בשבוע שמקפידים עליו
שיחה לאמא- במהלך הצהריים, עם הילדים וגם הם משתתפים בשיחה אבל גם זה, ממש לא כל יום. אם חשוב לי לדבר איתה בנחת אז כן בערב אבל תוך כדי משהו (נניח בחמישי תוך כדי בישולים לשבת)
אמנם עוד לא חזרתי לעבודה מהחל"ד, אבל כשאחזור אז השנה היום החופשי שלי ושל אמא מסונכרן אז בונה על שיחות רגועות שם.
להתקלח, להסיר איפור וקרמים- פה אני לא יכולה לעזור כי מעולם לא היו לי שגרות טיפוח כאלה, לא מתאפרת ביום יום וקרמים עומדים לי במדף רק ליופי. גם בפנימייה הייתי מתקלחת תמיד ראשונה כי ידעו שאני מתקלחת קצר.
סדרה- לא מחפשת את זה כ"כ אבל מנוחה עם מסך מבחינתי זה בזמן ההשכבות.. הן שוכבות במיטה ואני לידן עם מסך על בהירות נמוכה
נכון תמיד יש שרשורי פריקה על הבעל? אז רוצה דווקא לפרוק חיובי..
אז מיום ראשון הקטנצ'יק היה חולה ורצה רק ידיים מה שהשבית אותי.. ביום שני בערב הצטרפתי בעצמי לחגיגה ופיתחתי דלקת גרון. בקיצור מושבתת לגמרי.
בסהכ בעלי ואני די שותפים בבית אבל מטבע הדברים אני נמצאת יותר שעות בבית ממנו אז בדכ יוצא שעושה יותר (למרות שמאז הלידה של השלישי הוא דואג גם להיות יותר בבית)
יש דבר אחד שבעלי לא נוגע בו וזה כביסה. לא כי הוא לא יודע לעשות אלא כי זה הפך די מההתחלה לתחום שלי מההתחלה ועד הסוף (המקסימום של השותפות שלו זה להוציא לבקשתי את הכביסה מהמכונה ולתלות).
בקיצור אחרי שכבר יומיים מארגן את הבנות בבוקר, לוקח אותן למסגרות, מחזיר אותן, נמצא פה אחהצ, עושה את כל הלוז של הערב לבד-היום כנראה כבר נמאס לו גם ממצב הבית ופתאום אני רואה אותו מקפל את הכביסה שהייתה תלויה, מחזיר כביסה שעמדה מקופלת עוד לפני לארונות, מכניס מכונות אחת אחרי השניה..
קיצור לגמרי איפשר לי לקרוס בשקט בלי לחשוב על מה שמצפה לי כשאתאושש
אז נכון שלא לגמרי הבנתי את המיון של הכביסות, נראה לי מיין לפי בני הבית ולא לפי סוג הבגד (מקסימום יהרסו כמה בגדים) ונכון שכבר מצאתי תחתונים שלי במגירה של הילדה אבל באמת חייבת לפרגן לו💕
ועכשיו אליכן כדי שיהיה מעניין-
שתפו אילו דברים מפתיעים/ משעשעים קרו בבית כששחררתן😄
לק"י
אבל פספס די הרבה, וחזרתי הביתה לערימות מצחינות, הוא כתב הוראות הפעלה למכונה.
בגדול את הכביסה של הבגדים ומגבות אמבטיה אני מחלקת ללבן וצבעוני. ובלבן מרססת כתם כתם.
הוא כיבס הכל יחד, ונראה לי שהכל או הרוב המוחלט יצא נקי בכל זאת😅.
חחחחח
אבל הטראומה שלי מבוססת
בעלי אחרי החתונה רצה להפתיע אותי הפעיל מכונה והרס לי מעיל פרווה ממש ממש יקר ומאז הוא הבין שלא מתקרבים לכביסה
לאא..
אצלי מתישהו בתחילת הנישואין יחסית הכניס חולצות חדשות לכביסה שקיבלה כולה גוון צהבהב..
המזל הוא שהנזק היה לדברים שלו דווקא😅 (שרובם התאדו מהארון שלו בלי ששם לב..)
אני בשבוע 4+4... וכמובן חוץ מבעלי אף אחד לא יודע אז בא לי שמישהו יתרגש איתי.
אני בשוקקקקקק... שמחה מאד וגם בלחץ (היפראמזיסית...)
בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!
וידיים מלאות
זה באמת מרגששש
ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.
בת שנה ורבע
יש לה מלא שיניים
אז התחלתי כמה שאני מצליחה
היא לא מאוד משתפת פעולה
ואז הם לא צריכים לירוק
בעיקרון ההמלצה היא לצחצח מהשן הראשונה
אנחנו מצאנו שבהתחלה הכי נח לנו זה תוך כדי המקלחת ועם מברשת אצבעון
4 מתוכן טוחנות
אני עושה בלי משחה בינתיים
רק מצחצחת כזה שייצא הלכלוך
כי כל המשחות שראיתי היה כתוב מגיל שנתיים...
אני מאמינה שזה לא בעיה לבלוע משחה שמיועדת לילדים אבל אין לי מושג
לק"י
לא להתייחס לגיל שכתוב.
אלא לכמות של חומר שנמצא בה (פלואוריד אולי). לא זוכרת... צריך לשאול בטיפת חלב.
אז בהתחלה אני רק מנגבת את השיניים והלשון בחיתול טטרה ובהמשך מצחצחת. אבל מתחילה מהופעת השן הראשונה
מחפשת משאבה שתשאב בזריזות, תרוקן את השד כמו שצריך ושתהיה נעימה ולא כואבת.
לא קריטי לי הקטע של האלחוטי, שואבת גם ככה צמוד לשקע.
אשמח מאוד להמלצות מניסיון!
לי יש לנסינו חשמלית דו"צ והיא אחלה (עד כמה שלשאוב אחלה בשבילי).
צריך גם התאמה של גודל הקאפ לגודל שלך, זה משפיע על היעילות והכאב (בכל מקרה לא אמור לכאוב!)
משאבה של אוונט
שיכולה להיות גם ידנית וגם חשמלית
אבל היא חד צדדית
אני אישית מעדיפה דו"צ שיהיה כמה שיותר מהר
ולנסינו מעולה לי
לא ניסיתי,
לי יש את של לנסינו, דו"צ, חשמלית.. והיא סבבה, ותו לא.
אני חושבת שהיא לא מאוד שקטה אבל היא יעילה ואת יכולה לשלוט בעוצמה אז זה לא כואב
יש לי לנסינו חשמלית דוצ, זה לוקח חצי שעה ומרתק אותך למקום.
עם אוונט ידנית תוך 10-15 דקות הצלחתי להגיע לריקון, וזה ממש נוח כי אני מתאימה לעצמי את העוצמה אם יש גודש וכאלה. ממש אהבתי אותה
לי עם לנסינו לקח 10-15 דקות
