קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ —
נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצַר.
קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ —
הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.
קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ —
הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר,
הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.
(קיבלתי רשות ועידוד מ**** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת מרן זהתמר בת אסתר מלכה
מסביר הרמב"ם על הדין של הלקוח: "כשידע הלוקח שקצרו חציה, נתחייב בלא ספק לתת כל הפאה המחוייבת לתת לאותה שדה, לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה, ולפיכך יהיה כאילו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר הוצאת הפאה שנתחייבה אותה השדה." הרמב"ם מדגיש את הפאה כמתנות ה'.
הרא"ש כותב: "הלוקח נותן פאה לכל - כי ידע הלוקח שהמוכר לא נתן פאה לחציה שקצר כיון שהיה בדעתו לקצור הכל וחלק העניים לא קנה ואדעתא דהכי קנאה שיתן פאה לכל." הרא"ש מגדיר את זה כחלק ממתנות עניים ותלוי בדעת הקונה.
ברור שה' זיכה את הפאה לעניים, וכשנותנים את הפאה זה כמו קרבנות ל-ה', כפי שהבאנו בעבר מהתורת כוהנים.
פה המחלוקת: שלפי הרמב"ם אין ביכולת של האדם למכור את הפאה ש-ה' כבר זיכה לעניים והוא לא שייך במכר כלל, לכן הפאה נשארת איך שהיא על כל השדה, ובעל השדה החדש חייב להפריש בקמה את הפאה.
לפי הרא"ש הגם שפאה מוגדרת כממון עניים, יש לנותן הפאה עדיין שייכות לפאה כי הוא הנותן, לכן רק בגלל שדעת הקונה מסתמא שהוא יתן הכל לעניים, לכן הוא נותן הפאה.
נפקא מינא בין הרמב"ם לרא"ש אם הם יכולים להתנות ביניהם שיתנו חצי חצי את הפאה. לפי הרמב"ם אי אפשר ולפי הרא"ש אפשר.
רבינו בחיי בפרשת בהר כה, כה מביא: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מפני דוחק ועוני. 'מאחזתו', ולא כל אחזתו, למדה תורה דרך ארץ שישייר לעצמו".
זה מעניין שההלכה במשנתינו עוזרת לנדחק למכור את שדהו, שהוא לא יתחייב לתת פאה מחלקו.
ברור שבכך יש איסור חמור
)