שולחת כוחות 

התייעץ עם איש מקצוע שבקיא בעניין (וגם אם שואלים רב, לוודא שמדובר ברב שבקיא בנושא).

כי אין תשובה נכונה לכל אחת שנכונה בכל זמן, אלא צריך להתייחס לדברים באופן אישי, לפי מה שקרה ואיך שזה משפיע.

והערה בתגובה ל:@כי קרוב.

לא נכון לתת הדרכה הלכתית בצורה כזו, במיוחד שתחת הכותרת של "פגיעה מינית" יכול להיות טווח מאוד רחב של דברים.

תגידי לרבנים בתשובה שכתבו כלל זה.. רק העתקתי בגדול

היא לא ביקשה ממך הנחייה הלכתית, וככלל, לא מקבלים תשובות הלכתיות בפורום.

ובטח ובטח בנושא שהוא סופר רגיש, ומכיל מורכביות רבות - העתקה של פסיקות שלא בהכרח רלוונטיות למקרה הספציפי המדובר יכול לגרום יותר נזק מתועלת. 

תקרא תלמד הנושא, ואז תחליט אם מה שעניתי נכון או לא. 

גם מכון פועה למשל שמבינים בדברים משתמשים בתשובה הזאת בחוברת שלהם. ואכן יש מקרים שגם אם האיש המקצוע יגיד משהו לא בטוח שהוא צודק, הוא כמו רופא, שנותן חוות דעת מקצועית, אבל לא הפוסק.

אני לא חולקת על כך שקיים פסק כזה או אחר (וזה לא שנתת את ההפניות למקורות שהבאת).

אני חולקת על זה שאתה חושב ש:

א. היא ביקשה הדרכה הלכתית מהפורום;

ב. המידע שהיא נתנה מספיק בשבילך כדי להשליך על מקרים אחרים;

ג. מה שהיה נכון לאנשים בתשובות האחרות בהכרח רלוונטי גם לגביה.

הפותחת שאלה שאלה ערכית. אתה העתקת תשובה הלכתית.

ואני עדיין מתעקשת - תחת המילים "פגיעה מינית" מסתתרות טווח רחב של צורות פגיעה שונות, וייתכן מאוד שהם נעשו פעם אחת או הרבה פעמים, על ידי אדם אחד או כמה, בגיל צעיר או מבוגר, קרוב משפחה, מכר או זר - ומעבר לכך, יכול להיות ששני אנשים עברו את אותה הפגיעה בדיוק, אבל ההתמודדות שלהם שונה.

והדין לא שווה לכולם - אלא כל אחד צריך לפנות באופן אישי ולקבל הדרכה אישית לפי המקרה.

זה כאילו שתכתוב שכל מי ששבר את הרגל צריך להיות עם גבס שבועיים - ואנחנו יודעים שזה לא נכון, כי יש סוגי דברים שונים, זמן ההחלמה הוא שונה, ותלוי בפרמטרים נוספים כמו גיל, ושלפעמים צריך ניתוח ולא רק גבס וכו'.

וצריך לזכור שכאן בפורום אנחנו אנשים אנונימיים, אנחנו לא יודעים מי עומד מאחורי המסך ומה עבר עליו.

א. ההדרכה ההלכתית כל כולה מבוססת על בדיקות ומחקרים, ושוב את לא קראת ולא למדת אותה, ולכן את שוב חולקת על סמך אויר..

ב. המידע שהיא נתנה מספיק, כי זה חשוב להבין שברמה העקרונית חייבים לספר זה המצב הרגיל! אלא שיש מקרים יוצאי דופן שזה מה שכתבתי שיש הבדלים בין בנים לבנות ובאיזה צורה היה וכו' וכו', אין עניין לחזור על דברי שוב.  וזה חשוב, כי אפשר היה להבין שבכללי לא מספרים אלא אם.. ועוד אפשריות.

ג. הם דיברו על אופן כללי, לא משהו פרטי. ושוב כבר כתבנו שיש מקרי קיצון יוצאי דופן.

ד. הדבר האחרון שכתבת הוא יותר נכון, שבאמת יש אנשים שלא יושפעו מדבר כ"כ ויש שמאוד יושפעו מדבר יותר פעוט. אבל כבר התייחסו לזה בכמה מקרים, שגם כאלו שנראה שלא הושפעו מהדבר, מ"מ כעבור כמה זמן או בגלל משהו שעברו, זה חזר אליהם חזק! (ואם לא סיפרו על זה זה עילה לגירושין אפילו, לא צחוק). לכן הדוגמא עם הרגל טעות סה"כ. כי רגל אחר שנרפאה היא נרפאה לגמרי), משא"כ נפשי שזה לא ברור כלל...

ה. בכל מקרה מי שכתב את התשובה ראה מה שכתבתי ומה שאת כתבת, הוא יבחר אם התייחס לזה או לא.

למדתי ואני לומדת הלכה, היא פשוט לא רלוונטית כאן.

לא כי ההלכה לא רלוונטית למקרה - ברור שיש להלכה מה להגיד על זה - אלא שהפותחת לא ביקשה הדרכה הלכתית מאנשים אנונימיים ברשת.

(ומבחינתי, האמירות שלך הם באוויר כי לא הבאת להם מקור. ושים לב שבגם בנושא זה יש הבדלים השקפתיים שרלוונטיים גם לפסיקה).

המידע שהיא נתנה מאוד לא מספיק. זה מאוד תלוי מהי הפגיעה וכו', לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים. (האם כל סוג של פגיעה זה משהו שהצד השני ירגיש מרומה לגביו?). ואתה מפספס משהו מאוד מאוד חשוב בפסיקה הלכתית - וזה במיוחד בנושא שכל כך רגיש.

ההפנייה הנכונה לשואלת שאלה כזו, זה לתשובה כזו:

הכנות לחתונה במקרה של פגיעה מינית בעבר | יועצות הלכה - נשמת

ולא לפסיקה הלכתית.

ואכתוב עוד משהו:

כגבר

צא מנקודת הנחה שיש סבירות לא נמוכה שמי שאתה יוצא איתה היא קרבן לפגיעה מינית כלשהי. 

ייתכן שהיא לא סיפרה על זה לאף אדם בעולם - כי זה דורש תעצומות נפש מאוד גדולות.

ולכן

כשיוצרים זוגיות, כשהקשר הולך ונבנה -

אם אתה מצפה שפגיעה כזאת תסופר לך לפני החתונה -

לדעתי אתה צריך לדאוג לאיזושהי רמת קרבה ואינטימיות של שיח, ליצירת מרחב מכיל, בטוח, מוגן.

צא מנקודת הנחה שלא מדובר בהסתרה אקטיבית, אלא במנגנון התגוננות מפני הפגיעה שמדחיקה אותה.

מדובר בדבר שכיח, ולכן אל תופתע אם גם המדויטת שלך נפגעה, ואני מקווה שברור לך למה היא לא תספר על זה בבירורים, דייט ראשון או שלישי....

נראה לי כן הבנתי מה כוונתך, אבל כבר שטחתי טענותיי.

מרגיש לי שיש סיבה להתעקשות שלך.

בין אם פסקו XYZ בנושאים כאלה אי־אפשר להורות הלכה למעשה מבלי שיהיה ת"ח גדול שיֵדע את הפרטים

כמו שלא דנים דיני כתמים מתוך אינטרנט או ספרים

אני לא רואה איך אפשר לתת תשובה בנושא כזה בכזאת קלות זה פשוט חוסר אחריות מוחלט.

תקרא מה שכתבתי ומה שהם כתבו, באופן כללי ברוב המקרים צריך להודיע, אם כי יש מקרים יוצאי דופן שלא מחוייבים. הרעיון שלהם שזה נחשב סוג של מום או דבר שאדם רגיל מקפיד עליו, ולכן הסתרתו היא מרמה.

אז כבר הם השאירו מקום שיש מקרים יוצאי דופן.

ואתה סתם משווה לכתמים בלי לחשוב אפילו, מה הקשר בין בדיקת כתמים שעיקר הבעיה היא הגוון, שהמסכים והמצלמה משנים (זוהי הסיבה שהרב אליהו אמר שלא לבדוק ע"י צילום, עי' ספר פועה) לבין אמירה שבכללי דבר כזה נחשב כדבר שיש להודיע, למעט מקרים יוצאי דופן?

מתוך מהירות כתבת דברים לא קשורים כלל.

כל שאלה הלכתית בה שהשואל אינו יודע את התשובה ואינה הלכה מפורשת שו"ע ולא מדובר באפרושי מאיסורא הרי שאסור לענות עליה אלא ת"ח שקיבל היתר הוראה.

זה נכון לגבי הלכות שבת, הלכות עירובין, דיני ממונות כתמים ומקוואות. אם למישהו יש ספק אז בבקשה במקום להתחיל להתפלפל בשו"תים שיפנה לת"ח מומחה ויגיד לו מה דעתו.

בנושא הספציפי שלנו אני לא יודע בדיוק לאיזה תשובה הפנית (כיוון שלא הפנית) אבל ממה שראיתי שכתבו על הנושא של דברים שחובה לספר בשידוכים יש בזה כל־מיני גדרים וגם כמה דעות שונות.

משל למה הדבר דומה, זה כמו לומר שכל אחד שנפל מצוק חייב לספר, כי רוב צוקים הם גבוהים, וזה כנראה אומר שהוא שבר כמה עצמות, ויש סיכוי טוב שהן לא התאחו 100%, לכן יכול להיות שיש לזה השלכות בריאותיות, ואנשים רגילים כנראה מקפידים על זה... בקיצור ספקולציות על־גבי ספקולציות במקום דבר ראשון להבין את כל המקרה על כל פרטיו ולאחר מכן להסיק את המסקנות המתבקשות.

ויודע מה, אם אני לא יודע לחשוב מתוך מהירות, תשאל ת"ח אמיתי האם שאלה כזאת מצריכה התייעצות עם ת"ח או שמספיק לחפש תשובות באינטרנט או בספרי שו"ת. לא נראה לי שאני צריך לקשוט את עצמי בכך שאני מציע להפנות שאלות הלכתיות לת"ח.

אין עניין להמשיך בזה..

זה תלוי בכמה דברים, בין בנים לבנות, ומתי היה, ובאיזה צורה היה (הסכמה או כפייה למשל), ובעוד הרבה דברים.

מבחינת ההלכה, יש תשובה מפורטת של כמה דיינים (כמו הגריש"א למשל) שבכללי מחוייבים לספר, אם כי יש מקרים מסויימים שיש דיינים (כמו הגרמ"א) שהקלו בזאת.

מעבר לחובה ההלכתית יש גם הצד שאם לא מספרים וזה יתגלה אח"כ אז זה יכול לגרום נזק באמון ועוד. ואם לא יתגלה זה גם לא יקיים דברי המהרי"ק (שלא יסתירו אף דבר בינהם..).

הלכך צריך לברור טוב המקרה שלך וככה תידע מה לעשות.

שהכוונה לצד השני

לדעתי לפני אירוסין (כשברור שזה יגיע לשם). בשבילך ובשבילו.

בשבילו- שלא ירגיש מרומה, שידע לקראת מה הוא הולך ויכין את עצמו לזה.

בשבילך- שלא תרגישי שאת מסתירה ממנו משהו חשוב, שתהיי רגועה ותדעי עוד לפני האירוסין שהוא איתך. שיהיה לכם יותר זמן להתכונן לחתונה במידה ויש צורך.

וגם שבמידה וזה לא מתאים לו עדיף שזה יגמר לפני שמתארסים (בחור טוב שהתחבר אלייך לא יפסיק את הקשר בגלל זה לדעתי). ובכל מקרה את צריכה מישהו שיכיל ויתמוך אז גם מצידך זו בדיקה שאת צריכה לעשות לו לפני שאת מחליטה שהוא יהיה בעלך.

בשורות טובות. בהצלחה!

הפגיעה לא צריכים לספר מיד. זה דבר שצריך אמון והבנה כנה ועמוקה של הצד השני כדי לשתף.

באופן כללי, השאלה עד כמה זה נוכח, איך זה משפיע ומתבטא.

יש קושי בזה שלפעמים גם הנפגע עצמו שמתגבר ומתמודד יום יום עם נזקי הפגיעה, לא תופש עד הסוף עד כמה הפגיעה יכולה להשפיע, ואז במשך החיים הדברים מתבררים יותר. למשל, בן-אדם יכול לחשוב שהוא התגבר על זה באופן מסויים, ופתאום דברים בנישואין עצמם יעוררו דברים מחדש.

לכן האם ומתי לספר, זה תלוי בכמה גורמים, וצריך להתייעץ עם אנשי מקצוע.

העיקר לחפש בן או בת זוג שהוא/היא מכיל ורגיש ומוכן לעבור איתך תהליכים נפשיים ולעמוד לידך ולחזק אותך ולהיות רך, עדין, ומעודד.

שנית, ברור שזה משתנה בין אדם לאדם ומצב למצב.

אבל אתן את הזווית שלי:

חשוב שיהיה לפני אירוסין מצד אחד, ומצד שני חשוב שיהיה בזמן שסומכים על האחר ורוצים לשתף גם בדברים קשים מאוד.

מתפלל לכחות והחלטות נכונות

נשמע קשה מאוד.. אפילו קשה לדמיין את זה.

אולי משהו קטן שאפשר לומר - כל התמודדות אישית שמתלבטים עליה אם לספק, מתי לספר וכולי היא בעיקר נוגעת בנו ולאו דווקא באיך השני תופס אותנו. נראה לי שזה נכון בצורה רוחבית.יכול להיות שיש לזה השלכות על המשך קשר, אך השאלה היא נוגעת באדם עצמו קודם כל וחשוב מאוד מאוד לשים לב ולהבין שמשם מתחיל הדיון.

העולם שלנו הוא עולם שבור. זה קשה. בהצלחה!

שהשני יתפוס את הגילוי.

יכול להיות קשר מעולה, אבל השני לא יוכל להכיל את הדבר הזה מכמה סיבות.

כל קשר תלוי בתפיסות וברגשות של שני הצדדים.

מתוך שאדם תופס את עצמו ככה הוא מגיע לזולת. יש גם שיקולים של "פוק חזי מה עמא דבר" אבל אדם קודם כל מרגיש את עצמו ומתייחס לאיך שאחרים תופסים אותו לפי איך שהוא תופס את עצמו.

התשובה לשאלה "איך אני תופס את עצמי?" היא שאלה שלעיתים לא פשוטה בכלל בכלל, במיוחד במציאויות מורכבות. נסיון תשובה לשאלה הזאת הוא חשוב מאין כמותו ונראה לי שמשם מתחיל כל היחסים הבינאישיים עם הזולת.

זה לגמרי תלוי בך, באיך חווית את זה אז, איך היום, ועד כמה הקשר שלכם חזק..

יש סוג של דברים שאת לא ממש צריכה להיות בלחץ מזה. נניח אם לדעתך זה פגע ביחס שלך לסביבה - זה משהו שהוא אמור לחוות ולהרגיש כבר בפגישות איתך. עד כמה את בנאדם שמסוגל לסמוך על אחרים, לקבל או לתת. זה משהו שממש לא אמור להדאיג אותך.

עיקר הדאגה זה על דברים שהוא לא חווה.

יש מקום לשיקולים הלכתיים-מוסריים. יש מקום לשיקולים נפשיים. אבל את לא יכולה לתת לזרים כמונו להכריע בשבילך בשאלה הזאת. גם לא לזר שהוא איש מקצוע. הוא מאוד יכול לעזור - ואם את רואה לנכון להיעזר במישהי כזאת - אדרבה. אבל זאת החלטה שלך שאת צריכה להרגיש שאת שלמה איתה לגמרי.

למה את צריכה להיות שלמה עם זה?

כי יש כבר שלב - שאת לא תרגישי שאת "צריכה" לספר לו. את תרגישי שאת "רוצה" לספר לו. אמנם את מפחדת מהתגובה, מהיחס שלו, מהדעות שלו, מהרגישות או הטאקט.. ככ הרבה פחדים - אבל ברור לך שאת רוצה שהוא ידע מה שעבר ועובר עלייך כי את מרגישה שהוא ככ משמעותי בחיים שלך שאת רוצה לשתף אותו. כמו שאת שאת משתפת אותו בעוד חוויות שלך.

זה כמובן קורה כשהקשר נהיה עמוק ופנימי ומכיל ומבין... יש לשתף, ויש לשתף. וזה כמובן משהו מאוד עמוק בנפש שלך.. הנקודה היא שאת צריכה להיות שם.

לדעתי? כל עוד לא ברור לך שאת רוצה לשתף אותו בזה, ולא רק "צריכה" כי יש חוק מוסרי כזה, אם יש כזה.. אז הקשר שלכם עוד צריך להתחזק כדי להתחיל להתלבט בהאם לשתף ואיך וכמה ולמה ועד כמה וכו'.

ראיתי לפני יומיים, התכוונתי לענות בישוב הדעת, אבל אין ישוב הדעת, אז מחילה על הקיצור במקום שראוי להאריך.

קודם כל, מצער מאוד לשמוע. כמי שליווה כמה אנשים בסיטואציות מהסוג הזה, עברת דברים נוראיים ואיומים.

חזקי ואמצי. כל הכבוד שאת בכלל מסוגלת לחשוב על הקמת בית וישראל.

אני כותב את הדברים עם דמעות, אבל אין ברירה.

אחרי החיזוק הגדול אלייך, כפי שאת מודעת היטב, זו התמודדות ארוכה, שתמשך עוד גם אחרי החתונה. מובנים מסויימים שלה, רק יתחילו אחרי החתונה, כשהעיסוק במיניות אמור להפוך ממשהו שלא אמורים להתעסק בו במיוחד - לחלק מהותי, חשוב וקדוש, מבניין החיים המשותפים שלכם.

זה טוב, זה נעים, זה משמח - אבל זה גם עלול באופן טבעי, להקפיץ את כל הטריגרים. כמובן, עם הדרכה מתאימה, לפני ואחרי החתונה, אפשר לצמצם את המורכבויות, אבל הן יהיו קיימות.

ממילא - לא כדאי לך שהבחור איתו את בונה את חייך, לא ידע למה הוא נכנס ולא ראוי לעשות לו את זה. לענ"ד, חייבים, לפחות באופן כללי, לספר לבחור כשכבר יש ביטחון בקשר, אבל לפני החלטה סופית על אירוסין.

וכן, סביר שיהיה מי שזה ירתיע אותו, זה עלול להיות מצער, אבל גם מסננת טובה למי שהוא אולי בחור טוב, אבל לא באמת מסוגל להיות השותף שלך בחיים.

ושוב, הרבה ברכה והצלחה בחיים המורכבים. בעז"ה הבית שתבני יהיה חלק מהתיקון למציאות הנוראה הזאת.

עם וריד נפוח במצח אדום מזעם 💢

פותח האשכול הוא משהו בין טרול לרחפן (ואני נשמר במילותיי)

(לגופם של דברים, הוא לא טרול, גם לא 'רחפן' במובן הפשוט של המושג. אולי כן 'רחפן', במובן שהוא עוסק בדברים מאוד גדולים ורעיונות נשגבים, בלי מספיק 'בסיס ארצי לנאצלות'. מה שיוצר אצלו פער עצום בין האידאות ליכולת לממש אותן בעולם).

והאידיאות.

"כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ".

האם עם ישראל בגלות שהיה גוף מת עם תורת אמת הנטועה בתוכו, עזב את האידיאות?

לא. עסקנו באמת והרחבנו אותה בציצים ופרחים עד ש-ה' ברחמיו ריחם עלינו . "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו".

אולי אני בינתיים סריס עץ יבש אבל אני לא יעזוב לעולם את ה' ולימוד תורתו, עד שה' ירחם עלי.

עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך ב' בטבת תשפ"ו 20:22

אבל להתאמץ למצוא איך מקיימים אותם בפועל בארץ, בלי דמיונות שווא. איך מקיימים בארץ הזאת, לא באיזה עולם של ענני כבוד דמיוניים.

המצווה שלך היא לשאת אשה ולפרות ולרבות. כשיוולדו לך בעז"ה בנים המצווה עליך ללמד אותם תורה ולחנך אותם לקיום מצוות. האם הם יצאו גדולי הדור או קטני הדור - לא צריך לעכב אותך או לבלבל אותך כשאתה מחפש אשה מציאותית, 

"בהדי כבשי דרחמנא למה לך - מאי דמפקדת עלייך למעבד!!!"

והסיומת כה מתאימה ומתבקשת

כי זה ממש משמעות מדרש חז"ל של מקור הציטוט 

השתדל לשאת אשה הגונה, בתו של ישעיהו, כדי שיצאו ממנו בנים כשרים.

איפה שהוא לפני כ 1000 שנים…

הסתיימה עם ירידת קרנה של יהדות בבל והעברת מרכז הכובד למערב

האחרונות ולראות מה הם מכנים את חכמי דורם.

על כל פנים, בפסוק בפתיחת השרשור, כמובן רמזתי להחיית ישיבת הגאונים בארץ ישראל.

כל אדם והתפקיד שלו בעולם. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. אני בריה וחברי בריה

כולם צריכים להגיע למעשי האבות?

ואם נדייק הכתוב מתקמד במעשים, זה לא בכדי.

הכתוב לא מדבר על המדרגה הרוחנית של האדם.

יודע ש'הברית מנוחה' כותב שאפשר להגיע למדרגות רוחניות יותר גדולים מהדורות הקודמים.

במיוחד בזמן הגאולה, כמו שהרב קוק מאריך בכמה מקומות.

לדרגתם.

הם הורישו לנו את כח המידות והמעשים שלהם.

(כמעט כולנו לא צאצאים של משה, וגם יש להאריך ברוחב ובעומק שמשה לא הוריש את כוחותיו לדורות הבאים.)

אחת המחלוקות בין החסידות לרמב"ם.

"הלכה ב

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן  אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים  אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא  נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: מה יתאונן אדם חי וגו'? גבר על חטאיו. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות  ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו  שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'."

(הלכות תשובה, פרק ה הלכה ב, העתקתי מאתר דעת)

יש הרבה סוגים של צדקות : ת"ח, חסיד, עניו, ירא חטא, רגשן, שכלתן, הכל לפי תכונותיו של האדם.

המקובלים כמובן סוברים שלכל אדם יש סוג נשמה שונה, הרמבם סובר שלא, אבל נראה שכם יסכים שאדם ילמד במקום שליבו חפץ וינסה למקסמם את הכשרונות שלו ולא לנסות להיות מישהו אחר.

גם החסידות סוברת שעל עמי הארצות להתקדם כמה שיותר ברוחניות.

מה שרבי זושא התכוון זה שישאלו אותו בשמים למה לא מקסם ומימש ומיצה את הכשרונות הרוחניים  והייחודיות של זושא, ולא של משה רבינו. אין הכוונה להטיף לבינוניות.

וכמובן אחד המרבה והממעיט שאמרתי זה אם אדם אין לו זמן ללמוד תורה הרבה, או שתפקידו בעולם הוא לעסוק בעיקר בדברים אחרים (גם אח של הרמבם עסק בעעקר בסחורה ופחות בתורה, בהנחיית הרמבם עצמו).

כמובן אם אדם מתבטל ולא עוסק בתורה הרבה, במילא אין כאן "ובלבד שיכון ליבו לשמים" כי הרי יכל ללמוד הרבה ולא למד. סימן שהוא לא באמת מתכוון. אבל מי שרוצה ללמוד הרבה אבל רואה שתפקידו וכשרונותיו בעולם זה לעשות משהו אחר בעולם וללמוד רק שעה ביום, או שמנסה בכל המאמץ ועדיין רואה שקשה, על זה נאמר "יכוון ליבו חשמים".

בחירה חפשית היא על מעשינו. אבל לא כל אדם יכול לבחור לזכור את השס במבחן סיכה גם אם יתאמץ מאוד. וגם על קצב ההתקדמות אין לנו בחירה, כלומר גם אם מאוד ארצה לא אצליח ללמוד את כל השס תוך יום. על זה נאמר "ובלבד שיכוון ליבו" כלומר מי שרוצה ללמוד את כל השס ומתקדם בקצב שמתאים לו - נחשב כבר כאילו סיים את כל השס (בתנאי שימשיך ללמוד בהתמדה) - כי אדם נמצא איפה שהוא רוצה להיות. עיין על משמעות הרצון (ובלבד שהרצון רציני ולא רמאות) באורות התשובה ובאורות הקודש.

כמובן אם אדם "רוצה" ללמוד את כל השס אבל לא לומד למרות שיכול, אז הוא לא באמת רוצה ברצינות

רק תיזהר לא להפיל את הילד בדרך עם הלחץ של התפקיד.

וגם עד כמה שזכור לי "נחית דרגא ונסיב איתתא" וגם שאישה עולה(או נשארת ברמתה) ואינה יורדת, בעוד הגבר יורד. ולכן ידידי וכו

לא ?

כדאי לך להקשיב לכל האנשים שאומרים לך לרדת מהעץ.

אולי הם טועים, אבל כדאי להקשיב לקול הזה ולקחת אותו ברצינות. אולי הוא אומר משהו, אולי לא.

לא חשוב

נבנה בית מלא תורה וקדושה וניתן לו את מרב הכלים להיות גאון הדור, ואם הוא ירצה ויזכה הוא יהיה.

זה לא שנגיד לו תהיה גאון הדור.

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל".

"אוֹצָר 'נֶחְמָד' וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם".

שתזכה בעז"ה בקרוב ממש שיתרונן ליבך בנוות ביתך ותתרונן תורתך תחת קורתך

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.