אפשר לעצום עיניים ולהרגיש את הבעבוע הפנימי הזה, מין רתיחה כזאת של הלב, של הגוף של הנשמה, הכל תוסס על אש גבוהה, רותח ומאיים לזלוג. אני רוצה לאסוף הכל לכלים, בכללי אני רוצה כלים, להאסף. להיות כלי בשבילי, כלי בשבילו, בשבילם. לאסוף את הרתיחה.
איך אפשר לפרוק את כל הסחלע הזה, הייתי הולכת לרוץ אם הייתי יכולה, או לרקוד או לצרוח.
הייתי הולכת, הולכת והולכת עד שכל הבכי יצא ממני, גדול ושלם ונוזל ובוכה מאד.
בערב שבת פשוט התחלתי לבכות מרוב רעב, זר לא יבין. אשה רעבה זה אי אפשר
אחכ חשבתי על הבחורה שילדה בעזה, ומי יודע מה עבר עד הלידה ובלידה ןאיך היא והילד ולא נרדמתי, לא הצלחתי לעצום עין
בדיוק יונתי תמתי היה בבית כנסת קצת ללמוד קצת תהילים ואני הרצתי סרטים בראש הלוך וחזור
המעבר החד בין החיים הרגילים שלנו, ההליכה לדייט, הישביצה בסלון, הגלידה, הבכי מרב רעב ואז המעבר לחיים של סיפורי אימה, להכיר אנשים כמו יודה אי אי אי איך הילד הזה נכנס לי ללב בום עמוק לבפנים איזה מתיקות, איזה אור בעיניים, מקנאה במי שיצר אותו, מקנאה על כל רגע של חים שהוא חייי חי באמת. לא מרחמת עליו, מנסה להבין איך לחיות יותר. בתוך כל המוות הזה אני רק שומעת תחיי, תחיי, תחיי. כל איש שמת, כל צוואה, כל האנשים הקדושים אומרים ושרים ומחייכים, תחיו בכל הכח. תוקירו תודה, תהיו כלי. תצעקו להרים תודהההההההה שפעעעעעע אח איזה איש זה יודה יודה.
לפני שבוע כתבתי ביומן שלי שאני מאמינה באמונה שלמה שלכל אדם יש מלאך שהולך איתו ושומר עליו ומגן עליו ומגדל אותו ולכן אין מה לדאוג כלל
אני עם מלאך והוא עם מלאך וכולנו עטופים
ה׳ ישמור ה׳ שומר
אני כלי גדול
אני שבר
.
