הדיבורים האלה כל כך מחלישים (ומיותרים לאנשים מסויימים).

חלשה לגמרי

מיציתי לגמרי

סיוט שלא מהעולם הזה

ואני כבר ממוטטת, גם פיזית וגם נפשית

חיבוק מבין ממש❤️

אנחנו רק בני אדם.

אבל חוסן נפשי זה טוב

תבדקי אם יש לך אפשרות ללכת ללמוד קצת איך עושים את זה.

אצלנו הציעו סדנא כזו והתעקשתי מאד להשתתף, כי אני מרגישה שאני צריכה בשבילי, ללמוד עוד שיטות לחזק את עצמי

קשה לנו מאוד

אנחנו במציאות בלתי אפשרית

ואני לא מרגישה שזה עוזר לדבר איתנו על חוסן נפשי...

זאת אני🤷

הכוונה לא להחליש אלא למצוא מה יכול לחזק את עצמינו.

אבל כל אחת ומה שנכון ןעושה לה טוב

❤❤❤

מותר בהחלט.

תני מקום לתחושות שלך, ככל שתננגדי אליהן פחות הן ירפו מהר יותר

להבהיר לסביבה שלך שאת מתמקדת בכאן ועכשיו. גם אם המלחמה תימשך כל כך הרבה זמן-זאת תהיה בעצימות שונה לגמרי, ובכלל לא בטוח שהיא תימשך!

עכשיו התפקיד שלך להתמקד בהישרדות שלך ובמה שעושה לך טוב, ולהשתיק קולות מחלישים!

❤️

תמדרי רעשי רקע

את יודעת מה טוב לך

לאחת טוב לדעת מה הצפי כדי להתכונן נפשית

ושנייה לא טוב להתמודד עם הפחד והקושי מול העיניים בצורה הזו, ומעדיפה להעביר כל יום בפני עצמו

השם גדול, הוא יכול לשנות הכל ולהפוך את המציאות ברגע. שום תחזית של אף אחד לא באמת קובעת מה יהיה..

הרבה כח יקרה ❤️

כשאני שומעת דיבורים כאילו אני ממש מרגישה שנופלת לתוך תיהום... חוסר הוודאות משפיע ומטלטל מאוד.

אני החלטתי שאני עוברת יום ביומו, אפילו לא חושבת על חנוכה הקרוב

הכל יכול לקרות עד אז, אנחנו אנשים מאמינים, הקב"ה יכול ברגע לסיים את הכל.

אני נזכרת בימים הראשונים שדיברו כאן על מלחמה כוללת, אגירה של מזון וכו... נבואות שבעז"ה לא יגשימו את עצמן.

אז בוחרת (וזה לא פשוט) להתמקד בכאן ועכשיו, לעבור יום ביומו .

ה יתן לנו כוחות

פשוט קשה כל כך ברמה הנפשית!

בעלי ב3.5 שבועות הראשונים היה בבית ל12 שעות וזהו. הקטע הוא שחברים שלו נכנסו לעזה, אבל בערך 1/3 גדוד נשאר בחוץ כולל אותו בגלל שיש עודף סד"כ אז לא הכניסו את כולם. בינתיים הם בשמירות והוא חוזר יחסית הרבה הבייתה. אז אם בשלושה שבועות הראשונים, נתתי מקום לקושי, בשלושה שבועות הנוכחיים אני מרגישה שאסור לי להתמוטט, כי "זכיתי" שהוא לא נכנס לעזה, ו"זכיתי" שהוא מגיע הבייתה פעמיים בשבוע. אז נכנסתי פה לעשיה, להכניס עוגות וספינג'ים לשכנות, להוריד עומס מחברות בעבודה, להתנדב לדברים, לשלוח את בעלי לעזור להיא עם הנעת הרכב ולהיא עם פירוק הארון כי הן יותר מסכנות ויותר קשה להן ולי יש רק ילד אחד ולהן יותר. אבל הבן שלי ישן גרוע בלילה, מה זה ישן? ער! רוב הלילה!!! העבודה כל כך תובענית ולא מתחשבת ומצאתי את עצמי על קצה גבול הכוחות שלי, פשוט מתמוטטת. בעלי בבית פעמיים בשבוע, אני עובדת בזמן הזה והוא רק מחפש איפה להתנדב, כאילו מרגיש אשמה שלא בחרו בו להכנס לעזה והחברים שלו שם מוסרים את נפשם בזמן שהוא משתעמם בשמירות אז הוא במצברוח דפוק גם בצבא וגם בבית (ואני כל כך שמחה שהוא לא נכנס לעזה כי אני אחת הלחוצות והפחדניות, ולא יודעת אם יש בי כוחות להתמודד עם זה) וחוצמזה - מה זה פעמיים בשבוע? אני רגילה שהוא פה כל יום! זה קשוח! כאילו התרגלנו למציאות ההזויה הזאת אז זה נותן לי מרווח נשימה אבל זה לא מספיק וסליחה שאני מתלוננת ובטח יש פה בנות שראו את בעלן רק פעם אחת מתחילת המלחמה אבל אני רגע נותנת מקום לקושי כי בא לי להתפרק. ושנדבר על הסטרס הנפשי? כל רגע יכולים לקרוא לו לעזה! כל רגע! שבת שעברה הוא היה אמור להיות בבית וביום שישי בבוקר הוקפץ לזיקים ואפילו לא נתתי לעצמי לבכות אלא הודעתי לאמא שלי שאני מגיעה, אספתי את הבן שלי מהמעון והייתי צריכה לנהוג שעתיים ברצף כדי להגיע לשבת אז לא יכולתי אפילו לבכות ולשחרר. מותר להגיד שקשה? גם אם כרגע הוא חוזר פעמיים בשבוע אבל אני לא יודעת מה יהיה בכל רגע נתון + בתכלס אני מחזיקה פה את הבית, את הבן שלי (שכפרעליו בחרדת נטישה ועושה לי סצנות בעיקר בלילה אבל לא רק) ואת העבודה. מותר להגיד שקשה? מותר שיהיה קשה? לא נעים מכל החזקות והיפות בעורף, אני בעיקר עייפה בעורף, ותשושה נפשית ומיציתי.

ברור שמותר לך הכללללללל.

תשחררו מעט את העזרה בחוץ. לא כי היא לא חשובה. כי כבר הגעת לנקודה שהיא פוגעת בכם.

כי למרות שיש נשים במצב קשה יותר המציאות שלך גם כן קשה קשה קשה. בעלי מגוייס פי מליון יותר קליל מבעלך לא מפרטת אאוטינג וזה. אבל עדיין קשה לי. מותר לי. אני לא אלך לקטר בראש חוצות או אצל חברה שראתה את בעלה פעמיים מתחילת המלחמה. אבל אני כן אפרוק לחברה במצבי. אני גם לא אתנדב בלי סוף. כי לצערי אני לא כזו גם בשגרה ומרגישה שלא יכולה לאחוז בזה כרגע. כן משתדלת להכניס משהו קטן מדי פעם לחברות שבאמת בלי הבעלים. לא מצליחה מעבר.

תקשיבי לעצמך. מותר לך לבכות ולהתמוטט. מותר לך פחות לעשות בחוץ. חיבוק גדול. גיבורה את וכולן. 

זה באמת מציאות הזויה, גם אם בעלך לא נכנס לעזה וחוזר פעמיים בשבוע.

אז קודם כל - קחי לגיטימציה לכל התחושות והרגשות שלך.

מה הלאה? לעשות לפי הכוחות שלך. אם את מרגישה שאין לך כח, אז לא צריכה להכין עוגה לאשה אחרת. קודם כל תשמרי על השפיות והכוחות שלך, ורק אחכ אפשר לחשוב על נתינה לאחרים. הבית שלך צריך אותך חזקה.

ניסיתם לבדוק למה הילד לא ישן טוב בלילות?

אולי מפריע לו משהו? כואב? חם/קר? רעב?

לדעתי לא תקין בגיל כזה להיות ככה ערים כל הלילה. אלא אם כן הוא הופך את היום והלילה ואז צריך לעשות תהליך של הפיכה חזרה.

והיי אם הוא בזיקים, אז גם י.א.  שם

וגם מותר לך לא לעשות כלום בשביל אף אחד. באמת. מה שמשמח וזורם, מצוין. אבל מה שמקשה מידי ומכניס אותך לפינות של מסכנות, באמת שאין צורך. צריך גם חיילים שישמרו פה בארץ, זה אולי פחות מסוכן מלהיכנס לעזה אבל לא פחות חשוב.

ותחשבי גם איפה את רוצה ומכולה לפנק את עצמך מידי פעם. אולי כשהוא נמצא תארגנו לכם שעה של זמן איכות ביחד עם ארוחת ערב שווה? אולי לקנות לך אוכל מפנק דווקא בערב שאת לבד? את גיבורה ואלופה עם התפקידים שלכם, הדירוג של הקושי והמסכנות אצל מגוייסים הוא די מיותר בעיני..

למה בכלל את שואלת? את בסיטואציה מטורפת!! מכל הבחינות.

אין מה לעשות השוואות. אני אמשיך לחזור על זה.

לכל אחת הקושי הנקודתי שלה הוא עצום וגדול. אל תסתכלי החוצה, אין מה להיות לא נעים מהחזקות והיפות, אני לא מכירה אחת שלא היו לה נקודות שבירה בתקופה הזו, חזקה ככל שתהיה. וזה בריא והגיוני, אנחנו במלחמה למה שנהיה כרגיל?

אם זה עושה לך טוב, תפרקי, תתלונני, מותר לך💗

בתפילה שיגיעו ימים טובים בקרוב

שולחת לך מלא כוחות

העשיה נותנת לי כוחות, אבל בפועל מרגישה שלא נטענתי מהאפטר מרוב עשיה, וכשהוא לא נמצא אני עם הבן שלי ויותר מורכב לי לצאת...

והנה, העבירו אותו עכשיו לתפקיד קשוח יותר בלי יציאות מאווררות, כמה אושר מזל שהיו לנו את השבועיים האלה שביזבזנו על עשיה.

אוף.

והבן שלי לפני המלחמה היה מתעורר פעם/ פעמיים בלילה לאכול וזהו. לדעתי זה רגשי... הסתגלות למעון, חגים, מלחמה, נסיעות, הסתגלות חוזרת למעון, אבא לא נמצא... הוא בוכה מהחושך והוא רק בן עשרה חודשים. משאירה אור קטן. הוא מתעורר באמצע הלילה ומתחיל לנענע את הלול עד שלא מקבל יחס, לא רעב.. פשוט רוצה צומי. נשבר לי הלב. כל בוקר בוכה במעון. קשה קשה.

נשבר לי הלב שגם השבת הוא לא הגיע, שבת שביעית כבר, ורק שבת אחת הוא היה (בשבת החמישית) והגיע שישי ונסע מוצש. סיוט.

איך נערכים לשנה?? זה לא אמיתי. אני לא מוכנה להאמין לזה. אני רוצה אותו איתי מדליק נרות בחנוכה. וקצת אחכ חוגג איתי שנה לבן שלנו. ומסיבת הודיה על זה שהכל נגמר. ואם אני אומרת את זה, אומרים לי שאני שמאלנית שבוחרת בתבוסה. אני לא בוחרת בתבוסה! אני מתפללת לנס! אמיתי וגלוי מעל כל דמיון!!! קשה לייייי

לעשות רשימת מה נותן לי כוחות, מה שואב ממני כוחות.

את כל מה ששואב כוחות בין אם זה אמירות ומחשבות ובין אם זה אנשים לשים על זה איקס גדול,

ולהתמקד רק במה שנותן כוחות.

זה יעשה לך סדר בחיים.

בתוך זה!

וואלה מה שנותן לי כוחות זה בעלי, זה שעות שינה נורמליות, זה אוכל נורמלי, זמן שקט לעצמי, אפשרות להיות במעבר ולא רק בהשרדות... מה שנותן לי כוחות זה ודאות, זה שגרה אמיתית ולא מהוססת ומדומיינת כי חייבים להמשיך. מה שנותן לי כוחות זה עבודה מכילה יותר ומתחשבת יותר. חברות אמת שגרות קרוב יותר. להיות פחות רחוקה מהמשפחה...

בקיצור, לא דברים שזמינים ואופציונליים כרגע.

סליחה, מה הקשר תבוסה?

אל תקשיבי לדברים כאלה

כולנו מתפללים לכך - לא ללחימה ארוכה, לתבוסה מהירה ונצחון מלא בעז"ה בהקדם האפשרי

ממש

תבחרי מישו אחר לפרוק לו קושי שיכול להכיל ולתת לך כוח במקום לשאוב אותו באמירות הזויות ומחלישות

מה נסגר עם אנשים?!

ממש אמירה לא לעניין.

לדעתי אנחנו במצב מלחמה לא פשוטה ותמיד נמצא מי יותר מסכן מאיתנו ולמה אסור לנו להתלונן

אבל זה לא נכון!!

גם אם למישהו אחר מאוד קשה זה בכלל בכלל לא מבטל את הקושי שלנו.

עצם זה שאנחנו גרות כאן ועברנו כמדינה טראומה מטורפת זה כבר קשה.

על זה להוסיף, בעל מגויס שמגיע מידי פעם, ילד שלא ישן וכל אחת תוסיף קשיים משלה.

כבר מגיע לנו חיבוק גדול ותמיכה.

איך שאני רואה על עצמי זה מגיע בגלים, יש יום קשה דאון, מחשבות קשות

ויש יום של חוזק ומרגישה שמסוגלת על הקושי.

נראה לי צריך לנסות לתפוס את הרגעים הטובים יותר ולהיבנות קצת. לבחון מה עושה לנו טוב ואיך לשמר את הרגעים האלו.

וברגעים הקשים לתת לעצמינו חיבוק, להזמין משהו מושחת ומתוק ולתת לעצמינו לשקוע בזה לזמן קצר.

מותר לנו, קשה לנו.

וזה לא סותר בכלל בכלל שלאחרים קשה יותר, אז מה? גם לנו קשה.

שאם תצליחי לנטרל אותם

מנסיון שלי( אם את עוקבת אץ יודעת שגם אני לא עברתי את התקופה הזאת בסבבה..בלשון המעטה...)

א. זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ועוד למה לנו לדבר מאחרים

(מעשה מחכם ותם)

זה המוטו הכי קריטי

גם על עצמי קלטתי כמה זה הפיל אותי

ליד מגוייסות- להרגיש שאין לי זכות בכלל להתלונן ומה אני כזה בסרטים וקשה לי וכו אם בעלי בכלל לא בדרום ולא בחזית וזמין בטלפון וחוזר פעם בשבוע+ הביתה וכו

וכולן מסתדרות ורק אני ככה במצוקה נוראית וכולן קבלו את המצב וברור להן שימשך כמה שימשך נן בפנים ורק אני מנסה למצוא מוצא איך לברוח מהמצב הבלתי אפשרי הזה וכו

וכמה כעס ואשמה עצמי

ולא נתתי לעצמי מקום

ורק דרשתי מעצמי להיות חזקה ולהתמודד ולהצליח ועד הסוף וברור וזה הרי חשןב ומוזרי וכלל יראל ותמיד אני ממשצכזאת אז מה קרה הפים

וזה זה בעצמו

מה שהפיל אותי!!!!

וכשהבנתי את זה

נשמתי לראשונה !

פשוט שיניתי מהשורש גישה( לקח לי איזה שבועיים לעבד את זה זה)

אני לא צריכה להיות חזקה

לא אמורה להצליח

לא רוצים ממני כלום

אני לא צריכה להיות שום דבר

רק

צריכה לחיות

את היום הזה

ככה

כמו אשאני

בלי אפס דרישה מעצמי

לעשות מה שיכולה

להסכים למה שאני לא יכולה

כשאני בסדר לנשום

כשיש רגע קשה מותר לבכות ולבכות

וזה בסדר! ומותר!

ורק רק כשהפנמתי שאני לא תריכה להיות כלום

אפילו שזה מלחמה

פשוט נשמתי

נהיה לי יותר כח

היום יום הפך ךיותר נסבל

ופחות סבל מתמשך

וגם הפלא ופלא החיבור לממשעות לשליחות ולכלל- גם הוא הורגש יותר. לא להפך!

אני יודעת שסבירות דבוהה שמתישהו הוא ישתחרר מוקדם יותר כי החלטנו שאני לא מנסה להיות מעל הטבע

ושזה בסדר גם במלחמה

ודוקא ההסכמה הזאת נותנת לי כח ואופק להאמין שאצליח למשוך עוד יותר

להיות רכה עם עצמך!!בחמלה ןחיבוק לקושי

למה להעמיס עליו עוד ציפיות והאשמות?

כשסיפרתי לבעלי שככה אני חושבת על עצמי הוא היה בשוק

כי תכלס יש לי 6 ילדים קטנטנים .בלי ערה. בסוף הריון ופיזית קשוח, בלי שינה בלילות .. וחושבת לעצמי שאין שום סיבה למה שיהיה לי קשה. וזה עוד לפני הנפש שהיא יותר קשה מאשר הילדים והבית והכל

ושוב חוזרת

אין מקום בכלל להשוואות

אין

כל אחת והסיפור שלה מול ה'

העולם לא סימטרי

אבל כל אחת 'ונה

וכל אחת חווה מהו שונה

וההשוואות רק עושות רע

וגורמות לנו רק רע

די

זה מיותר

ב. לישים לב

להטעין כוחות ואנרגיות בכל רדע אפשר

להקל עליך כמה שאפשר

לגמרי לא לבזבז אנרגיות על מה שלא הכרחי

ולשים לב מה שואב לך אותן הכי הרבה

ואיך אפשר להקל

בבקשה אל תעמיסי

את לא צריכה להתנדב לכל דבר ולא להכין כל היום דברים

את נותנת בלי סוף מעצם זה שהבעל בצבא

את יכולה גם מעבר לעשות אבל ליות קשובה

לא להעמיס בכלל

רק כשטוב לך

והמילים הטובות שלכן!

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

קמים אצלי מוקדם

יש מלאאא זמן לבלות בבוקר

ואין לי טלויזיה, אבל בהחלט לא קל לי להתארגן במקביל. יש בקרים שמעסיקים את עצמם יפה, ויש לא מעט שהם מאד דביקים אלי

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).