אבל אני מוצאת את עצמי קצת מקנאה בתקופה האחרונה
בכל התקופה האחרונה רק בעלי נמצא באור הזרקורים
שואלים אותי כל הזמן מה שלומו ואיך הוא ואם הוא בסדר ואומרים לי גם כל הזמן, כל הכבוד לו, איזה גיבור! למשל בשבת האחרונה היינו אצל המשפחה שלו המורחבת וכל השבת אמרו לבעלי איזה גיבור אתה, לוחם אמיתי, כל הכבוד.. ואני רואה עיניים מעריצות שמסתכלות עליו כל השבת. סבא של בעלי אמר לי את צריכה להצדיע לו כל יום, יש לך בעל לוחם! אז בעלע אמר לו, היא הגיבורה סבא. אז הוא אמר לו בסדר.. אתה הוא הלוחם האמיתי.
זה נשמע אולי ילדותי וקטנוני אבל בזמן האחרון זה מתחיל ממש להציק לי. קשה לי מאוד מאוד מאוד. בעלי הוא כל החיים שלי. ואני מרגישה שהחיים שלנו כל כך התרחקו לאחרונה.. שכל אחד חי לעצמו כשלפני רגע ידעתי מה הוא עושה כל שניה. אני אצל ההורים ומאוד מורכב לי פה. ואותי בניגוד אליו אף אחד לא שואל מה איתי, אף אחד לא שולח איזה משהו שמחמם את הלב, אף אחד לא מביע מחשבה או הערכה. וזה גורם לי לבכות לבעלי כל יום בטלפון ובלי הרבה מילים כי אני לא מצליחה להעביר לו את התחושה הזאת. ולבכות עם עצמי כל יום כי נשבר לי!!! בשביל להחזיק כל כך הרבה זמן צריך קצת תמיכה, קצת הערכה. להרגיש שאני גם עושה משהו ולא הצל של בעלי.
אני מרגישה כך כך לבד. אין לי חברות כמעט שהבעל שלהן מגוייס והאמת שיש בי ציפייה קטנה שהן יתעניינו או ישלחו משהו כמו שאני עושה כשלמישהי מהן יש תקופה מורכבת
נשמע לי כל כך קטנוני להתלונן על זה כשבעלי לא נמצא בעזה ויש המון כאב מסביב
ותכלס עכשיו הם במקום שהם לא עושים כלום כל היום שזה בכלל מרגיש לי לחינם. וכולן כאלה גיבורות ואני פתאום מגלה שאני כזאת חלשה וקטנה וחסרת כוחות
אוף. יצא לי ארוך בטירוף אבל זה צבירה של חודש וחצי
