לא מאמינה שכותבת את זה, תמיד חשבתי שבעלי הוא לא כזה... גיליתי שצפה בסרטונים לא צנועים( בלשון המעטה..)
הוא במילואים וצופה שם. אני ממש מבולבלת, נסערת, לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב אם בכלל.
מתחילות מחשבות על חשש לבגידות.. קשרים.. כבר לא יודעת מה לחשוב. אולי אני נסחפת אבל כמו שלא האמנתי שצופה בתכנים כאלו, כבר לא יודעת למה לצפות והראש עובד שעות נוספות.
גם ככה התקופה הזו קשה לי ממש, הוא במילואים כבר קרוב לחודשיים ולא נמצא בבית, מגיע אחת ל...
מה עושים עם זה??? אשמח לעצות מחכימות
נשמע לי סיטואציה ממש לא פשוטה
במיוחד שכבר חודשיים בקושי מתראים..
תכף יגיעו מבינות ממני ויגיבו,
רק להגיד שאני לא חושבת שגבר שצופה בתכנים לא צנועים (כולל פורנו ממש)
בייחוד כשהוא חודשיים לא בבית
לא חושבת שזה קשור לבגידה או ליחסים עם אישה אחרת.
זה ממש אבל ממש מקום אחר בנפש..
נשמע תי יותר כמו סוג של הסחת דעת בתקופת מתח קשה.
להגיב? מציעה יותר להתפלל עליו עכשיו כשהוא במלחמה. מניסיוני שיחות נפש -זה לא הזמן.
את יודעת יקרה, נראה שנפתחים עוד ועוד שירשורים בדיוק על הנושא הזה,
בדיוק על הכאב הזה, על הגילוי שבעלי היקר צופה בתכנים הנוראיים הללו ותחושת השבר הקשה.
וכל אישה אחת כזו היא עולם ומלואו
וכל לב נשבר אחד כזה הוא עולם ומלואו
ויחד עם זאת, יש משהו בכמות המאוד גדולה של עוד ועוד עדויות לכך שיכולה לספר לנו גם סיפור נוסף בנושא,
שיכולה אולי לשפוך עוד קצת אור על הכל,
בעיקר מהכיוון של המלחמה ושל המציאות הבלתי נסבלת והקשה קשה כ"כ שכולנו נתונים בה מיום שמחת תורה.
הרי מה שיש בבריחה לתכנים כאלו - הוא בדיוק זה - בריחה
ובתוך מנגנון הגנה שמרגיש יום אחר יום, שעה אחר שעה, תחושות ורגשות מאוד לא פשוטים של תסכול, כעס, חוסר אונים, אי וודאות, יאוש, מצוקה גדולה -
המנגנון של הבריחה הוא מנגנון אנושי וכל כך כל כך טבעי.
לברוח מהכל.
לא להרגיש רגע את המצוקה.
להסיר את האיום מעליי.
ויחד עם הזמינות הבלתי נסבלת של התכנים הללו נוצר המצב העגום שזו דרך מאוד קלה ומאוד מפתה לברוח.
יש מי שבורח לאכילה רגשית,
מי שבורח לסיגריות,
מי שבורח לצפייה כזו,
ומי שבורח לעוד הרבה מאוד בריחות.
כאשר המשותף לכולן - המצוקה.
בעלך היקר, כמו כל העם היקר שלנו, במצוקה.
מצוקה אישית יחד עם מצוקה כללית.
ולפחות ההבנה הזו, שזו יכול גם לנבוע משם, יכולה להאיר עוד טיפה.
לא, היא לא משנה את הכאב והשבר הגדול, אבל היא כן הבנה לכשעצמה.
המקום הזה שמבין שיש רגרסיה בזמן מצוקה. בזמן מלחמה.
המקום הזה שיכול טיפה יותר להבין ולראות את הבפנים.
כמו שנבין ילד מתוק שחזר להרטיב בתקופת האזעקות והמלחמה למשל וניתן לעצמנו בלב לגיטימציה עבורו -
אנו צריכים לזכור שגם אנחנו וגם הבעלים שלנו בני אדם.
שגם לנו מאוד טבעי שיהיו רגרסיות.
רגרסיה בכל נושא שהוא.
בין אם בזוגיות, וכן, גם בצפייה כזו או כל רגרסיה אחרת.
זה מצב מאוד הגיוני וטבעי למציאות שהיא הלא הגיונית והיא הקשה מנשוא והלא בסדר.
ואם נאפשר לעצמנו קצת יותר חמלה
גם לעצמנו
וגם לאיש שלנו
זה יכול לתת עוד כוח
ולפחות עוד קצת אוויר לנשימה.
אני רוצה גם לצרף לך באריכות מה שכתבתי בעבר על הנושא הזה, של צפייה בתכנים לא ראויים, בתקווה שאולי יוכל להיות לעזר ב"ה🙏:
יקרה,
אני רוצה להתייחס לשתי נקודות עיקריות בהודעתך -
הראשונה היא באמת הנגיעה בכאב הגדול גדול,
והשנייה היא לראות איך דווקא מתוך הכאב והשבר הזה אפשר אולי לצמוח.
1. בכאב:
עכשיו קשה לך מאוד, את ממש בעיצומו של הקושי,
בתוך המקום הכואב והשחור הזה - קשה מאוד לראות מעבר.
אבל זה ב"ה מצב זמני.
את לא תמיד תהיי בחושך הגדול הזה.
גם אם כרגע זה נראה שכן - זה באמת באמת לא.
כתבת הרבה דברים, בסוג של מוצפות רגשית מאוד גבוהה
וענו לך כאן בחוכמה רבה
גם אני הקטנה מצטרפת לדברים שנאמרו -
גם להבין עם *עצמך* איפה הייתה כאן הפרת האמון מבחינתך,
מה זה אומר מבחינתך,
ואח"כ מבחינת בעלך
ואח"כ מבחינה זוגית.
בנוסף, צריך באמת להבדיל בין ההרגשה שלך והתפיסה שלך, שבצדק היא קשה מאוד, פגועה מאוד, נגעלת מאוד
לבין המציאות עצמה שלצערנו כוללת בתוכה כמעט 99% של צפייה לפחות פעם אחת בפורנו בעבר/הווה/עתיד של כל גבר באשר הוא גבר...
זו מציאות עגומה, אני יודעת - אבל היא כבר בגדר נורמה...
כן, גם גבר חרדי, דתי, חילוני, רווק, נשוי - כולם כולם.
האחוזים ממש זהים ודומים אצל כולם לצערנו.
הקב"ה אכן ברא את האנשים בעולמו עם יצר מין חזק מאוד, כדי בעיקר לפרות ולרבותף יצר ההישרדות, ואכן אצל גברים (בהכללה, יש גם אחוזים מטורפים של נשים שצפו/צופות) - היצר יותר חזק.
ולתכונה הטבועה והבלתי נפרדת הזו באנושות - נוספה הקידמה, והזמינות הבלתי נתפסית.
העולם השתנה, הזמינות השתנתה - זה כמעט בלתי אפשרי שאדם יעבור חיים שלמים בלי ליפול לדבר הזה אפילו פעם אחת...
ויצרני התעשייה הזו משקיעים מיליונים ומילארדים כדי לגרום לאנשים להתמכר, להקליק שוב ושוב ושוב,
זה כמעט חזק מהם!
זה לא אומר בשום צורה שזה בגללך או שזה קשור אלייך - זה לא!
אולי חלק מתחושת הנבגדות, משבר האמון, הגועל והסלידה שאת חשה כרגע נעוץ בעובדה שאת מרגישה שזה קשור גם אלייך, שהוא בגד בך אישית כשהוא צפה בפורנו,
שאת לא מספיקה עבורו או מספקת אותו, שאת לא מספיק יפה בעיניו, ובגדול שאת לא *מספיק*.
זו הרגשה מאוד קשה להיות בה.
ומאוד חשוב להבהיר - צפייה בפורנו *לא* אמורה להתקיים בגללך.
זה שני דברים שונים לגמרי - כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו - זה שלו. בלי בדל קשר אלייך.
את טובה. כן, גם בעיניו.
את יפה ומושכת, כן גם בעיניו
הוא לא מחפש להחליף אותך
הוא אוהב אותך והוא רוצה בך וחושק בך.
הוא ממש לא משווה חלילה *אותך*, לאותן זוועות שהולכות שם,
זה בכלל לא בר השוואה,
זה לא שהוא "רואה בנות ומלא עירום" ובא אלייך ומשווה וזה כאילו "עוד בת, עוד עירום" - זה פשוט לבל אחר לגמרי!
כמו שכתבתי - כמו שני קווים מקבילים שלא יםגשו לעולם.
שם זה לא אמת, זה רק רק פנטזיה מכוערת ומלאכותית ודוחה ובריחה מהמציאות לשנייה,
בלי שום קשר לאהבה עמוקה שלו אלייך
לתשוקה האמיתית והגדולה שלו אלייך,
ליופי האמיתי והענק שהוא רואה בך, פנימי וחיצוני!!!
אז מה הוא כן?
[זה *ממש לא* נשמע המצב כאן, אך אם יש מצב בו הוא מכור - אז במקרה כזה כמו בכל התמכרות - צריך לטפל]
ואם הוא לא
אולי הוא סקרן, והכל זמין וחינמי ואנונימי עד להכעיס
זה גם לא נכון שגברים לאחר הנישואין מפסיקים לצפות בכך - יש אנשים שאחרי החתונה המשיכה שלהם לפורנו רק הולכת וגדלה.
אם מבינים את השורש למה אנשים צופים בזה - מבינים שזה כלל לא קשור לנשוי או לא.
בפורנוגרפיה יש עולם שלם של פנטזיה - ולפעמים יש רצון לברוח לעולם מושלם ובלי התמודדויות כפי שיש בחיים האמיתיים,
בפורנוגרפיה גם המין ללא משמעות, ללא מאמץ - הוא לא צריך להתחשב בעוד אדם, לא צריך זמן ועבודה מנטלית/פיזית
ובנוסף אין שום משמעות - לעיתים דווקא במין נטול משמעות יש משהו יצרי שיכול למשוך גברים (ונשים),
בפורנוגרפיה יש גם הרבה מאוד גיוון,
והיצר והסקרנות, בשילוב עם הזמינות הבלתי נסבלת שזה פשוט בכל מקום - יוצר לך את התוצאה העצובה מאוד ואת האחוזים העצובים מאוד...
עוד דבר חשוב -
זה לא אומר בשום צורה שזה טוב ושצריך "להחליק" את זה בגרון ואין ברירה - כמובן שצריך להילחם כל יום מחדש! להתקין סינון ראוי וחזק, לעבוד על עצמנו, על המידות, על היצר, על הנפילות.
וכמובן לשים לב לנשק הכי חזק של הנפילות - היאוש.
ישנו מעגל מאוד מתסכל של אדם שצופה בפורנו ומלקה את עצמו על כך-
הוא צופה-
הוא מתוסכל מעצמו ומתבייש בעצמו ובמעשיו -
היאוש הזה מחליש אצלו את האנרגיות הטובות לבחור בשינוי ולעלות מעלה-
ואז שוב הוא צופה - וחוזר חלילה.
צריך לשבור את המעגל הזה,
ודבר ראשון צריך לטלפל ביאוש!
זה שבעלך לא מיואש ומוכן לעבוד קשה - זה מבורך.
אסור לוותר וצריך להילחם - ולי זה נשמע שבעלך זועק לעזרה ורוצה להילחם
ואולי עםפ עצמו הוא כבר נלחם אלף פעמים
אבל זו ממש בגדר מלחמת התשה
והוא פשוט מותש.
ואולי אין לו כלים,
ואולי הוא פשוט זועק לקבל את הכלים הללו.
אם הוא אכן מכור - יש בעלי מקצוע שזו בדיוק ההתמחות שלהם - התמכרויות.
אפשר לפנות אליהם.
התקווה המאוד גדולה כאן - שבעלך מוכן להשתנות!
מוכן להילחם!
מוכן לעבוד קשה!
כי זו באמת עבודה מאוד קשה.
וזה הרבה. הרבה מאוד.
יש גם הרבה כאלה שלא היו מוכנים לעשות עבודה עצמית, והיו אומרים "הכל בסדר אצלי. תשתני את".
אז זה כבר אומר שיש בו ענווה, ולב נכון, ורצון מאוד טוב.
אל תראי אותו, את כל המהות שלו כשחורה וכרשעה וכחוטאת, הוא אדם שלם, עם טוב שלם שאת מכירה ויודעת והכרת כל השנים והכרת לפני שהתחתנת - הוא נשאר שם. הוא האמיתי. הוא לא השתנה.
אותו אדם טוב, בתור היותו אנושי ומועד לטעויות ולנפילות ("אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"), אכן חטא. אכן נפל.
עכשיו הוא רוצה לקום. הוא רוצה לחזור בתשובה.
הקב"ה רוצה ומוכן לחכות עד יום המיתה לתשובה. את מוכנה? יש בך את הכוח?
אם יש - גייסי את כולו.
נסי להפריד בין האדם עצמו לבין החטא והנפילה.
ההפרדה הזו קיימת.
נסי לראות את בעלך ללא הנפילות. איזה אדם הוא?
מה טוב בו?
איפה הוא עזר ונתן לך בחיים?
על מה את כן יכולה להוקיר לו תודה?
איפה הוא תמך בך בחייכם המשותפים שאת היית למטה והיה לך קשה?
מה זה עשה לך?
איפה כן כיף וטוב לכם ביחד (גם אם לא עכשיו - בעבר?)
- ולגבי השיתוף - עד לכאן שומעים ורואים את הכנות שלו, את האהבה שלו אלייך, את הצער והבושה שלו מהמעשה, את החרטה הגדולה
נשמע שהוא ממש משמ עשה את כל השלבים של החזרה בתשובה
של וידוי
חרטה גדולה
קבלה לעתיד
ואם הקב"ה סולח לנו ביום הכיפורים ובכל יום על דברים יותר חמורים שעשינו מי אנחנו שלא ניתן לאדם פתח של תשובה?
"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"!
גם גדולי וענקי עולם חטאו!
אין אדם שלא חטא. אין. רק הקב"ה לבדו מושלם.
יהודה הצדיק שהודה - עם תמר.
דוד המלך
משה רבינו!
הסיפור בגמרא על האמורא שצעק "אש בבית אש בבית!" כי רצה לטפס בסולם ולעשות עבירה עם אישה,
ועוד שלל סיפורים על צדיקי עולם, שאחד מהם אפילו הלך לכל זונה בעולם כדי לחטוא ובסוף בכה וחזר בתשובה ונקרא רבי ומוזמן לחיי העולם הבא!
חז"ל רצו לבטל בעבר את יצר הרע מרוב כל מה שהוא גרם לחטוא
ואז באמת ביטלו
וראו שהעולם לא מתקיים. אין התרבות אפילו של תרנגול ותרנגולת. ממש פחדו שהעולם יחרב! אז החזירו את היצר.
זה יצר כ"כ כ"כ בסיסי! צר החיים, יצר ההמשכיות.
נכון. הוא חזק מאוד מאוד
אבל כמו כל דבר חזק ועצום - יש לו גם את הכוח הניגודי שלו.
כדי שתהיה לנו יכולת בחירה.
"ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע
ובחרת בחיים!"
אם הטוב היה יותר מהרע בעוצמה - איפה כאן הייתה הבחירה? לא הייתה.
אז זה באותה עוצמה.
אותו כוח חיים בדיוק טומן בחובו גם את פוטנציאל ההרס והחטא הכי גדול - כדי שתהיה לאדם בחירה.
אז בעלך הצדיק נפל. נכון.
אבל הוא קם!
הוא עשה תשובה!
ומאהבה ולא מיראה!
אז הוא אפילו במדרגה שהעוונות נהפכו לו לזכויות!!!
ואם הוא יפול שוב? יכול להיות. הוא בנאדם יקרה.
הוא יכול הכי לרצות בעולם לא ליפול -אבל פעם, מתישהו, שהיצר יתחזק, והוא יהיה מדוכדך וחלש ועצוב - הוא יכול ליפול. כי הוא אדם.
כמו כל גברי העולם. באמת האחוזים הם מטורפים - 99%!!!
וכמו כל נשי העולם - שאולי לא בזה, אבל בדברים אחרים. כל אדם וההתמודדות שלו.
אפשר להבין שזו המציאות, להבין שזה טבע האדם,
שהקב"ה ברא אותו כך.
שהוא לא מצפה ממנו להיות מושלם כי אין מושלם - אלא להיות *בהשתלמות*, ואם נפל -לקום
שבע יפול צדיק וקם!
על ההתרוממות הזו
על הקימה מתוך הנפילה
על התשובה
על זה העולם עומד!
כי אנחנו בני אדם לא מלאכים ובטח ובטח שלא הקב"ה!!!
כל העולם הזה הוא התמודדות אחת גדולה. זה טבע האדם.
אם מבינים את זה יותר קל להבין גם כאן את התהליך בנפילה הזו ספציפית.
דבר נוסף-
באמת באמת יקרה שזה לא קשור בטיפה אלייך ולגוף המדהים שלך בעיניו!
זה באמת שני דברים אחרים לגמרי, שני דברים מקבילים שלעולם לא יפגשו.
לפעמים צריך גם לתת גם לזמן לעשות את שלו.
כרגע את בתוך ההלם והשוק והכאב הכי גדול.
כרגע חווית אובדן של החלום כפי שראית אותו.
באמת ובתמים חשבת וחלמת שלך זה לא יקרה.
היה לך חלום כזה.
וכאשר זה התנפץ זה ממש כמו אובדן - אובדן החלום שהיה,
ובסליחה שלך את בעצם "מוותרת" על עבר טוב יותר בעצם הסליחה. ואת הרי לא מוכנה שהעבר הזה יקרה כי את לא רוצה בו - אז זה ממש מעגל שמזין את עצמו וגורם לכל הרגשות הקשים והכואבים הללו לצוץ.
כמו בכל אובדן, יש אבל.
ושלבי האבל כוללים
הכחשה
מיקוח
כעס
צער ועצב גדול
ורק אח"כ השלמה וחזרה לחיים.
נשמע שאת עדיין בתוך תהליך האבל - וזה ממש טבעי ולוקח זמן לדברים להתעכל ולעבד את הדברים.
בתוך כל זה,
ואחרי שנותנים לדברים קצת להירגע, וזמן לעצמך לעכל ולהרגיש את כל מה שאת מרגישה, כן חשוב לזכור שהיחס לכל הדבר הזה אצל בעלך היקר הוא ממש ממש *לא* במקום הזה של מישהי שהיא "ברת השגה" ובוא נראה אותה בלבוש מינימלי ונשווה אותה לאשתי או ננסה לעשות משהו בעניין או משהו בסגנון,
וגם הצפייה/הנפילה *לא* מגיעה אצלו מתוך השוואות או חוסר אהבה/תשוקה אלייך אשתו האהובה והיחידה,
אלא לרוב ממקום של יצר, סקרנות, אי-שימת לב לשבריר שנייה, טבע שיותר קשה לגברים להתגבר, והמציאות של כל המדיה וכל מה שקורה בעולם - הופכים את ההתמודדות הזו שלהם (גם של נשים, אגב) לכמעט בלתי אפשרית. הם יכולים לנסות מאה פעמים, ולהצליח 99, והם גיבורים! והפעם הזו שנפלו? לקום, להתגבר. מאוד מאוד מאוד קשה לעבור חיים שלמים בלי לעולם לא להתבונן אפילו במראה לא צנוע, בטח בעולם כמו שלנו...
שולחת לך המון כוחות ותמיכה,
אתם תצאו מזה מחוזקים ב"ה!
אני ממש מתלבטת מה לעשות עם זה.. אם לדבר על הנושא ואם כן אז איך.. מפחדת שיגרום ליותר ריחוק. מצד שכני כשאני יודעת משהו ושומרת אצלי מרגישה לא בנוח כלפיו... מרוחקת שמסתירה משהו.
חושבת לחכות עם זה לסיום המילואים אבל אי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח.. ואיך אשאר עם הדבר הזה אצלי ככ הרבה. מרגישה שלא מסוגלת להתמודד, זה שובר אותי. גם ככה היום יום קשה. ממש בוכה מבפנים ולא יודעת מה לעשות
ונכון רגע לבחון מה הכי יטיב עמכם.
גם העיתוי, שכפי שאמרת בחוכמתך כעת עת מלחמה והוא במילואים, ומצד שני חוסר הוודאות והעננה סביב מתי זה כן יהיה אפשרי? והרצון לפתוח את הלב בכנות ובפתיחות וליצור קירבה מחודשת,
וגם התוכן - של איך לעשות את זה.
מציעה לך יקרה למצוא זמן הערב, אפילו 10 דקות
לקחת עט ולכתוב את לבך על דף. כל מה שיצא. ככה בלי פילטרים. הכל.
אח"כ לקרוא את מה שכתבת.
ואח"כ לנסות לעשות כמו טבלה של אפשרויות -
מתי כדאי לומר? מתי לא?
מה כדאי לומר? מה לא?
מה אני רוצה להשיג בשיחה?
מה אני לא רוצה להשיג בשיחה?
ולאחר מכן כשכן תמצאו עיתוי נכון ומתאים *לשניכם* לפתוח את הלב, ממקום שמדבר את עצמו, את הלב, שמתרכז בך ובכאבך מכך ולא בו או בהטחת אשמה כלפיו.
זהו ריקוד מאוד עדין לכן כדאי גם להקדים ולומר: "אני רוצה שנהיה קרובים שוב *כי* אני אוהבת אותך ו*כי* אתה יקר וחשוב לי, לכן חשוב לי לומר בפתיחות את התחושות והרגשות שלי ומה אני חווה לאור זה. יכול להיות שיצא לי עקום או משהו, אבל זה הרצון הפנימי שלי. זה הלב שלי. האהבה שלנו והאהבה שלי אותך הם המנחים אותי גם עכשיו".
ואם אין זמן מתאים או יכולת, אז אפילו לומר בקצרה: "אני מבינה שאין אפשרות מיטיבה כרגע לפתוח את הדברים לעומק, אז רק רוצה להניח את המקום שלי שרוצה ללבן הכל, כמובן במטרה לקירבה ואהבה שלמה ובלי מחיצות על הלב שמקשות, וכאשר נמצא את הזמן לכך אשמח שנלבן הכל לעומק."
ובינתיים להתחזק במה שכן טוב, באהבה שקיימת, ולדעת שאת לא מטאטאת דבר מתחת לשטיח, אלא את רואה את המציאות כפי שהיא ומחכה לרגע הנכון.
וברגע שתיווצר האפשרות והפניות - לפעול.
(כי בלי הפניות לכך השיחה יכולה חלילה לעשות יותר עוגמת נפש מאשר להועיל, לשניכם. לכן חשובה מאוד גם השיחה עצמה אבל גם התזמון והתוכן הנכונים והמיטיבים ביותר).
ניסיתי לכתוב ממש על קצה המזלג ובקווים כלליים יחסית, ובמה שכתיבה בפורום מאפשרת, אם תרגישי שאת צריכה יותר להעמיק וכו' כתבי לי ואנסה לראות איך אפשר להעמיק יותר ב"ה 🙏
המון הצלחה יקרה ❤
מי שזוכרת את השרשורים שלי על השוכרים שלא משלמים - אז ב"ה הם עזבו את הדירה לפני כמעט שנה,
ובחיפוש שלנו אחרי שוכרים חדשים ממש הקפדנו לחפש שוכרים שישלמו בזמן.
גם ככה השכרנו בהרבה פחות ממחיר השוק, כי זה היה אמצע שנה והם עוד ביקשו עוד הנחה, וכמובן ביקשו מלא תיקונים בדירה שעשינו להם באלפי שקלים.
והם הבטיחו שהם ישלמו בזמן כל חודש, והיו נראים אנשים אמינים.
ואיפה כל ההבטחות שלהם? הם לא משלמים, בקושי עונים לנו לטלפונים ולהודעות.
בקיץ אמרנו להם שאם הם לא מבטיחים שזה יסתדר תוך חודש שיעזבו עכשיו, כדי שנוכל למצוא שוכרים חדשים.
אז הם הבטיחו שזה יסתדר.
אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
די, פשוט אנשים רשעים. נמאס לי.
אנחנו משלמים על הבית הזה משכנתא ממש גבוהה כל חודש. מה הם חושבים לעצמם?!?!?!?!?
או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש
אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל
מממש
אמא טובה---דיה!תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!
וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.
מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…
ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.
שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.
מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!
ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל?
זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל
הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד
ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע
אתם צריכים לבטח את עצמכם.
בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.
יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.
צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.
להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא
קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת
בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית
ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)
והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.
שיסתדרו על חשבון מישהו אחר
זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.
לא ישלמו שילכו להורים
תופעה שצריך להוקיע
שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה
הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי
אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷
מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי
חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל
נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד
אבל
זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות
כואב הלב
מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה
לשוכרים הבאים תדרשו:
1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים
אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.
2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות
3. צ'קים לשנה קדימה
4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות
בהצלחה!!!!
היי יקרות. סליחה מראש על האורך
בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.
ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש
משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.
לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית, ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים
"אני רוצה למות"
"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"
ובימים האחרונים זה הסלים ל-
"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"
"נמאס לי כבר מהחיים האלו"
"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"
התגובות שלי הן-
"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"
"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"
"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"
ואז ממשיכה כרגיל בשגרה
וכמובן שהוא מתעקש בחזרה
"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"
(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)
יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.
לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.
דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.
ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"
"קר לי ברצפה"
"אני סובל כלכך"
"אני ימות אמן"
וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.
(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)
(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)
בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.
מה לדעתכן ראוי להגיב לו?
האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?
בגיל בוגר יותר זה כבר הרבה פחות
הכוונה האמירות הספציפיות
כתבתי פה לפני כמה זמן שאני חושדת אולי יש קשר בין זה להתקן מירנה
מרגשיה שמשהו לא הגיוני
לא עשיתי שום שינוי בתזונה שלי
אוכלת קצת כמו תמיד
והמשקל שלי רק עולה ועולה!!
תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ בכלל, משקל לא היה נושא בכלל.
עכשיו אני במשקל שלא הייתי בו מעולם!! (מלבד בהריונות כמובן)
נהייתה לי בטן מזעזעת
ואפילו בעלי הסכים שאולי אני צריכה לבדוק שמא אני בהריון מרוב גודלה (הוא מעולם לא העיר לי על מראה חיצוני, אני ששאלתי אותו מה דעתו לגבי הבטן 🫣)
לא יודעת מה לעשות!!
מתחילה לשקול לעבור למניעה אחרת..
יש לכן רעיונות?
טבעת נוברינג עלולה לגרום להשמנה?
תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל
ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא
מניחה שקשור להורמונים.
אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות
האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים
פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)
אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל
גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)
ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי
וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.
ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...
יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן
הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב
אני קיבלתי החלטה להוריד
יש לי תור ביום ראשון
והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)
ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת
אבל המשקל זה ממש משמעותי
במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון
לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!
אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה
לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר
אבל אולי אין ברירה..
לי היה תקופה והיה די סבבה
הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.
לדעתי זה שווה
בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים
ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת
אז הפסקתי.
ואגב לגבי מניעה,
אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ
היה בסדר גמור
רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה
לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור
הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק
המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה
הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד
ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?
למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...
האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד
צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך
באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה
מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉
ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין
לשמוע דעתכן-
מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן, בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?
גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא
ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות
כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.
יש הרבה משותף
כי נישואים זה גם שותפות
אבל בנישואים יש גם
ילדים משותפים
כלכלה משותפת
ומחויבות (לנישואים לילדים)
באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו
גם אם מדובר בחברים הכי טובים,
זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)
הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.
וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.
וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....
מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?
אותו דבר.
זה שונה ממש.
חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.
שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה
למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..
אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..
מה עושה את השגרה יותר זוגית?
מאוד תלוי בכל זוג
כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות
יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.
ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים
בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה
השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה
בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה
רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים
וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה
בלי לעשות משהו מיוחד
זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי
תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.
לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת
וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב
וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.
או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".
הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.
לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו.
האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת
היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות
(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)
אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭
אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית
המקוריתכוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים
ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.
ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.
נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.
בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.
וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.
נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.
אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.
זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.
אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ.
לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום
זה ממש מעט
זה לא בהכרח קצת.
זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".
למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.
חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.
ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית
גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.
מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.
וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.
כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.
כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר
והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי
זה לא חייב להיות רק בזוגיות
בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר
להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.
זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף
ברור שהם שונים בזוגיות
אבל
השיח לא חייב להיות שונה
אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה
זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר
לי לפחות
בקשר ההבדל
במגע ויחסים
במחויבות
בחלק שלו בחיים שלי
שהתשובה בגוף השאלה ..
שותפות מול זוגיות.
לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך
כשאנחנו זוג זה שלנו.
אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.
גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.
גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..
בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון
כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.
בינתיים עוד שאלה בהקשר -
מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?
לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?
אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.
בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...
תוהה לעצמי שוב ושוב איך אנשים מביאים עוד ונושמים.
אני באמת מרגישה שזה מאוד קשה לי כרגע ככה עם התינוק שלי ולהוסיף עוד 1 ועוד 2? וואו... מפחדת לקרוס עוד
וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה
כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל
ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני
וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)
אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.
אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון
וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...
לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.
יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.
אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️
ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...
נראה גדול מאוד,
ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.
תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.
הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד
הפעם הראשונה שעשית בגרות
הפעם הראשונה שעלית על ההגה..
כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב
זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.
הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.
(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)
להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן
חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות
יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות
ויש שלא
הסטנדרטים והציפייה מהחיים
יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה
כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים
שילד ראשון היה קשה מאוווווד
זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות
וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח
היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!
לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.
למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים
זה לוקח זמן אבל אפשרי.
גם אני הייתי בתהייות האלה
והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית
לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי
בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.
לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש
גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.
לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )
את עובדת?
מניקה?
ישנה טוב? מתאווררת?
תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?
אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים
אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי
ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו
חיבוק❤️
אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד
אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה
ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔
ראיתי ש @אמאשוני התייחסה לזה בשרשור אחר ולא רציתי לנצלש.
בת 5 עם מאפייני מחוננות מתלוננת כבר הרבה זמן על צורך ב"שקט". היא בחדר עם שני אחים קטנים יותר. היא במיטת גלריה, חשבנו שזה יתן לה את המענה לצורך, אבל לא מספיק עזר. יש חדרים נוספים בבית אבל היא לא רוצה לישון בחדר לבד (הצענו).
הצענו גם שתלך לישון אחרי האחים שלה ובינתיים תקרא ספר בסלון, אבל גם את זה היא לא רוצה. היא מעדיפה לקרוא במיטה שלה.
יש רעיונות איך לעזור לה?
לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים
כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...
בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...
עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?
אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.
איבחון יתן משהו בגיל כזה?
יש הרבה חפצים/ צבעים?
צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,
לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.
כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.
מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"
אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",
אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)
וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,
לשקף לה מה היא מרגישה.
לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"
אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.
יש לך רעיון מה יעזור לך?
אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.
אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)
פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,
לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.
אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.
כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..
בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?
אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,
ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.
אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.
בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,
אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.
(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)
בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.
לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.
זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.
המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.
הרפיות זה רעיון טוב, ננסה
ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.
נתת הרבה רעיונות טובים, תודה
באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.
ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה
אולי לקנות לה אוהל?
אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?
ב"ה רוב השלפוחיות שנוצרו לה נעלמו מעצמן אט אט, אבל עכשיו באחת הידיים יש לה נפיחות במקום שהייתה שלפוחית וגם מוגלה כזו. (זו היד שהיא משתמשת בה להתקדמות בישיבה על הרצפה, אז הגיוני שנכנס שם משהו☹️)
מה צריך לעשות עם זה?
הנטייה שלי היא 'לפוצץ' את המוגלה במשהו מחוטא ואז לחבוש ולקוות שהיא לא תוריד את התחבושת, אבל אני לא יודעת אם אני צודקת...
(לכאורה זה לא מפריע לה, רק אם נוגעים בזה זה כואב לה)
אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה
ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם
כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.
(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)
בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.
חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.
ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה
היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.
קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...
יעזור אם נשים עכשיו?
לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...
נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...
(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)
מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.
בשורות טובות
