נו

ומה את עומה לעצמך?

עת באמת צריכה *רק* אותם כדי שיעזרו לך?

את באמת צריכה עזרה מהסוג שהם יכולים לתת, עם המחיר שמגיע איתה?

אין ברירה אחרת שתהיה יותר קלה?

הלואי שבעלך יחזור מהר הביתה לתמיד בעז"ה והלב יהיה רגוע ושקט ❤️

הייתי נשארת בבית אם לא הייתי רועדת מפחד.

אני עצמאית ותמיד הייתי, פשוט מפחדת להיות לבד בשבת ואין לי חברות להזמין כי כולם אצל ההורים שלהן.

זה ממש קשה לי שאני חייבת ללכת לשם.

שונאת את זה ששואלים בדיעבד "איך הסתדרת? חא היה לך קשה?"

איזו תשובה את רוצה לזה בדיוק?

"מה אכלתם? היה לכם מה לאכול?"

פשוט שאלות מטומטמות, סליחה על הביטוי.

רלוונטי לך לעשות שבת בבית מלון?

להתארח באיזה כפר נופש? 

אז אם ללכת לכיוון אחר

במקום לחשוב עליהם

הייתי מסתכלת על זה כ- מה אני לוקחת מהסיטואציה, ולא ממקום של חייב

סופו של דבר, להישאר בבית טכנית את יכולה אבל להתארח מקל עלייך מהמון בחינות. אז להעצים את זה ולחשוב שבמקום שלוקחים ממך - את מקבלת

כי את באמת מקבלת מענה לצורך

ולמע ה הזה יש מחיר

כמו שאם נפליג בדמיון והיית הולכת למלון - היית משלמת על השהות, על ניידות, על אי נוחות של ילדים

כרגע זו האופציה הכי פחות גרועה משאר האופציות, אז להסתכל על מה שזה מיטיב איתך

ואת ההערות - ובכן, זה מעצבן כי יש ציפייה ליחס אחר ולהתנהלות רגישה יותר

ברגע שתתחברי רגע למציאות ותפרדי מהציפייה (שזה החלק הכי קשה אגב) לא תופתעי משאלות מטומטמות. כי זה מה שיש

אירוח, לינה, אוכל, מקום בטוח לילדים, את לא לבד - אבל במחיר של שאלות מטומטמות והבטחות בלי כיסוי

בעיניי, על פניו, עסקה שווה

מקווה שיעבור לך בטוב מאמוש ❤️

פשוט קשה לי, קשה לי לחשוב על להיות שם. להעביר שם את הזמן.

לחשוב על שבת בצורה הכי טכנית של יהיה לי איפה לאכול ואם תהיה אזעקה אז לא אהיה לבד.

זה הכל.

אין מעבר.

אחר כך להיזכר שאלה ההורים שלי ולרצות פשוט לדפוק את הראש בקיר.

איך הגענו למצב הזה?

איך יכול להיות שבכל התקופה הזו הם לא מצאו חצי שעה לבוא לעזור לי עם מקלחות למרות שאמרו שזה בטח ממש קשה?

איך יכול להיות שלא מוצאים 5 דקות להתקשר ורק לתת לי על הראש אם התקשרתי בצהריים ולא על הבוקר?

איך יכול להיות שהם עד כדי כך לא רואים אותי?

שאין לי תשובה עליה

וזו התמודדות לא פשוטה, אני בטוחה

וכדאי לנסות לשאול אותם ולבקש עזרה

לפתוח ולשאול ספציפית ולנסות לקבוע שעה שבה הם יוכלו לעזור ולא להשאיר את זה באוויר בציפייה

זה תורם לך פעמיים - או שזה מנחית אותך למציאות, במקרה והם לא יעזרו. והציפיות ינחתו. וגם הבטחות ללא כיסוי יעצרו. כי זה מעמת אותם עם העניין שהם רק צדברים באויר. תישאר המון אכזבה, אבל התהליך יהיה בעיקר של השלמה. וזו התקדמות

או שאולי והם לא יודעים איך לגשת לזה ומתי. ותיאום ציפיות יעזור במקרה הזה

אולי הם מרגישים זאת משדרת חוזק. לא יודעת . לא כל מה שרואים מכאן רואים משם

זה הרבה פעמים תלוי בדינמיקה משפחתית שלעתים לא תואמת את הצרכים הרגשיים שלנו. ואז או שעושים תיאום ציפיות מולם - או שעושים אותו מול עצמנו. כך עו כך זה מביא תועלת לדעתי

וחיבוק נוסף על הצורך הכלכך בסיסי שלך להרגיש שמבינים לליבך

זה ממש בנפשנו, הדבר הזה

ויצטרפו להיכל הדמעות הענק ששעריו לא ננעלו

ותראי ישועה ושמחה וטוב בקרוב ממש!!

תודה! השם יברך אותך💜 

ולא לנסות להעזר כשזה לא באמת טוב לי ופוגע בי במובנים אחרים

וכן

אני לבד

ועם כל הילדים

וגם בשבת- אין לי חברות מגוייסות וזה באמת קשה ככה ובודד

ואני גם בוכה בלילות

ולא רק

וזה באמת מציאות לא אפשרית

אבל בכל זאת נסי לדייק אתת מה את זקוקה בתוך זה כדי להצליח

מה יתן לך כח

ומה קוזל לך את הכח

מה אולי אפשר אחרת

מאיפה אפשר לקבל עזרה

אבל עזרה שעוזרת

משפחה מגוייסת

אשת מילואים יקרה,

אני משתפת אותך במיזם של עמותת לב אחד בשיתוף צה״ל, שמטרתו להעניק לך סיוע בבית.

המיזם קם מתוך הבנה שלהחזיק בית בתקופה כזו היא משימה לא פשוטה, אף יותר כשאחד מכם מגויס מאז תחילת המלחמה.

במסגרת המיזם נוכל לשבץ לך מתנדבת שתגיע לביתך מספר פעמים בשבוע לכמה שעות, תהיה זוג ידיים נוסף בבית ובטיפול בילדים ותאפשר לך אוויר לנשימה.

המתנדבות שלנו הן נשים מדהימות עם לב רחב, שישמחו לסייע לך, אם תרצי בכך.

נשמח שתמלאי את הטופס בקישור המצורף כדי שנוכל לצוות לך את המתנדבת המתאימה ביותר❤️

אנו זמינים בטלפון 052-5618633

באהבה גדולה,

עמותת לב אחד❤️

20231130234923.pdf

שבת שלמה בבית שלי.

ניסיתי את האופציות ששלחת, תהיי בטוחה שלא כתבתי סתם שאין אופציה לעזרה...

יש שכנות? משפחות דאת מכירה?

אי אפשר להתארח לארוחה אצלהן?

מה בדיוק הצורך מבחינתך?

שינה בלילה? בין לבין הארוחות?

מה עם להזמין אליך חברה מגוייסת או רווקה או קרובת משפחה?

אני מבינה שהכל מורכב

רק מנסה לפתוח ראש כדי לא להיות נעולים על מה שלא טוב לך

מרחב מוגן.

חברות שלי אצל ההורים והשכנים בבניין נסעו לחו"ל/להתארח/מבוגרים מדי.

ניסית ללכת לחמותך?

גם אם אמרת לעצמך שבחיים לא תסעי אליה לבד. אולי זה יהיה הפתרון שיהיה לך טוב? אם לא תנסי לא תדעי.

ניסית לדבר עם חברה מראש ולקבוע איתה שתבואו אחת לשניה לשבת? אולי גם החברות שלך מרגישות באותה סירה? אולי נמאס להן לנסוע להורים? לא מופרך אחרי כמעט חודשיים של מלחמה.

אני עשיתי שבת אחת עם השכנות שלי- עשינו סעודת אמהות וילדים. היה נחמד אם לא הייתי מדברת עם השכנות האופציה הזאת לא הייתה עולה בכלל..

מבינה אותך ממש ממש!!

מהרגעים באלה שקשה להאמין שעוד יהיה טוב ותהיה מציאות שלווה ורגועה.

אבל חייבים להאחז בתקווה הזאת כי באמת כשאין אור בקצה המנהרה הכל הרבה יותר חשוך..

מצטרפת אליך לתפילות שזה ייגמר כמה שיותר מהר!! ובנתיים, שלפחות השבתות יהיו קצת יותר מאירות ושמחות💜

תראי זו מלחמה שתקח עוד כמה חודשים.. לא חושבת שכדאי שתסעי כל שבת למקום שלא נעים לך בו

מה הקושי שלך בלהשאר בבית?

מעודכנת מה קורה.

אני גם פחות חוששת בלילות כי אפשר לדבר בטלפון או בזום.

לא משתנה מכך שיש איתך עוד מישהו, זה רק מוסיף לך בתחושת הבטחון (שזה לא מעט, כן?)

אבל

עדיין אין לך ממד בבית

אנחנו עדיין במלחמה

ותכלס מבחינתי זה או לאבד שפיות או לחיות ככה

וכן יש לפעמים גם פחד כשיש אזעקה ..זה לא שאין

אבל אני חושבת שבסוף צריך למצוא מה הפתרון שנותן מענה כמה שניתן במצב הנוכחי ובמסגרת האפשר

זה לא מצב של שבוע שבועיים

זה סוג של שגרת חיים

ונראה לי פשוט שמה שמנסים לשקף לך פה

זה שכשזה שגרה אי אפשר להתייחס אליה כמו מצב חרום מתוחם..שאז סבבה להתארח אצל ההורים כל שבת כשזה לא טוב לך

כשזה שגרה

צריך לחשוב על פתרון יצירתי לדברים

יש גם פחדים שלפעמים צריך ללמוד להתמודד איתם

וצריך לחשוב מחוץ לקופסא

אולי עוד מקומות אחרים להתארח

אולי משהו אחר

כי אם את כל כך סובלת אצל ההורים מה תמשיכי ככה כל שבת?

מה תדירות האזעקות אצלכם?

האם יש מרחב מוגן אלטרנטיבי כל שהו?

מה המחיר הנפשי שאת משלמת כדי ללכת להורים?

מה המחיר הנפשי שאת משלמת בהתמודדות עם החרדות בלהישאר?

מה המחיר שהילדים משלמים על הפיצוצים אצל ההורים?

מה המחיר שהם משלמים על להישאר בהית עם אמא בחרדה?

זה שאלות שרק את חכולה לענות עליהם...

הגם שזה מוזר, אין בבית מסדרון עם תקרת בטון עליו? בדרך כלל מתחת לבוידם (אין לבוידם מילה בעברית?) יש יציקת בטון ומסביב אמורים להיות קירות בטון של המסדרון.

זה לא באמת מרחב מוגן, אבל יחסית..

4 קירות חיצוניים.. בכל חדר 2 חיצוניים

בית פרטי גג רעפים אין חדר מדרגות ואין שום חלק בבית בלי חלון

ואין מקלט באזור

אבל כן בררתי עם מישהו מהפיקוד מה האופציה היותר בטוחה במצב הנ''ל

זה לא אידאלי ואני חא ממליצה

וגם לגמרי תלוי איפה גרים

אבל כן.. יש דברים כאלה

בדר''כ בבניין יש יותר אופציות מבית פרטי

החיים הם בחירה.

כמעט ואין לנו סיטואציות בהן אין לנו בחירה בכלל

ונוסיף על זה עוד מימד-

גם המצב רוח שלנו. היכולת התמודדות. איך שאנחנו מסתכלות על הדברים- זה בחירה.

בימים הראשונים הייתי שבר כלי. לא תפקדתי.

בעל שגויס, שני ילדים קטנים  +הריון בבית בלי ממ"ד היו לי מאתגרים מידי.

להורים שלי אין איפה לארח אותי...

גיסתי בדיוק ילדה והלכה להורים של בעלי מה שגרם לכך שלא היה שייך להגיע גם-  כי היא אשה אחרי לידה שבעלה גויס וממש לא צריכה אותנו על הראש.

אבל בעיקר בעיקר- אני הייתי במקום ממש לא טוב.

הילדים כל היום היו מול המסך

אני בפלאפון

ומלא מלא דמעות.

ואז הלכתי לגיסתי, סוג של צרת רבים- חצי נחמה

גם אחי מגויס והיא נשארה עם 3 ילדים ובהריון וחטפתי את ההלם של החיים שלי.

היא פשוט היתה סופר וומן. הבית היה רגוע. הכל היה בשליטה. האווירה היתה טובה. אין מסכים בכלל

ורק בלילה שהילדים היו נוחים לישון וישבמו שתינו בסלון- גיליתי שקשה לה בדיוק כמו לי' אבל היא לא נותת לרושי לשלוט בה.

והחלטתי שככה אני רוצה להיות!

השבוע בעלי חזר הביתה לשבת מלאה ראשונה.

הוא היה בהלם מהשינוי שיש בבית

מהשינוי שיש בילדים

דיברנו על זה הרבה וסיפרתי לו שהחלטתי שאני ל רוצה לתת לחיים ולנסיבות ולכל הסביבה להכתיב למ איך יראה היום יום שלחתי.

גם כשכל האלטרנטיבות גרועות אני בוחרת ברע במיעוטו ומזכירה לעצמי שאני בחרתי!

יש את השיר של לאה שבת שפעם אהבתי אותו... הוכ הולך ככה

סך הכל אני רוצה,

לחיות את חיי בשקט.

לא רוצה מלחמות, לא לא.

נמאס לי להתנדנד,

בין חום לקור, בין רע לטוב,

רוצה לחיות בכיף...

רק החיים, לוקחים אותי.

החיים, נוהגים אותי.

רק החיים, לוקחים אותי,

החיים, נוהגים אותי, נוהגים אותי

היום אני לא מבינה מה אהבתי בו

הוא מתאר חלומות ורצונות- אבל בסוף מציאות חיים שהכל 'קורה לי'

חיים פסיבי בלי לקחת שום אחריות וגליה על מה אני עושה כדי להשיג את החלומות והרצונות שלי.

יכול להיות שכל האופציות שלך הן לא אידיאליות עכשיו.

אבל בסופו של דבר- יד ץשלך את השיקולים שלך ואת הנסיבות חיים שלך

ואת בוחרת!

ויכול להיות שאולי הבחירה הרעה המיעוטה היא להישאר בבית.

ויכול להיות שזה להמשיך ללכת להורים.

או לשכור airbnb ולדעת בעלויות. טו כל בחירה אחרת.

אבל ברגע שקיבלת החלטה

תזכירי לעצמך שאת קיבלת ההחחלטה.

ועכשיו נשאר לבחור איך אני מתמודדת עם הבחירה שלי.

כי לתת לזה לכרסם אותך מבפנים

זהיץ עלול להיות הרסני

בהצלחה ובחירות טובות

כי יש פה מהלך לטווח ארוך

ולא לשבוע שבועיים או חודש

כי יש בתוכנו מאגר אנרגיות וכוחות מוגבל

וכי אי אפשר לגמור אותו על התנודדויות שמשאירות אותנו מרוקנות לחלוטין מהר מאוד.

מן ניהול משאבים פנימי . כמו ניהול כלכלי שצריך לחלק תקציב מוגבל באופן שיספיק לכל השנה ולא יגמר בחודש אחד

כשהייתי חודש כמעט מחוץ לבית בהתחלה

הבנתי

שזה פשוט אוכל את כל הכוחות וכמעט את כל המאגרים

הנפש צריכה שגרה יציבות . שייכות

צריך מרחב פרטי.

צריך להיות מסוגלים לבחור סדר יום ולא להתנהל רק בבית של אחרים בלי לו'ז מוגדר

צריך מסגרות לילדים.

וכו

כשהבנתי שלהמשיך בלהתארח לוקח ממני משאבים הכרחיים לכוחות וקיום

אז חזרתי

למרות שאין לי פה מרחב מוגן. בכלל. כלום.

נכון אם היתי גרה במקום ממש בחזית..נגיד בשדרות נתיבות וכו לא חושבת שזה היה נכון.

יש פה אזעקות מדי פעם

אבל אני מרגישה שבסוף

זה הבחירה הכי נכונה שיכלתי כדי להצליח להיות מגוייסת למשימה הזאת.

מה שנאחזת זה גם אמונה שתכלס

מה שה' מתכנן לנו

יקרה

בכל מקום ובכל מקרה

לא הממ''ד יגרום למטשהו להנצל .. בעין חיצונית כן . אבל אמונית- זה ההשגחה הפרטית שדמרה עליו.

אני ממש ממש בעד ללכת לממ''ד!!!!!! אין פטור מהשתדלות

אבל האם חובת ההשתדלות הזאת גובה מחיר שגורם לי בסוף לקרוס פיזית או נפשית.. יש לי חובת השתדלות גם לשמור על עצמי

והסכנה הממשית היותר מסתברת היתה שאפגע מלהשאר מתארחת לאורך זמן.

מאשר הסטטיסטיקה של להפגע מקאסם.

זה לא שאין חשד..

זה לא נעים כשיש אזעקה

ברור

ואם תהיה הסלמה וזה יהפוך להיות משהו שקורה יותר צפוף מעכשיו

אני חושבת שלא אשאר

אבל זה סוג של ניהול סיכונים

לא היתה באמת ברירה אחרת.

כרגיל מנגבת את הדמעות וממשיכה 😬

נושמת עמוק, מנסה לא לחשוב איפה אהיה בשבת הבאה...

תודה אהובה💙

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

הולכת לישון

כדי לא לקום לילד קודח

הכןונה בגיל הקטן... אחרי גיל 5 לא

אין מחלוקת על זה שהאקמול לא באמת מטפל ב'מחלה'. אבל עצם זה שילד (וגם אני) לא סובלים. נותן לגוף את הכח להתמודד עם המחלה.

שינה טובה ובאופן כללי רוגע- שנכוף לא בסטרס של כאב בעיני הרבה יותר מקדמים את היכולת של הגוף להתרפא

וקשה לישון עם חום גבוה, צמרמורות, קור וכו'. בנוסף לפעמים שותים פחות, אוכלים פחות, ודווקא החום הגבוה בעקיפין מונע מהגוף את הדברים שהוא באמת צריך בשביל להחלים.

לא נמצא קשר בין לקיחת משככי כאבים ומורידי חום לבין התמשכות המחלה, אבל נמצא קשר ישיר בין אי לקיחת התרופות הנ''ל לבין סבל שאפשר למנוע בקלות.

אני לא אומר שצריך לקחת תרופה בכל פעם שיש 37.7 מעלות, אבל אם באופן כללי יש סבל ויש יום גבוה (או רק אחד מהם, תלוי בהקשר) - אין סיבה להמשיך לסבול בשם איזו מחשבה כאילו הגוף הוא מכונה משומנת שאף פעם לא טועה ולא צריכה עזרה מבחוץ.

הזעה היא מנגנון מבורך בשביל לקרר את הגוף, אבל במצבים קיצוניים היא גורמת למוות מהתייבשות או ממחסור במלחים.

שימוש לא נכון במערכת החיסונית הוא מה שגורם לאנשים אלרגיים לסבול ואף למות, כשהם נחשפים לחומר שאין בו כל סכנה אובייקטיבית.

חולי אסתמה וזאבת גם כן סובלים מאוד ואף עלולים למות בגלל תגובות מוגזמות של הגוף שלהם, שתוקף את עצמו במקום לתקוף פולשים אמיתיים.

הרפלקס שמחייב אותנו לנשום עלול לגרום לנו לטבוע, וניסיונות של הגוף למלא סידן במקומות מסוימים בעצמות בשביל לחזק אותן, גורם לנו לסבל מיותר ולדלקות כואבות.

כשאנחנו בלחץ המוח שולח אדרנלין בשביל שיהיה לנו יותר כוח, אבל ההורמון הזה יכול לגרום להתקף לב ולמוות מהיר במיוחד.

לכן, המחשבה כאילו אם הגוף מעלה חום אז זה בהכרח טוב לנו כי ''הגוף לא טועה'', לא נכונה.

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

לא לקחתי כלום.

התולעים חיות זמן מה ואז מתות.

הבעיה אצל ילדים שהם מגרדים, ואז הביצים נדבקות לציפורניים ומשם לפה 🤢

מבוגרים שומרים על היגיינה, ולכן לא ממשיכים את ההדבקה.

וגם, למבוגרים התולעים פחות מציקות לעומת ילדים. גם אצל ילדים - יש כאלו שהתולעים פשוט לא מפריעות להם. בד"כ במשפחות אפשר לראות שאלו אותם ילדים שנדבקים שוב ושוב... האחרים גם עשויים להידבק אבל זה לא מציק להם והם לא מגרדים ולא ממשיכים את מעגל ההדבקה.

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

וואי וואי חייתי שבוע על אוכל של תינוקות בגדול חחח

אבל זאת היתה עקירה כירורגית של 2 שיניים כלואות… גם בשני צדדים

מבחינת הכאב, אחרי 3 ימים אם שמרת שלא יזדהם, אמור להיות בסדר, בטח אם את עם משככי כאבים. 

ממה שהבנתי עקירה של שן כלואה זו החלמה קשה יותר.

ובשני צדדים, זה באמת חוסר יכולת לאכול...

הרופא רצה להוציא לי 2, אבל כרגע רק אחת מציקה אז העדפתי לעשות צד אחד כדי שתהיה לי אפשרות לאכול בצד השני

אין סיכוי שהייתי חוזרת לשם חחחחחח

אז כבר עשיתי כל מה שצריך

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

יש שיניים מורכבות ושיניים קלות.

בכל אופן, לי עקרו שן מורכבת מאד  

באותו יום הרגשתי זוועה

למחרת הרבה הרבה יותר טוב, 

ופעם אחרת עקרו לי שן בינה בקלות, והרגשתי מעולה, אפילן בלי משככחים, חזרתי לעבודה באותן בוקר

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה