השעה מאוחרת מאוד.
ישראל מקנח את המכחול בקצה החולצה. בוחן את התווים העדינים בתמונה.
״לא אוהב לצייר אנשים מתים״. הוא אומר לשקט.
״גם אני לא.״ השקט עונה לו. ומכיוון ששקט לא יכול לדבר, הוא מסובב את הראש לכיוון הדלת שנפתחה בלי שהוא הרגיש.
אלקנה עומד שם. ״יצא מדהים.״ הוא בוחן את הציור.
״עוד לא סיימתי.״ ישראל ממהר להגיד.
הוא שותק לרגע. ״ואני מקווה לסיים בקרוב, לתמיד.״
אלקנה מבין. ״אמן. שנצייר רק נופים משעממים ודיוקנים מטופשים מתנה ליומולדת.״ הוא מאחל.
ישראל מתיישב על שרפרף נמוך, מותש מעמידה ממושכת והתבוננות בעיניים נוצצות, שאין אותן יותר.
״בהתחלה הכל הרגיש נכון.״ הוא לוחש. ״וזה היה שורף ובלתי ניתן להכלה ומטלטל. ומפחיד. והייתה צעקה חזקה של למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה. אבל יחד איתה הייתה גאולה מאוד גדולה באופק. שמה, בחושך מצרים הזה שאנחנו לא רוצים שיחזור לעולם.
בכאפה המשותפת הזאת של כל עם ישראל -
הייתה הרגשה כזאת של ׳בנו בחרת׳,
׳אנו בניך ואתה אבינו.׳ ״
הוא צוחק. נשיפה מוזרה ועייפה. ״לאידע. כאילו. מי מרביץ לבן של השכנים.״
אלקנה מחייך.
גם העיניים היפות בתמונה צוחקות. כאילו יודעות הכל. כאילו הבינו כבר את סוד האהבה של האבא המוזר הזה שמייסר רק את מי שהוא אוהב.
ישראל מסיט את הראש מהן, תוקע אותו ברצפה. ״כשהכל עוד היה טרי ומדמם, הייתה כזאת פתיחה. פתיחת הלב, פתיחת הדעת.
משהו הצטלל, כאילו מישהו ניער אותנו ודפק את הראש המבולבל שלנו בקיר, שייזכר בכל מה שהוא שכח.״
אלקנה מהנהן. מעביר יד עדינה על הצבע הלח עדיין, נזהר לא להרוס. ״פתאום הכל חזר. האהבה, האמונה הישנה, הגעגוע העמוק. התפילה.״
״התפילה.״ ישראל תופס את המילה. נאחז בה. ״היא כמו מנגינת פסנתר שנשפכת מתוך אצבעות.
כמו גוף שמתפרק לתוך מיטה רכה.״
הכתפיים שלו נשמטות אל תוך עצמן בייאוש. ״אבל צריך לדעת לנגן אותה, צריך להאמין שיש לה צליל. שמתחת לקלידים הלבנים, עולם שלם של מיתרים ומנגנונים גאוניים.
אחרת המילים יבשות והמיטה זרה.
והגוף עייף. עייף עייף. בלי מקום להניח את עצמו.״
העיניים של אלקנה נהיות צרות, כמו תמיד כשהוא מתבונן, מנסה לקלף ניסוחים, להיצמד לאמת שצריכה להאמר.
״אנחנו צריכים תפילה.״ הוא אומר בסוף. ״תפילה אחת. כמו איזה אמא מותשת, שמתחננת ללילה אחד לישון רצוף.
להתאפס. לחזור לחיים.״
ישראל מתרומם, טובל את המכחול בצבע חום אדמה. ״בדיוק. אני צריך תפילה.״ הוא אומר עם הגב לאלקנה, מתקן גוון בעיניים הצוחקות.
״אני צריך מקום להניח עליו את הגוף הזה. את הנפש הזאת.
את האיבוד שאני תועה בו. את הבור העמוק שאני לא יודע איך לצאת ממנו.״
הקול שלו נשבר. כאילו מישהו חתך אותו באמצע. הוא מסתובב מהציור.
״אני צריך להאמין שמישהו, מתחת לקלידים הלבנים.
מקשיב לי.״
שקט ארוך עוטף את הצעקה החרישית ואלקנה לא ממהר לשבור אותו.
״מה גורם לך לחשוב שאין מי שמקשיב?״ הוא שואל בסוף.
ישראל חושב.
״הזמן שעובר.״ הוא אומר אחרי שלוש דקות תמימות. ובקול שלו געגוע של מיליוני יהודים באלפי שנים. ״אתה מנגן, ומנגן. ואף אחד לא יוצא מבין הצללים ואומר לך,
׳בוא׳נה איזה יפה.׳״
אלקנה רוצה לדבר על הגלות. על התרחקות שהיא בכלל התקרבות. על הסתרה שבתוך ההסתרה שבתוך עוד הסתרה. על השם יתברך כזה שעומד גם מאחורי כל הדברים הקשים.
אבל כמו תמיד, הוא מתאמץ לקלף, להוציא דיבור של אמת.
ובין כל הקליפות, הוא לא מצליח למצוא יותר מ—
״ואף על פי כן, אתה מנגן.״ אף על פי שהפסנתר מקולקל. המיתרים קרועים והמילים שבורות, מאולצות וריקות.
״בוא׳נה,איזה יפה.״
הם מתבוננים בציור, העיינים הצוחקות מוסיפות לצחוק.
ואולי גם האבא הזה שמכאיב רק לילדים שהם שלו מחייך עכשיו.
אולי בכלל הוא מסתכל ואומר, בוא׳נה איזה יפה.
