ובמשך הרבה שנים הם בקושי עבדו, אם בכלל.

מסתדרים איכשהו.

בדרך כלל זה כרוך בזה שחיים קצת בצמצום בהתחלה. 

בדרך כלל חלק מהכסף מביאה האשה ש"התחילה את החיים קודם", ושמעריכה את הלימודים של בעלה בישיבה (גם אם זה לימודים לשעבר) ושמחה בזה.

העניין הוא שלרוב השכר עולה כפונקציה של ידע ונסיון, או במילים אחרות, אנשים ישלמו לך טוב ככל שתתן מענה טוב לבעיות שלהם שעולות להם הרבה כסף.

ככל שתהיה "פותר בעיות" יותר טוב, תתוגמל בהתאם (כמובן ככל שתכיר בערכך ותדרוש יותר, יעלה הסיכוי שגם תקבל יותר).

לכן הייתי מציע למצוא תחומים בהם התועלת שאתה יכול לתת כיום מהמקום הנוכחי שלך היא גדולה מספיק כדי לדרוש שכר גבוה במשרה חלקית, תוך כדי שאתה משלים את התואר.

לדוגמה: אולי אתה ממש טוב בלהסביר, ולכן יכול להיות שתהיה ממש תותח בשיעורים פרטיים בנושאים מסוימים ותוכל לדרוש שכר גבוה לשעה בהתאם. ואם לא מיד אז אחרי כמה שבועות שיש לך "קבלות" להציג.

דוגמה נוספת: אולי אתה ממש טוב בתחום הטכנולוגי ויכול לעזור לאנשים למשל בתחזוקת אתר אינטרנט. עם בטחון עצמי וקצת משא ומתן, אפשר למשל ליצור חוזה תמיכה חודשי שבו אתה מתוגמל בסכום קבוע מדי חודש ואתה "בכוננות" אבל משלמים לך בין אם לא עשית כלום ובין אם עבדת הרבה "שעות נוספות".

ואם חשקה נפשך להיות דווקא שכיר במשרה חלקית, אולי שווה לשקול להאט את הקצב של הלימודים קצת, ובשעות היום לעבוד במשרת סטודנט שבה אתה צובר נסיון רלוונטי. למשל אם אתה לומד משפטים או כלכלה ועובד במשרד עו"ד או רו"ח או ביטוח או בנק וכד', זה גם מקדם אותך מקצועית תוך כדי הלימודים. ואותו הדבר גם במשרות טכנולוגיה, תוך כדי הלימודים אם אתה עובד ומכיר את השוק, זה יתרון גדול כשתסיים את התואר, תוכל להציג נסיון מעשי ותהיה לך יותר יכולת "לפתור בעיות" שזה תכלס מה שמעסיקים מחפשים.

סטודנטים הם לא עשירים לרוב גם אין פתרון קסם. זאת צפרדע שצריך לבלוע אם רוצים לסיים את התואר. אחותי עשתה הסבה מקצועית ממש ארוכה והייתה צריכה למלצר המון ולחיות יחסית בצמצום עד שסיימה, אחרי שמצאה עבודה במקצוע החדש הכסף התחיל לזרום.

לשמחתך יש לך קצת מזומנים + הכסף מהפיקדון (אולי היה יכול להיות רעיון טוב לטחון קצת עבודה לפני תחילת התואר אבל מה שהיה היה)

בע"ה אחרי שתסיים תוכל לעבוד במקצוע גם יש כל־מיני משרות סטודנטים ממשלתיות שיכולות לתת כסף / ניסיון וכיו"ב

אל תרגיש שאתה מתחיל מאוחר, כל אחד והקצב שלו ב"ה תוחלת החיים בארץ 80+

+ כמה לדעתך אנשים מסיימים את התואר בגיל 24 / 25 ועדיין מתחרבשים ומחפשים את עצמם או נכנסים למינוס מפזיזות? בקיצור מצבך סבבה

מקסימום תתחתן ברבנות ותגור בדירת חדר וחצי בהתחלה.

מה קרה? אסון?

אחד האחי שלי התחתן ברבנות (פרק ב אמנם) היה דווקא ממש נחמד חסך לכולם את כאב הראש ומהצד

השני אח אחר התחתן לפני פחות משנה בחתונה מושקעת.. וכל פעם שרואים את סרט החתונה אומר לאישתו שהיא כבר לא נראית אותו דבר..

רואה? שווה להתחתן ברבנות ולחסוך את ההוצאות.

ואתה גם תצטרך לצאת לפנסיה הרבה יותר מאוחר ואת כל זה לא מספרים לך בישיבה.

צריך לספר את זה לנערים בישיבה התיכונית, גם לבנות באולפנה צריך להבהיר שבשנים הראשונות הן יהיו עיקר הפרנסה בבית או שיתחתנו מאוחר או עם מבוגר.

זה עיוות קשה בציונות הדתית.

א' לא יודע מה קשור יציאה לפנסיה בסוף כולם יוצאים באותו גיל, או שממשיכים לעבוד בגלל כסף או שעמום (מכיר אנשים שחזרו מהפנסיה), או אם יש ערימה של כסף יוצאים מוקדם

אם המטרה זה לפרוש מוקדם אפשר גם לעבוד במשטרה ולצאת בגיל 57 או בכל ארגון דומה

אבל לומר שהכל תלוי רק בזה שבמקום לסיים תואר בגיל 25 (הלא ממילא חיילים משוחררים ברגיל יוצאים לעבוד / טיול בחו"ל) מסיימים ב־27 וזהו כל גורלם נחרץ – אתמהה

מכיר מישהו עם תואר ראשון וניסיון מקצועי ויותר מבוגר ממני שעבד באותו תפקיד כמוני (ואני בקושי עם קצת לימודי תעודה) והרווחתי יותר ממנו, בהרבה תפקידים זאת שאלה של יכולות אישיות וכיו"ב

תואר זה רק חלק קטן ולא בהכרח משמעותי מסך הכסף שאדם עושה בחיים

חלק גדול מהתארים לא נותנים ערימה של כסף וגם אלו שכן זה תלוי מאוד מה האינדיבידואל עושה איתם ואפשר גם לעשות הרבה כסף בלי תואר, תלוי ברצון במזל וביכולות

וכמובן לא לדבר על הוצאות לא צפויות או "עובדות החיים" AKA בריאות / גירושים ל"ע...

גם כמו שהזכרתי את אחותי, היא עשתה הכל "לפי הספר" והתחילה תואר מוקדם כו' בסוף כמה שלא עבדה בו לא הצליחה להרוויח כסף, עשתה חישוב מסלול מחדש בגיל 28 כולל שנה בהודו ומה לא ועכשיו אפשר לומר שהיא טחונה

אני באמת לא מבין מה אתה מציע או איזו בעיה אתה רואה, זה די מובן מאליו שאי־אפשר ללמוד תואר עד שמסיימים הסדר = מסיימים תואר בערך בזה הגיל, אין בזה שום חידוש

וגם בעיה מיוחדת אין בזה ב"ה שוק העבודה הישראלי לא כזה ריגידי־דטרמיניסטי

חילוני את ה3 שנים אחרי השמינית מבלה בצהל. שנה לאחר מכן מטיל וחוסך כסף.

בתחילת השנה החמישית נרשם ללימודים.

הסדרניק  אם עשה מסלול קלאסי של חמש שנים..

לרוב מתחיל לימודים בתחילת השנה השישית אחרי יב או השביעית אם למד עוד קצת..  גם אתה וגם פותח השרשור נסחפתם..

אם הם עשו 3 שנים שירות חובה ואחרי שנת עבודה/טיול התחילו ללמוד מה "סתום" בזה?

איזו עוד ברירה יש להם? 

היום יש עניין של הארכת חיים בכלים רפואיים.  לאט לאט נהיה גם לחץ בכיוון ההפוך של מי שבריאותו לא שפירה פשוט לסיים את זה. אנחנו כיהודים נגד אבל זה גם קצת יעזור להם. ואפשרות שניה כמובן זה שהם יפלו על הציבור ואז כולנו נשלם את זה כמיסים.

בעולם החרדי אגב - טכנית הם יכולים יותר לעזור להורים כי הם יותר ילדים אבל כלכלית שם יהיה עוד יותר קשוח.

בתקופת הקורונה היה התפרצות קורונה בבית אבות של ההסתדרות בב"ש. המחשבה היחידה שלי הייתה שמדינת ישראל חסכה מליונים על פנסיה תקציבית.  מעניין איך זה נראה בגרפים תמותת הזקנים בקורונה מול הפנסיה התקציבית.

יש שוק וחוקי כלכלה וצריך להתחשב בהם.

ולבני תורה עדיף ללמוד כמה שנים טובות כדי להתחיל את החיים עם בסיס תורני בסיסי לפחות

מי שמעניין אותו רק כסף מוזמן לעשות כרצונו אם הוא חושב שזה מה שיביא לו כסף

ומה לגבי מי שמעניין אותו לפרוש בכבוד? אז בוא אספר לך מה האנשים שמזלזלים בכסף לא מספרים לך, בגלל העיקרון של ריבית דריבית בפנסיה צוברת 45 אחוז מהפנסיה שלך תהיה מה שצברת בעשור של בין 20 ל30, אבל אתה לא תלמד על עיקרון ריבית דריבית בפנסיה צוברת ואם תלמד על ריבית זה בדרך כלל יהיה משהו שלילי.

מה שאומר שאם לא תרצה פנסיה שהיא חצי תצטרך לעבוד כנגד השנים שישבת בישיבה, מה שעוד לא מספרים לך שבשנים הללו אתה צפוי לבלות הרבה בקופת חולים )במקרה הטוב( כי בשנים הללו הגוף מתפרק.

יכול להיות גם שאת השמשכנתא שלך תצטרך למרוח אל תוך הפנסיה שלך.

אם תהיה לך משכנתא.

ואני שואל-בצרפת היינו לומדים תורה כל כך הרבה שנים? בטוניס היינו? בארה"ב היינו? לא.

אז למה לאמץ דווקא את המודל הליטאי? תראו כמה ליטא מפוארת עכשיו, ממש בא לי לפגוש את קבצני ליטא, זה בגלל שאנחנו אנדרדוג של ליטאים, אנחנו גם אנדרדוג של חסידים, שסניקים, וחילונים, תמיד היינו אנדרדוג וזה למה הציבור שלנו נראה כמו שהוא נראה.

התשובה שלך מציגה הכל רק במונחים של כסף. לפרוש בכבוד = עם יותר כסף.

הצלחה, בתגובה שלך, נמדדת בכסף. הכל נמדד בכסף. "תראו כמה ליטא מפוארת עכשיו, ממש בא לי לפגוש את קבצני ליטא".

השוואה לצרפת וטוניס לא רלוונטית. אני לא יודע מה היה המצב שם ואם המצב שם היה טוב. אנחנו מכירים סיפורים ואנקדוטות אבל אין לנו מידע כולל והערכה לגבי הסיטואציה השלמה.

בנוסף, האדם המודרני משקיע יותר ביצירת כסף מאשר האדם לפני מאות שנים, כאשר במקביל, לימוד התורה נעשה יותר ויותר מורכב בגלל התפתחות של דעות (בדיוק כמו שהרפואה נעשתה יותר מורכבת, פסיכולוגיה, פילוסופיה, משפט, אומנות, בערך כל תחום ידע).

אני לא אומר שיש לי פתרון, אבל אני כן אומר שמותר לכבד את מי שסולם הערכים שלו מדרג לימוד תורה גבוה הרבה יותר מהצלחה כלכלית

אני פשוט לא חושב שלימוד תורה חייב להתבצע דווקא מתוך שתיית כוסות קפה שנים על חשבון משלם המיסים מכספים קואליציונים זה הכל, ללמוד תורה גם אני חושב שחשוב, אז אני לומד בבית כמו שעשו בכמעט כל הגלויות כולל העניות )טוניס( וכולל העשירות )ארהב(.

ואני לא מסתכל על ליטא במונחים של כסף, פשוט איפה כל עולם התורה המפואר של ליטא עכשיו? נמחק, נמוג, מת.

נשארה מדינה עלובה שחוה אלברשטיין כותבת על קבצניה, זה מה שנשאר ממנה.

וגם ככה עולם הישיבות לא מצליח להפוך את תלמידיו להשאר דתיים, כמה אחוזי דתלשיות יש? 50 אחוז? אז מה עשיתם בזה?

אני קורא לכל מי שרוצה ללכת לישיבה לענות לעצמו על השאלה למה הוא רוצה את זה והאם הוא מודע למחיר, בדרך כלל הוא לא מודע והרוב הולכים מכח האינרציה או כי זה מה שמצופה מהם מהרב בישיבה התיכונית או משלל סיבות אידיוטיות )כי יש אחלה חבר'ה( )כי שידוך( )כי צריך לעשות כושר לפני הסיירת( שצריך לעמוד על ההחלטה הכלכלית הזאת גם כן.

כמה באו כדי להיות תלמידי חכמים וכמה באו כדי להצתופף בכנפי הרב, להערכתי מעט מאוד.

מי שמתחיל לעבוד 4-5 שנים יותר מאוחר אכן תהיה לו פנסיה יותר נמוכה, אבל ממש לא חצי.

גם מי שיעבוד "רק" 40 שנה יוכל לצבור פנסיה מאוד יפה.

מי שיתחיל לעבוד בגיל 18 יצבור הרבה יותר ממי שיתחיל  בגיל 22, זה אומר שצריך לנסות לקבל פטור מצהל בגלל זה?

ואני לא מבין למה להסתכל רחוק על צרפת או ליטה.. תראה מה הרמה התורנית של מי שהתגייס מייד אחרי התיכון לעומת מי שלמד בישיבה כמה שנים (כמובן שיש יוצאים מן הכלל)

תבדוק מחשבון ריבית דריבית בגוגל.

לגבי הפטור מצהל זה נידון רבות בממשלה, בינתיים ירד מהפרק בגלל הטבח אבל בגדול התשובה היתה חיובית לקיצור השירות בצהל.

לגבי אלה שהתגייסו וכו, הנני להודיעך שמה שלא עשה צהל עשתה האקדמיה, הביינישים חוזרים בשאלה באיחור פשוט הישיבות לא מספקות את הסחורה בעניין זה כלל, להפך.

בהנחת ריבית של 7%

מי שמפריש 2,500 כל חודש למשך 45 שנים יצבור עם הריבית 8,844,000

מי שמפריש 40 שנים יצבור 6,179,000 

ואם הוא ימרח עד גיל 30?

ואפשר לחיות מצוין עם פנסיה של 6 מיליון (כמובן שיש גם דמי ניהול, אבל מצד שני גם ההפרשות שלו יעלו עם השנים).

ומה הקשר ימרח? גם חילונים יכולים להמרח, זה לא הנושא.

ד"א חישבתי הפרש של 5 שנים, אבל מי שבישיבת הסדר ולא "מאריך" ההפרש הוא שנתיים וקצת.

גם חילונים יכולים להמרח בהחלט אבל אצלינו יש נורמה כאילו בלי עוררין שחייבים לדחות שירות ואם זו ישיבה גבוהה אז לפעמים הרבה יותר וכמו הפותח יש גם אלה שבוחרים בלימודי תואר ולאו דווקא אחד מתגמל כדברי משה, ואנשים לא מודעים לעומק הנזק.

פנסיה צוברת זה הנזק המרכזי אבל הוא לא היחיד.

כמה כבר נשארים בישיבה עד גיל 32 (10 שנים אחרי שחילוני מסיים צבא)? וברוב גדול של המקרים מדובר בכאלה שעשו תואר בהוראה תוך כדי הישיבה או שעושים דיינות.

זה תרבות מערבית שהדוסים רק עם וריאציה קטנה שלה.  הבעיה העמוקה קיימת גם במגזר החילוני וגם הם הולכים לחטוף על זה בגדול. 3 שנים צבא חצי שנת טיול 3-4 שנות תואר שלא תמיד הוא מועיל למשהו.

וכו'.

ויש חוסר ידע עצום של לומדי תורה שחבל עליו (לא משווה בכלל לחילונים שמנסיוני מורחים את הזמן הרבה יותר! זוג צעיר דוס בשנות ה25 חושב על קניית דירה, לומד את העולם הכלכלי שלו, וגם אם הבעל אברך- אם יש להם את הידע הם מתחילים כבר לייצב עולם כלכלי והריבית דריבית תעבוד בשבילם לעומת וחילוני ממוצע שבגיל 25 רק מתחיל תואר)

לדעתי יש ערך עצום בלימוד התורה, וכדאי ליידע את לומדי התורה ובכללי ללמד תיכוניסטים בארץ קצת על כלכלה....

אם ביינישים ידעו את הפוטנציאל של ריבית דריבית לחיוב הם יוכלו להתאמץ לחסוך מעט בחודש ולהנות ממנו בעתיד.. או לפתוח לעצמם קרן פנסיה כדי להתחיל להפריש מיום העבודה הראשון... וכו' וכו'...

איך להשקיע ולחסוך כסף פנוי, דמי ניהול ותשואות בהשקעות, פתיחת קרן פנסיה - כדי להגיע למשרה הראשונה כשכיר עם קרן פנסיה קיימת ואז המעסיק חייב להפקיד מייד ולא רק לאחר חצי שנה, כאשר לעובד החדש לא היתה קרן פנסיה לפני כן.  

תעבור אותו

תקופות של קושי כלכלי כל אחד עובר בשלב כלשהו. זה לא פשוט, אבל נושמים עמוק, ולומדים לחיות עם זה.

להחזיק משפחה.

ואל תדאג, זה יבוא

הייתי במצב דומה לך ואני חושב שהיה לי סכום מכובד כבר אחרי פחות משנה של עבודה אחר כך.

אתה מעלה נקודות נכונות

פעם לפני שנים שאלתי חבר, לא סתם אלא חברותא, אם הוא רוצה לטייל בבין הזמנים. הוא סירב שלא בא לו. וכששאלתי אותו "הרי אתה כן יוצא לטיולים כי הנה הלכת עם ההוא ועם הזה", אז הוא ענה שיש חברים לטיולים ויש חברים לחברותא.
 

מיותר לציין שמחקתי אותו מחיי, ולו רק בגלל חוסר הטאקט לחשוף את היחס הזה.

מאחל לך שתמצא אנשים שראויים לחברות שלך. בעז"ה תלך לקודקוד, תמצא קבוצות חדשות, חייך ישתפרו בעז"ה.

אלא לדבר על כך;

הייתי כל כך שמח לו היית מודיע לי שהתארשת...

די נפגעתי כשלא שיתפתם אותי בטיול. כחברים טובים, ציפיתי שתשתפו אותי...

ככה. בלי להטיח. רק לבטא את אכזבתך וכאבך.

ותראה למה זה יוביל;  

תראה, יכול לקרות מצב כזה, כשיש כמה אנשים כשלא לכל אחד יש אותה תכנית

ואז צריך ללהטט, וזה די מעייף....כדאי לך לברר. עם כל אחד יכול לקרות מצב כזה.

אם מדברים על זה, המתח יורד, הדברים מתבהרים, ולפעמים רואים את הדברים

אחרת, ואפשר לסלוח. והם יכולים לעשות תשובה וללמוד להתחשב יותר. לא?

במצבים כאלה, הכי קל וטבעי לחשוב על האפשרות הראשונה: שהחברים שלך פשוט אנשים רעים ובוגדניים.

 אם זה שרשור פריקה זה לגמרי מובן, ואתה מוזמן להתעלם מהאפשרות השנייה.

אבל יש גם אפשרות אחרת: יכול להיות שמבחינתם הכל בסדר והם אוהבים אותך, אבל התפיסה שלכם לגבי מהות הקשר היא שונה. מבחינתם אתה אולי חבר חמוד, זורם וכיפי, אבל לא מעבר לזה – בעוד שמבחינתך הם היו הבסטיז שלך. חוסר ההדדיות הזה הוא המקום שבו נוצר הפער הכואב.

בנקודה הזו עומדות בפניך כמה אפשרויות:

האחת: להיפגע, לנתק איתם קשר ולחפש חברים חדשים ולקחת בחשבון שגם קשרים עם חברים אחרים יכולים להיות לא הדדים במיוחד.

השנייה: להבין שזה המקום שלהם בחייך, ופשוט לא לצפות מהם ליותר...

לגבי החבר שהתארס – רק רציתי להזכיר שיש אנשים שכשהם נכנסים לקשר רציני או מתארסים, הם שוכחים מכל העולם ושקועים בבן/ בת הזוג שלהם.

 זה ממש לא אומר שהבעיה היא בך. יש סיכוי סביר מאוד שפרק זמן מסוים אחרי החתונה, הוא ייזכר בחברים הטובים שזנח מאחור וינסה לחדש את הקשר (אם כי בד"כ קשר עם חבר נשוי הוא לרוב שונה משמעותית מקשר עם חבר רווק או גרוש).

מאחלת לך שתמצא בקרוב זוגיות ואהבת אמת (אם אתה בקטע), ושתזכה לחברים טובים, נאמנים ובעיקר – הדדיים.

ולגבי קודקוד, מכירה כמה בחורים משם ובסך הכל יש שם חברה נחמדים ממש, אבל לא כולם שם מכירים לגמרי את כולם, נראהלי תלוי בסגנון...

אבל זו הזדמנות חדשה בסך הכל.

ייתכן שזה פשוט לא הסתדר איכשהו....

וגם, מחפש אהבה, אחותי! עצמי ובשרי! הודיעה לי על אירושי בנה , בבוקר אחרי (אם אני לא טועה)

קיבלתי הלם. גם לידת הנכד הראשון נודע לי מבלי שידעתי שכלתה מצפה.

אבל אני כן אמרתי לה, שעין הרע או לא עין הרע, כאחות אני מצפה שתהיי יותר גלויה, כי זה מעליב.

וזה הסתדר, תודה לקל. היא לא אומרת לי על החודש הראשון...אבל גם לא בבום, אחרי שהרך הנולד

הגיע out of the blue....

אז יש כאן אולי נקודה נוספת לקחת בחשבון: יש אנשים שמאוד חוששים מקנאה, עין הרע...

הרי אין ברכה אלא במה שסמוי מן העין...

יכול להיות דווקא מאוד מעניין מדוע לא שיתפו אותך בשני המקרים. ותמיד, תמיד -

למרות שקל יותר להיפגע ולהשתבלל ולהיסגר,  כדאי לפתוח את מה שפוגע ומכאיב -

לפחות עבורנו; שנדע שעשינו דבר מה כדי לברר את הדברים. אחרת נשארים מצולקים

ואנחנו המפסידים מזה ראשונים. לא החברים (זו כבר הבעיה שלהם).

בל נשכח שכולנו רק בני אדם, אחרי הכל. מי שאף פעם לא מאכזב....נו, אתה

יודע מיהו.

נשמח לשמוע מה קרה לאחר שדיברת.

שבת שלום!

אתה צודק!

אבל טוב לדעת מי יש סביבנו באמת גם אם זה מאוד כואב..

בכל אופן אני בחיים לא שומרת בבטן אומרת מה יש לי (בלי התלהמות) וממשיכה הלאה בחיי

בדכ 2 אופציות

יש סיבה והיגיון מניח את הדעת

אין סיבה ואז הם או מתנצלים ולוקחים להבא או שזה לא מתאים הקשר הזה ודרכנו מתפצלות

אבל לפחות הלב נקי

לא מאמינה ב'חבר אמת'

קשרים בנויים על אינטרסים

על תן וקח

זה טבע של בני אדם

ואין מה לצפות להדדיות רק בגלל שאתה נותן אהבה

אנשים אוהבים לנסוע ולטייל עם מי שזורם להם

ולא עם כל אחד שהם בקשר איתו

גם אם הוא לכאורה קשר טוב

מה שהכי חשוב בחברות

זו מודעות

מה הקשר נותן ומה הוא לוקח

האם זה קשר טוב והאם הוא שווה

והמשפט האחרון די נכון

אנשים עסוקים בעיקר עם עצמם

וזה לא ממש רע

לדאוג לעצמך

כי אז אתה מרגיש טוב והכל יכול לעבוד יותר טוב

מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

בנויים

מתנועות

תהליכים

בחירות

אינטרקציות

סוערים יותר או פחות

תלוי בקצב ובסגנון שבוחרים

הדברים המעניינים לרוב יותר סוערים 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

לחיים פשוטים , לוותר על טכנולוגיה שעשויה לעזור. על האינטרנט אגב, הייתי מוותרת. כן. בהחלט.

גם לא חושבת שזו היתה הכוונה בשאלה; - פשוטים או סוערים.

יהיה קל יותר לענות אם יפרטו את הכוונה בשאלה.

לדידי, חיים פשוטים הם חיים הקרובים לטבע. להרגיש את האדמה, הצמיחה.

להתלבש פשוט, לאכול פשוט, ללא יומרות שצריך לרדוף אחריהן, לא לרוץ

אחרי דברים עד שהנשימה מתקצרת. להעריך כל יום ולהיות יכולים להנות

ממנו, מהמתיקות שבו....

כן. לא להתערבב באנשים אחרים, להיות יכולה לחיות עם עצמי, למלא

את עצמי, להספיק לעצמי.

ואם אפשר בבקתה פשוטה עם עץ ענק גדוש עלווה, בסמוך, 

ובעלי חיים נחמדים בגינה (שאני הכנתי), ולשבת באכסדרת

העץ הנוחה עם כוס קפה או משהו, בערב, להקשיב למלמול

העלים, לציוצים מנומנמים של ציפורים שהופרעו קצת

משנתם......הרי זה משובח.

מובן שאני לא חיה כך. אבל זה מאוד מושך אותי. מעורר

בי געגוע למשהו כזה.

אולי זה יהיה, אחרי 120, גן העדן שלי....

החיים קצת....מעייפים לפעמים. שוחקים...

בחיים פשוטים.

אגב, אפשר גם בלי ט לפון בגלל. מכתבים למשל. או ביקורים ומפגשי רעים אחת ל....

באמת. ברצינות. כי אם אסתפק בעצמי, לא אהיה זקוקה לשיחות טלפון ו/או אחרות רבות.

יש כמובן סכנה של ניוון איזה שהוא, ללא מגע חברתי,ללא אינטרקציות, אבל אפשר לאזן;

ואז האיזון הזה, הויתור על הפרטיות המוחלטת שלי - הוא יהיה הסערות שלי.

באמת באמת הייתי שמחה לנסות את זה לזמן מה. אולי חודשיים בתור התחלה, כדי לראות

ולהרגיש איך זה.

הבעיה שאין מקום כזה שאפשר להיות בו ללא חשש. ללא אנטישמיות (אם זה בחו"ל)

ללא העלבויות משאר בני המשפחה; זה בהחלט יראה מוזר. ומה יגידו לנכדים?

(בתקווה שההורים יעכלו את זה איך שהוא...); סבתא בוחרת להתבודד - ללא

טלפון ללא קשר איתכם לזמן מה, ללא ביקורים, ללא....

צריך אומץ כדי לעשות צעד כזה.

נ.ב.  לאחרונה ביקשתי מאחד הבנים פינגווין כמתנת יום הולדת...כך שהילדים

לא יהיו מזועזעים מי יודע מה...אולי בעצם כן כי הם יודעים שאני רק כלב (סליחה

אבל זה הפתגם, לא?) נובח.

הם מכירים אותי. לא אשה אמיצה מי יודע מה. חולמת הרבה אבל לא מגשימה.

חבל.

"שירים פשוטים", שלמה גרוניך.

עיין שם והטה ליבך למוזיקה.

מדובר בזמר ויוצר בחסד עליון מדרום הר חברון, שמתפרנס מבניה. שמעתי עליו בעיקר כרצף..

יש בטוח. גם אם לא מלא

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

אגב, חז"ל מתארים בדיוק כך מה שקורה לנשמה לאחר המוות;

והם אמינים עלי יותר מכל מחקר מדעי איזה שהוא.

אגב, חברה שעברה ניתוח קשה ראתה מלמעלה 

את כל פרטי הניתוח, שמעה את חילופי הדברים

בין הרופאים, הצוות. הכל.

היא היתה רופאה בעצמה.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

הוא מדבר על חלום אבל חלום שכאילו נותן הצצה לעולמות עליונים ולא מוות קליני, אבל חוויה דומה.

הוא ראה את חמיו, עומד על הרגליים, כשלהבה יוצאת לו מהחזה.

כלומר חיזיון של עולם רוחני, עם תיאור של גוף גשמי לגמרי,

למה שחמיו בעולם הבא יהיה בגוף גשמי לגמרי?

לא יותר הגיוני שהוא חלם עליו כי הוא ביקר אותו כמה שעות לפני?

וכמו שפשוט אני כתב, כדי שיחשב כהוכחה שקרה משהו על טבעי, גם אם כפופים למגבלות השכל בתיאור שלו, לפחות משהו מזה צריך להיות לא ידוע בעולם ומעולמות נסתרים.

אני לא מתחברת לסיפורים האלה, הם לא שקרנים אבל הפרשנות שלהם לחוויה לא בהכרח אמת.

בעלת האוב של שרול העלתה את שמואל והוא נראה לה כאדם. נשמה רוחנית שהחיים קלטו אותה בדרכם שלהם.

כנ"ל לחזיונות של הנביאים.

כמו שכבר הבאתי מהרמב"ן, כל זמן שיש לגוף לאדם החווה אז זה יעבור דרך הרשמים האלה. מה גם שאולי אין הכי נמי הנשמות והעולם שלהן דומה לעולם החומרי באיזה אופן, כמו שאפלטון הציע שהעולם הוא צל של עולם האידאות. מה זה אימר על האידאות? איך הן נראות?

ייתכן והתיאור של האדם הוא מהירהורי ליבו, מעורבב בהזיות וכדומה - אבל העירעור לא יכול לבוא מצורת התיאורים.

שהעולם הבא מאוד קרוב (לא פיסית, אבל אני לא י ודעת להסביר איך) לעולם שלנו.

אבל הוא הרבה הרבה הרבה......יותר עמוק . אמיתי. מוחשי (כן!). הוא נוגע בעולם

שלנו איךשהוא וגם דומה לו, אבל אחרת.

לא לנסות לדחוק אותי לפינה, בבקשה, כי אני לא יודעת להסביר.

נזכרת שפעם ראיתי פלקט: מה שיותר גבוה, יותר עמוק.

וטיפ לחיים: לברוח מפלקטים. אלה סיסמאות שנותנות תחושה של חוכמה מיסתורית, ומצמצמות את החשיבה.

כשההוכחות שלך מתבססות על דוגמאות שאתה מאמין שקרו בעבר, ולא על הוכחות שהן באמת קרו.

וזה לא משנה אם אני מאמינה או לא, הדברים שאתה כותב לא יכולים לשמש טיעון אובייקטיבי.

זה כמו שמחקר קליני יתרץ את מסקנותיו "כי כתוב בתורה"
 

ושוב זה לא משנה במה ואם אני מאמינה.

וכשאדם טוען שהוא חוה משהו על טבעי, חוות ההוכחה עליו, 

אז הוא כפוף למגבלות הגוף, נניח שזאת הסיבה. 

עדיין חוות ההוכחה עליו, נניח לגלות דבר שלא יודעים.

מאוד מאוד משנה.

כי אצלנו התורה והמסורת הם מקור ידע מסוג "עדות", ואצלך זה עצמו זוקק דיון. לגיטימי, אבל צריך להגדיר את גבולות המגרש וממילא לדון עליהם קודם.

כל החטופים חוזרים ממנהרות עזה ומספרים שפגעו בהם מינית והתעללו בהם, אבל אין לי שום ראיות בנושא. גם לך לא. שום הוכחה אמפירית. רק העדות שלהם ושלהן ואת השאלה אם להאמין להם - כן או לא? למה?

העובדה שהם לא טוענים משהו על-טבעי אלא טבעי מאוד לא מספיקה כדי שתאמיני להם. תצטרכי נימוקים אחרים. 

גם חוקר מאמין לא יכניס טענות כאלה למחקר שלו.

מחקר נשען על עובדות ולא על אמונות.

תלוי מה הוא חוקר, ומה הכלים שעומדים לרשותו. אם הוא מדען אמיתי אז הוא ישתמש בכל מקור ידע שעומד לרשותו, ואם הוא בעל יושרה הוא יבחן היטב וידחה את מה שיברר כלא אמין.
 

מי שדוחה באופן אוטומטי כל דבר שלא מסתדר עם תפיסת עולמו או חזונו על המציאות אינו חוקר ואינו מדען, ובטח שאינו רציונלי. הוא דוגמטי.

אי אפשר להתבסס על עדויות, בטח לא בודדות, בטח לא במקרה של עדויות על חיזיונות על טבעיים.

האמונה יכולה לעזור לחוקר להציע השערת מחקר אבל אותה הוא מחויב לבסס ע"י תוצאות מאומתות.

ואיך השוות בכלל מקרי פגיעה מינית לחזיון על טבעי, לא הבנתי, מה גם ששם היו עדים נוספים

הגם שמובלע בדברים שלך שאת פשוט שוללת מציאות על-טבעית (ו כזו שאינה מוכרת לך). זה נשמע שאת אפילו לא אגנוסטית בנושא. על כל פנים העירעורים שלך הם טכניים.
 

אולי המילה 'מחקר' מפריעה לך בגלל נוקשות מתודולוגית. הנקודה היא *השגת האמת*. עדות היא מקור ידע שמברר אמת. הוא טעון חקירה לפני שסומכים עליו, אבל הוא מקור ידע שעל פיו בתי משפט ובתי דין (ואפילו משפטי שדה בתקשורת) חורצים דין. היסטוריונים מגבשים תיאורים ותיאוריות היסטוריים על בסיס עדויות (שנחשבות לאמת עד שמוכח אחרת). וכן הלאה.

לארבל יהוד לא היו עדים, את מאמינה לה או לא? התשובה היא שכן והסיבה היא שזה סביר בעינייך. כעת בנוגע לעל-טבעי זה חוזר להנחה המובלעת בדברייך, אם היא הייתה טוענת שהיא ראתה ישויות על-טבעיות, ההחלטה שלך אם לברר את סבירות העדות או לשלול אותה על הסף תלויה בדיוק בזה (ברמה העקרונית, ולא הטכנית או המוטיבציונית).

אגב, חשוב לי לציין שלא ראיתי את הסרטון המצורף והוא לא מעניין אותי כהוא זה. המעניין הוא הדיון הפילוסופי. כמו שאמרתי בתגובה למעלה, קיומן של ישויות לא מעלה ולא מוריד לאמונה באלוהים ובתורה. מלאכים בשמיים יכולים להיות כמו פינגווינים באנטרקטיקה - תוספת של יצורים בעולם.

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

איך אומר מיכי אברהם? לא כל פיזיקאי מוצלח הוא גם פילוסוף טוב.
 

(נאמר במקור על הביולוג ריצ'רד דוקינס)

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

מתי שהוא....לחתור ולהשקיע באיזון הנכון בין הגשמיות לרוחניות,

לזכור תמיד את המטרה, כיהודים.

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

בעבר יצא לי לקרוא כתבה על אנשים שמעדיפים לחיות בדרך חיים הזאת, והאמת שאהבתי ממש.

גם מי שמרוויח הרבה ועובד מעט יחסית- עדיין יכול לעבוד פחות

ככל שמשקיעים יותר בקריירה בין אם ברמה של יותר שעות נוספות / זמינות אחרי שעות העבודה / כו' (או לחילופין לימודים השתלמויות) ככה לרוב מטפסים בסולם

ודי קל להגיע למצב של יותר מדי עבודה ביחס לרמת ההשתכרות שבאמת נדרשת ככה שה"פינוק" עולה בזמן ובבריאות יותר ממה שהוא שווה

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

את יכולת ניהול הרגשות, דחיית סיפוקים.

לקחת את החיים ברצינות, להשקיע ולהתמיד. אבל לא לשכוח לרגע לכייף ולשמוח בכל הטוב שיש לנו.

ולקבל את מה שה' שולח לנו באהבה(:

במדדים רחבים ותנצל את הריבית דריבית.

תלמד מקצוע שיפרס אותך ולא תחביב יקר שיקטלג אותך כחכם.

בכל מה שנוגע לדייטים, תלך יד ביד עם ה', הוא יכוון אותך.

אפילו בתחום זניח כלשהו, כי לניירת יש משמעות אצל הרבה מעסיקים, בדגש על המגזר הציבורי.

וגם לשמור על הבריאות - בכל מקרה, החל מגיל 35 פחות או יותר, הגוף מתחיל להישבר, ולקראת גיל 40 מרבית האנשים יסבלו מבעיה כרונית אחת לפחות. אז למה להעמיס?

נ. ב. תתחתנו בגיל מוקדם, בגבולות הסביר. לקראת גיל 50 עדיף להיות הורה לבני 20+ ולהשקיע בעצמך (ע"ע מצב הבריאות) מאשר להמשיך ולהתרוצץ עם הילדוד'ס.

שזה מעט מאוד משרות במדינה ששואפת לקפיטליזם.

דווקא את זה הייתי מייעץ לא ללכת כי רוב האקדמיה היא בזבוז זמן וכסף בשוק החופשי למעט תחומים מאוד מסויימים STEM, משפטים וראיית חשבון, זה בגדול.

הוראה ורפואה ופרה רפואה גם כן אבל הם מכוונים למגזר הציבורי.

רוב רובה של האקדמיה מיותרת ואנשים כדי להתפרנס עדיף שילמדו אשכרה מקצוע מעשי.

שפותחת דלתות נוספות. אותו בעל מקצוע מעשי יכול לחוות פיטורין/למאוס במקצוע, ואז התואר שבידיו יאפשר לו להוציא תעודת הוראה, לעשות הסבה וגם להתברג אל תוך המגזר הציבורי שעדיין מונה מאות אלפי עובדים.

כאשר פסיכולוג עובר מסכת עינויים של 9 שנים לפחות (אם הוא מתקתק שני תארים ומתאם והתמחות לא כולל פסיכומטרי) כדי להרוויח פחות מאינסטלטור או שליח וולט הוא ישאל כמה פעמים בחייו האם זה היה שווה את זה? להתחיל עשור לתוך הקריירה ולהפסיד חצי מהפנסיה שהיתה יכולה להיות לו כשליח וולט בגללל אפקט הריבית דריבית, הוא צריך להיות פסיכולוג עם סופר אמביציות  ותודעת שליחות מטורפת כדי לענות כן.

אני לא נגד האקדמיה אבל חוגים שלמים ומחלות הפכו מיותרים לחלוטין, מתי בפעם האחרונה ראית מודעת דרושים שמחפשים בעל תואר במנהל עסקים תואר ראשון? ועדיין זה אחד התארים הראשונים הכי נחשקים בשוק, למה? אילון מאסק אמר שסוחרי סמים מבינים במנהל עסקים יותר מ95 אחוז מהמרצים למנע"ס.

מסגר או מעליתן קודם כל לא יפטרו אותו כל כך מהר כי השוק לא מוצף במסגרים ומעליתנים מה שאין כן בבעלי תארים מיותרים וגם אם יפטרו אותו הם ימצאו עבודה חדשה תוך זמן מאוד מאוד קצר.

ואם ימאס במקצוע תמיד אפשר לעשות הסבה, לא חייבים תואר בעבור זה.

בגדול אני מסכים איתך שתואר הוא כמו ביטוח, אבל כמו ביטוח של מכונית חדשה מהמפעל, אתה מקבל ביטוח על השנה הראשונה אבל אתה מפסיד 60 אחוז מהערך של המכונית תוך 4 שנים, זה ביטוח שממש כדאי לא לקבל אותו, אתה חושק במכונית חדשה אין בעיה אבל יש לזה מחיר, אל תצא פראייר, להיות בעל תואר מיותר זה להיות פראייר ברמה מטורפת.

לצבור חוויות, משמעויות וגם כאלה שהן סתם לכיף.

לא להתרגש מנפילות ומדברים, ללמוד לקום להתנער ולהמשיך הלאה.

אף אחד לא חי את החיים בשבילך, תבחר ותלך לאן שהלב והראש גם יחד מושכים.