ובמשך הרבה שנים הם בקושי עבדו, אם בכלל.

מסתדרים איכשהו.

בדרך כלל זה כרוך בזה שחיים קצת בצמצום בהתחלה. 

בדרך כלל חלק מהכסף מביאה האשה ש"התחילה את החיים קודם", ושמעריכה את הלימודים של בעלה בישיבה (גם אם זה לימודים לשעבר) ושמחה בזה.

העניין הוא שלרוב השכר עולה כפונקציה של ידע ונסיון, או במילים אחרות, אנשים ישלמו לך טוב ככל שתתן מענה טוב לבעיות שלהם שעולות להם הרבה כסף.

ככל שתהיה "פותר בעיות" יותר טוב, תתוגמל בהתאם (כמובן ככל שתכיר בערכך ותדרוש יותר, יעלה הסיכוי שגם תקבל יותר).

לכן הייתי מציע למצוא תחומים בהם התועלת שאתה יכול לתת כיום מהמקום הנוכחי שלך היא גדולה מספיק כדי לדרוש שכר גבוה במשרה חלקית, תוך כדי שאתה משלים את התואר.

לדוגמה: אולי אתה ממש טוב בלהסביר, ולכן יכול להיות שתהיה ממש תותח בשיעורים פרטיים בנושאים מסוימים ותוכל לדרוש שכר גבוה לשעה בהתאם. ואם לא מיד אז אחרי כמה שבועות שיש לך "קבלות" להציג.

דוגמה נוספת: אולי אתה ממש טוב בתחום הטכנולוגי ויכול לעזור לאנשים למשל בתחזוקת אתר אינטרנט. עם בטחון עצמי וקצת משא ומתן, אפשר למשל ליצור חוזה תמיכה חודשי שבו אתה מתוגמל בסכום קבוע מדי חודש ואתה "בכוננות" אבל משלמים לך בין אם לא עשית כלום ובין אם עבדת הרבה "שעות נוספות".

ואם חשקה נפשך להיות דווקא שכיר במשרה חלקית, אולי שווה לשקול להאט את הקצב של הלימודים קצת, ובשעות היום לעבוד במשרת סטודנט שבה אתה צובר נסיון רלוונטי. למשל אם אתה לומד משפטים או כלכלה ועובד במשרד עו"ד או רו"ח או ביטוח או בנק וכד', זה גם מקדם אותך מקצועית תוך כדי הלימודים. ואותו הדבר גם במשרות טכנולוגיה, תוך כדי הלימודים אם אתה עובד ומכיר את השוק, זה יתרון גדול כשתסיים את התואר, תוכל להציג נסיון מעשי ותהיה לך יותר יכולת "לפתור בעיות" שזה תכלס מה שמעסיקים מחפשים.

סטודנטים הם לא עשירים לרוב גם אין פתרון קסם. זאת צפרדע שצריך לבלוע אם רוצים לסיים את התואר. אחותי עשתה הסבה מקצועית ממש ארוכה והייתה צריכה למלצר המון ולחיות יחסית בצמצום עד שסיימה, אחרי שמצאה עבודה במקצוע החדש הכסף התחיל לזרום.

לשמחתך יש לך קצת מזומנים + הכסף מהפיקדון (אולי היה יכול להיות רעיון טוב לטחון קצת עבודה לפני תחילת התואר אבל מה שהיה היה)

בע"ה אחרי שתסיים תוכל לעבוד במקצוע גם יש כל־מיני משרות סטודנטים ממשלתיות שיכולות לתת כסף / ניסיון וכיו"ב

אל תרגיש שאתה מתחיל מאוחר, כל אחד והקצב שלו ב"ה תוחלת החיים בארץ 80+

+ כמה לדעתך אנשים מסיימים את התואר בגיל 24 / 25 ועדיין מתחרבשים ומחפשים את עצמם או נכנסים למינוס מפזיזות? בקיצור מצבך סבבה

מקסימום תתחתן ברבנות ותגור בדירת חדר וחצי בהתחלה.

מה קרה? אסון?

אחד האחי שלי התחתן ברבנות (פרק ב אמנם) היה דווקא ממש נחמד חסך לכולם את כאב הראש ומהצד

השני אח אחר התחתן לפני פחות משנה בחתונה מושקעת.. וכל פעם שרואים את סרט החתונה אומר לאישתו שהיא כבר לא נראית אותו דבר..

רואה? שווה להתחתן ברבנות ולחסוך את ההוצאות.

ואתה גם תצטרך לצאת לפנסיה הרבה יותר מאוחר ואת כל זה לא מספרים לך בישיבה.

צריך לספר את זה לנערים בישיבה התיכונית, גם לבנות באולפנה צריך להבהיר שבשנים הראשונות הן יהיו עיקר הפרנסה בבית או שיתחתנו מאוחר או עם מבוגר.

זה עיוות קשה בציונות הדתית.

א' לא יודע מה קשור יציאה לפנסיה בסוף כולם יוצאים באותו גיל, או שממשיכים לעבוד בגלל כסף או שעמום (מכיר אנשים שחזרו מהפנסיה), או אם יש ערימה של כסף יוצאים מוקדם

אם המטרה זה לפרוש מוקדם אפשר גם לעבוד במשטרה ולצאת בגיל 57 או בכל ארגון דומה

אבל לומר שהכל תלוי רק בזה שבמקום לסיים תואר בגיל 25 (הלא ממילא חיילים משוחררים ברגיל יוצאים לעבוד / טיול בחו"ל) מסיימים ב־27 וזהו כל גורלם נחרץ – אתמהה

מכיר מישהו עם תואר ראשון וניסיון מקצועי ויותר מבוגר ממני שעבד באותו תפקיד כמוני (ואני בקושי עם קצת לימודי תעודה) והרווחתי יותר ממנו, בהרבה תפקידים זאת שאלה של יכולות אישיות וכיו"ב

תואר זה רק חלק קטן ולא בהכרח משמעותי מסך הכסף שאדם עושה בחיים

חלק גדול מהתארים לא נותנים ערימה של כסף וגם אלו שכן זה תלוי מאוד מה האינדיבידואל עושה איתם ואפשר גם לעשות הרבה כסף בלי תואר, תלוי ברצון במזל וביכולות

וכמובן לא לדבר על הוצאות לא צפויות או "עובדות החיים" AKA בריאות / גירושים ל"ע...

גם כמו שהזכרתי את אחותי, היא עשתה הכל "לפי הספר" והתחילה תואר מוקדם כו' בסוף כמה שלא עבדה בו לא הצליחה להרוויח כסף, עשתה חישוב מסלול מחדש בגיל 28 כולל שנה בהודו ומה לא ועכשיו אפשר לומר שהיא טחונה

אני באמת לא מבין מה אתה מציע או איזו בעיה אתה רואה, זה די מובן מאליו שאי־אפשר ללמוד תואר עד שמסיימים הסדר = מסיימים תואר בערך בזה הגיל, אין בזה שום חידוש

וגם בעיה מיוחדת אין בזה ב"ה שוק העבודה הישראלי לא כזה ריגידי־דטרמיניסטי

חילוני את ה3 שנים אחרי השמינית מבלה בצהל. שנה לאחר מכן מטיל וחוסך כסף.

בתחילת השנה החמישית נרשם ללימודים.

הסדרניק  אם עשה מסלול קלאסי של חמש שנים..

לרוב מתחיל לימודים בתחילת השנה השישית אחרי יב או השביעית אם למד עוד קצת..  גם אתה וגם פותח השרשור נסחפתם..

אם הם עשו 3 שנים שירות חובה ואחרי שנת עבודה/טיול התחילו ללמוד מה "סתום" בזה?

איזו עוד ברירה יש להם? 

היום יש עניין של הארכת חיים בכלים רפואיים.  לאט לאט נהיה גם לחץ בכיוון ההפוך של מי שבריאותו לא שפירה פשוט לסיים את זה. אנחנו כיהודים נגד אבל זה גם קצת יעזור להם. ואפשרות שניה כמובן זה שהם יפלו על הציבור ואז כולנו נשלם את זה כמיסים.

בעולם החרדי אגב - טכנית הם יכולים יותר לעזור להורים כי הם יותר ילדים אבל כלכלית שם יהיה עוד יותר קשוח.

בתקופת הקורונה היה התפרצות קורונה בבית אבות של ההסתדרות בב"ש. המחשבה היחידה שלי הייתה שמדינת ישראל חסכה מליונים על פנסיה תקציבית.  מעניין איך זה נראה בגרפים תמותת הזקנים בקורונה מול הפנסיה התקציבית.

יש שוק וחוקי כלכלה וצריך להתחשב בהם.

ולבני תורה עדיף ללמוד כמה שנים טובות כדי להתחיל את החיים עם בסיס תורני בסיסי לפחות

מי שמעניין אותו רק כסף מוזמן לעשות כרצונו אם הוא חושב שזה מה שיביא לו כסף

ומה לגבי מי שמעניין אותו לפרוש בכבוד? אז בוא אספר לך מה האנשים שמזלזלים בכסף לא מספרים לך, בגלל העיקרון של ריבית דריבית בפנסיה צוברת 45 אחוז מהפנסיה שלך תהיה מה שצברת בעשור של בין 20 ל30, אבל אתה לא תלמד על עיקרון ריבית דריבית בפנסיה צוברת ואם תלמד על ריבית זה בדרך כלל יהיה משהו שלילי.

מה שאומר שאם לא תרצה פנסיה שהיא חצי תצטרך לעבוד כנגד השנים שישבת בישיבה, מה שעוד לא מספרים לך שבשנים הללו אתה צפוי לבלות הרבה בקופת חולים )במקרה הטוב( כי בשנים הללו הגוף מתפרק.

יכול להיות גם שאת השמשכנתא שלך תצטרך למרוח אל תוך הפנסיה שלך.

אם תהיה לך משכנתא.

ואני שואל-בצרפת היינו לומדים תורה כל כך הרבה שנים? בטוניס היינו? בארה"ב היינו? לא.

אז למה לאמץ דווקא את המודל הליטאי? תראו כמה ליטא מפוארת עכשיו, ממש בא לי לפגוש את קבצני ליטא, זה בגלל שאנחנו אנדרדוג של ליטאים, אנחנו גם אנדרדוג של חסידים, שסניקים, וחילונים, תמיד היינו אנדרדוג וזה למה הציבור שלנו נראה כמו שהוא נראה.

התשובה שלך מציגה הכל רק במונחים של כסף. לפרוש בכבוד = עם יותר כסף.

הצלחה, בתגובה שלך, נמדדת בכסף. הכל נמדד בכסף. "תראו כמה ליטא מפוארת עכשיו, ממש בא לי לפגוש את קבצני ליטא".

השוואה לצרפת וטוניס לא רלוונטית. אני לא יודע מה היה המצב שם ואם המצב שם היה טוב. אנחנו מכירים סיפורים ואנקדוטות אבל אין לנו מידע כולל והערכה לגבי הסיטואציה השלמה.

בנוסף, האדם המודרני משקיע יותר ביצירת כסף מאשר האדם לפני מאות שנים, כאשר במקביל, לימוד התורה נעשה יותר ויותר מורכב בגלל התפתחות של דעות (בדיוק כמו שהרפואה נעשתה יותר מורכבת, פסיכולוגיה, פילוסופיה, משפט, אומנות, בערך כל תחום ידע).

אני לא אומר שיש לי פתרון, אבל אני כן אומר שמותר לכבד את מי שסולם הערכים שלו מדרג לימוד תורה גבוה הרבה יותר מהצלחה כלכלית

אני פשוט לא חושב שלימוד תורה חייב להתבצע דווקא מתוך שתיית כוסות קפה שנים על חשבון משלם המיסים מכספים קואליציונים זה הכל, ללמוד תורה גם אני חושב שחשוב, אז אני לומד בבית כמו שעשו בכמעט כל הגלויות כולל העניות )טוניס( וכולל העשירות )ארהב(.

ואני לא מסתכל על ליטא במונחים של כסף, פשוט איפה כל עולם התורה המפואר של ליטא עכשיו? נמחק, נמוג, מת.

נשארה מדינה עלובה שחוה אלברשטיין כותבת על קבצניה, זה מה שנשאר ממנה.

וגם ככה עולם הישיבות לא מצליח להפוך את תלמידיו להשאר דתיים, כמה אחוזי דתלשיות יש? 50 אחוז? אז מה עשיתם בזה?

אני קורא לכל מי שרוצה ללכת לישיבה לענות לעצמו על השאלה למה הוא רוצה את זה והאם הוא מודע למחיר, בדרך כלל הוא לא מודע והרוב הולכים מכח האינרציה או כי זה מה שמצופה מהם מהרב בישיבה התיכונית או משלל סיבות אידיוטיות )כי יש אחלה חבר'ה( )כי שידוך( )כי צריך לעשות כושר לפני הסיירת( שצריך לעמוד על ההחלטה הכלכלית הזאת גם כן.

כמה באו כדי להיות תלמידי חכמים וכמה באו כדי להצתופף בכנפי הרב, להערכתי מעט מאוד.

מי שמתחיל לעבוד 4-5 שנים יותר מאוחר אכן תהיה לו פנסיה יותר נמוכה, אבל ממש לא חצי.

גם מי שיעבוד "רק" 40 שנה יוכל לצבור פנסיה מאוד יפה.

מי שיתחיל לעבוד בגיל 18 יצבור הרבה יותר ממי שיתחיל  בגיל 22, זה אומר שצריך לנסות לקבל פטור מצהל בגלל זה?

ואני לא מבין למה להסתכל רחוק על צרפת או ליטה.. תראה מה הרמה התורנית של מי שהתגייס מייד אחרי התיכון לעומת מי שלמד בישיבה כמה שנים (כמובן שיש יוצאים מן הכלל)

תבדוק מחשבון ריבית דריבית בגוגל.

לגבי הפטור מצהל זה נידון רבות בממשלה, בינתיים ירד מהפרק בגלל הטבח אבל בגדול התשובה היתה חיובית לקיצור השירות בצהל.

לגבי אלה שהתגייסו וכו, הנני להודיעך שמה שלא עשה צהל עשתה האקדמיה, הביינישים חוזרים בשאלה באיחור פשוט הישיבות לא מספקות את הסחורה בעניין זה כלל, להפך.

בהנחת ריבית של 7%

מי שמפריש 2,500 כל חודש למשך 45 שנים יצבור עם הריבית 8,844,000

מי שמפריש 40 שנים יצבור 6,179,000 

ואם הוא ימרח עד גיל 30?

ואפשר לחיות מצוין עם פנסיה של 6 מיליון (כמובן שיש גם דמי ניהול, אבל מצד שני גם ההפרשות שלו יעלו עם השנים).

ומה הקשר ימרח? גם חילונים יכולים להמרח, זה לא הנושא.

ד"א חישבתי הפרש של 5 שנים, אבל מי שבישיבת הסדר ולא "מאריך" ההפרש הוא שנתיים וקצת.

גם חילונים יכולים להמרח בהחלט אבל אצלינו יש נורמה כאילו בלי עוררין שחייבים לדחות שירות ואם זו ישיבה גבוהה אז לפעמים הרבה יותר וכמו הפותח יש גם אלה שבוחרים בלימודי תואר ולאו דווקא אחד מתגמל כדברי משה, ואנשים לא מודעים לעומק הנזק.

פנסיה צוברת זה הנזק המרכזי אבל הוא לא היחיד.

כמה כבר נשארים בישיבה עד גיל 32 (10 שנים אחרי שחילוני מסיים צבא)? וברוב גדול של המקרים מדובר בכאלה שעשו תואר בהוראה תוך כדי הישיבה או שעושים דיינות.

זה תרבות מערבית שהדוסים רק עם וריאציה קטנה שלה.  הבעיה העמוקה קיימת גם במגזר החילוני וגם הם הולכים לחטוף על זה בגדול. 3 שנים צבא חצי שנת טיול 3-4 שנות תואר שלא תמיד הוא מועיל למשהו.

וכו'.

ויש חוסר ידע עצום של לומדי תורה שחבל עליו (לא משווה בכלל לחילונים שמנסיוני מורחים את הזמן הרבה יותר! זוג צעיר דוס בשנות ה25 חושב על קניית דירה, לומד את העולם הכלכלי שלו, וגם אם הבעל אברך- אם יש להם את הידע הם מתחילים כבר לייצב עולם כלכלי והריבית דריבית תעבוד בשבילם לעומת וחילוני ממוצע שבגיל 25 רק מתחיל תואר)

לדעתי יש ערך עצום בלימוד התורה, וכדאי ליידע את לומדי התורה ובכללי ללמד תיכוניסטים בארץ קצת על כלכלה....

אם ביינישים ידעו את הפוטנציאל של ריבית דריבית לחיוב הם יוכלו להתאמץ לחסוך מעט בחודש ולהנות ממנו בעתיד.. או לפתוח לעצמם קרן פנסיה כדי להתחיל להפריש מיום העבודה הראשון... וכו' וכו'...

איך להשקיע ולחסוך כסף פנוי, דמי ניהול ותשואות בהשקעות, פתיחת קרן פנסיה - כדי להגיע למשרה הראשונה כשכיר עם קרן פנסיה קיימת ואז המעסיק חייב להפקיד מייד ולא רק לאחר חצי שנה, כאשר לעובד החדש לא היתה קרן פנסיה לפני כן.  

תעבור אותו

תקופות של קושי כלכלי כל אחד עובר בשלב כלשהו. זה לא פשוט, אבל נושמים עמוק, ולומדים לחיות עם זה.

להחזיק משפחה.

ואל תדאג, זה יבוא

הייתי במצב דומה לך ואני חושב שהיה לי סכום מכובד כבר אחרי פחות משנה של עבודה אחר כך.

אתה מעלה נקודות נכונות

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?