אסביר את עצמי. מלבד השינוי באות אחת בלבד (קו"ף החליפה את האות חי"ת) יש קשר בין שתי המילים, שתיהן הן תוצאות רצויות ומתבקשות נפשית לאחר שהאדם חווה פגיעה כל שהיא. מצד אחד יש לו כמיהה לנחמה, ומצד שני הוא חפץ בנקמה. למה אלו שני צדדים? ראשית כל כי בד"כ הנחמה באה בזמן שמקבלה הוא פסיבי, בעוד את הנקמה בד"כ האדם קל ופועל באופן אקטיבי. (אולי יש כאן עוד מקום שאלה - מה יותר מספק את האדם? נחמה אקטיבית (שהוא מביאה אותה על עצמו) או נחמה פסיבית? כמו כן יש לשאול על הנקמה).
יש כאלה שיגידו שהנקמה מביאה נחמה. נכון, הרבה פעולות יכולות להביא נחמה באופן מסוים - אני מדבר על הנחמה המעולה ביותר, שהיא, להבנתי ולדעתי, החזרת המצב לקדמותו, למצב כזה שכאילו הפגיעה לא קרתה, הכל חזר בדיוק לאיך שהיה מקודם, כאילו הפגיעה לא נחוותה כלל במציאות, כל החסרון שנוצר בעצם הפגיעה ובעקבותיה התבטל והושלם.
אז מה לדעתכם עדיף? נקמה או נחמה? (הייתי רוצה לבקש שתתיחסו לזה שלא מתוך התבוננות אקטואלית - אבל מצד שני אני רוצה לשמוע גם אותה אז... שחקו איך שבא לכם)
* הערה לשונית, כאמור שתי המילים זהות מלבד אות אחת. להכרתי יש כאן תבנית שנבנית סביב שתי אותיות שורשיות כל פעם: חם או קם. מה העניין שדווקא מילים אלו עומדות ביסוד המושגים הללו? בסתמא הייתי אומר שכאשר אדם מתנחם אז.. זו כמו תחושת חום פנימית כזו, בד"כ אנחנו מתיחסים לחום כדבר מנחם. אולי גם מצד זה שכאשר אדם שבור מדוכא ואבל הוא מאוד קר, לסביבה, לעצמו, למתרחש - היחס והשינוי שבא עם הנחמה מכניס בו קצת חום מהמנחם החיצוני (או מהחימום של הקימה לפעול והעשייה עצמם, החימום הגופני שעל ידי המעשה). לגביי נקמה - כמו שאמרתי, לדעתי הנקמה הכי מסתפק כאשר הנפגע פועל אותה, ממילא יסודה ב'קימה', ביציאה לפעול, אולי גם ממסגרת החיים שלי אל עשיית פעולות שאינני רגיל בהן ואינן מתאימות לי או לסדר חיי הרגיל והטבעי.
