כל כך הרבה אנשים סביבי, חברים, משפחה וסתם אנשים שפגשתי שרוצים לשמוע, להכיל, להיות מי שאני תמיד בשביל כולם אבל אני לא רואה את עצמי הולך אליהם לדבר.
מספיקים לי הלחנים שיום אחד יתנגנו בחדר או סתם באוזניות באוטובוס או על הדשא בחוץ.
ויום אחד הכל יעבור והמקומות אליהם אני הולך למצוא קצת שקט יהיו לא רק שלי, ואני אשמח בזה שעוד מישהו בעולם מכיר אותם, את אותם המקומות האלה.
בינתיים זה רק אני בבני אדם, פרות, נחשים, תנים, סוסים וציפורים בבעלי חיים, אבל אני לא הולך בשבילם, אני הולך כדי לדבר עם אלוקים על הכל, לא סביב חברים או משפחה או על אדם אחר, לא במקום שעלולים להגיע במקרה ולראות אותי כמו "וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וחשבה עלי לשיכורה" כי אני לא שיכור, בדיוק כמו חנה גם אני מדבר על ליבי רק שאני אומר את זה בקול כי אני לבד, אבל לא לבד כי אלוקים איתי שם. תמיד...
ואולי מתוך זה יוצאים הלחנים שנמצאים בהיכל הנגינה שהוא הכי קרוב לכיסא הכבוד, אז כשאני מדבר איתו גם הלחנים יוצאים לי יפים שם. ולא פלא שהמילים הפכו ממטאפורות ריקות מאיתנו כאב למילים של פסוקים מנחמים או משענות מלילויות שנכתבות מהלב שלי, ואז המילים והלחן מרגישים לי ביחד כל כך טהורים ואמיתיים שאני יושב שעות ומגלה שנהיה חושך ואני אשכרה באמצע יער במרחק 20 דקות הליכה מהבית ואומר לעצמי שלא יקרה שוב אבל זה קורא, וזה יקרה שוב ושוב, ואני אהיה מכל רגע כזה שלי לבד עם אלוקים כמו עיוור בחושך מונחה על ידי הקולות בצדדים והאמונה בהשם שבאתי לדבר איתו ואני לא אצא עם נזק מזה אף פעם.
