זו צלקת כל כך עמוקה וכואבת, שאני עדיין לא יכול לעמוד על מהותה והיקפה.
כשאני מסתכל בנבכי עצמי מנסה לחטט, לגשש אני מיד נרתע לאחוריי.
רוב הזמן מנגנון מסוים בנפש שלי פשוט מדחיקה את הכאב העצום הזה, מחשש נכון לקריסת מערכות.
אבל לפעמים, רק לפעמים הפצע נפתח ואז אתה עומד מול כל הצער הזה שמאיים לבלוע אותך. אתה מרגיש אבוד, חסר תקווה, במציאות מאיימת חסרת גאולה ורוויה בכאב.
ואז מיד תוך כמה דקות של כאב צורם הפצע מגליד שוב. ואפשר לחזור "לשגרה" אבל זה לא באמת. הפצע עדיין קיים ולא חושב שהוא איי פעם יתרפא

