אז פעם ראשונה פגשתי את אבא. ודיברתי איתו.

לא נו, כולם מדברים על אבא שבשמיים בתקופה הזאת, אני מדברת על אבא שלי, זה שעובד חמישה ימים בשבוע ודואג למשפחה, שמשלם משכנתא וחשבון חשמל כמו כולם פה בערך, האבא הזה עם המשקפיים שהולך כל ערב שבת לתפילה עם אחים שלי. אבא בן חמישים בערך, שאוהב אותי.

תמיד היינו בקשר, רבים ואוהבים. עד שהתחתנתי, ואז- רק אהבנו.

האבא הזה שחזר בתשובה ורצה שכולם ייצאו צדיקים כמוהו, והוא באמת צדיק, שאמר לי "נועה ירון דיין אמרה לילדים שלה 'מה יש לכם לחפש מעבר לגשר? הייתי שם ולא מצאתי כלום, סמכו עלי' והם הלכו לשם מותק, ולא חזרו". ככה הוא היה מראה את החזרה בתשובה שלו. והייתי בסדר עם זה, אהבתי את המחשבה הזאת.

עד שלא.

וכשלא- התחלתי ללכת עם מכנסיים וחולצות קצרות, ככה לאט לאט, עזבתי את האולפנה, עזבתי את האמונה הזאת, ובחרתי אמונה אחרת. כמה עבר מאז? שלוש שנים כמעט, וכשהגעתי הביתה עם מכנס ג'ינס וחולצה שחורה עם ציור של גולגולת, הוא אמר לי "אנחנו בחג הזה יוצאים ממצריים, ואת מתהנגת כאילו את מצרית" בכיתי, והבטחתי לעצמי שאני לא אסלח לו בחיים.

אבל ברוך השם וישתבח שמו, החיים עוברים, ואני מזמן סלחתי, ויודעת שהוא אמר ככה כי הוא כמוני, פתיל קצר מפוצץ בעצבים ורגשות כנים. או שאני כמוהו. נו אתם יודעים, עדות המזרח..

מאז הספקתי להתחיל את מסע החיים שלי, את הדרך שאני רוצה, שאני בוחרת כל יום, ואני לא דוסית ולא דתלשית. או שאולי אני שניהם. ומצאתי את אהבת חיי. ובחרנו שיהיה לנו בית יהודי, בית של שבת, של נידה, וגם של כשרות. ככה רצינו.

ושבת לפני שבועיים היינו אצל ההורים שלי, (כן אמא שלי כל כך נשמה שאין לי משהו קשה לכתוב עליה) ורק בכניסת שבת נכנסתי למקלחת, יצאתי שמחה ולבושה באחת השמלות האהובות עלי, צוהלת ורעננה כמו שאומרים. כבר נכנסה שבת מזמן, ורציתי להביא איזה ספר לקרוא, בזמן שאמא עושה שנצ של סוף יום שישי, וכולם בתפילה.

ואז אני רואה את אמא יוצאת מבוהלת "מותק לא הדלקת נרות!" שיט. פאק. מה??? פליזז שהדלקתי ואני לא זוכרת. הלכתי למטבח, בפינה שם בסוף. ואני רואה שמונה נרות דלוקים. של אמא. ועוד שניים בודדים, ריקים, רק עם נרונים בפנים, מחכים לי.

"לא איכפת לייי אני מדליקה, אני אעביר אש מנר אחר לא איכפת לי!!!" נבהלתי צעקתי, חיפשתי גפרורים. "אוף אמא מה אני עושה???"

"מתוקה שלי הכל בסדר" היא אמרה לי "זה תמיד קורה לנשים נשואות צעירות. כבר היה צאת הכוכבים, שבת הבאה תדליקי עוד נר" היא ניסתה לנחם אותי. ואני מה, אני נשואה כבר חצי שנה, וזה לא קרה לי בחיים!!! רצתי לחדר וטרקתי את הדלת. נשכבתי על המיטה והרגשתי שהעיניים שלי נרטבות, והלחַיים נהיות לחות. ברור שאני אבכה זכותי. גם לא מצאתי גפרורים אוף. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בחושך ובוכה. אבל שמעתי רעשים בבית ודלת נטרקת והבנתי שזהו, הם חזרו. אין לי מה לעשות יותר. אני לא אעביר אש מול הפנים שלהם. שבת זה שבת.

ראשון כמובן הגיע אלי בעלי, נסער, "די באבי הכל בסדר, מה את רוצה לעשות?" "אני רוצה גפרורים אני אעביר אש מהנרות של אמא, לא איכפת לייי, זה לא החילול שבת, זה האווירה, הוויב" בכיתי כל כך הרבה, כמו אז כשסבא נפטר. "להשיג לך גפרורים?" שמעתי את באבי שואל, כשאני שקועה במחשבות. "אם את רוצה נשיג."

"לא יודעת אני לא יודעת לא יודעת. כן. לא. לא יודעת" התייפחתי.

אמא גם הגיעה לחדר וניסתה לעזור לי, להגיד כל מיני מילים שאומרים לאנשים כמוני. לא עזר.

"אני רוצה להיות קצת לבד" אמרתי. הם הלכו ואני בכיתי.

ואבא נכנס לחדר אחרי כמה דקות. אוף רק לא זה.

"מאמוש. אני יודע כמה קשה לך. אמא אמרה לי" אוף עכשיו כולם יודעים. "אבל את יודעת, אני רואה אותך שאת כל כך בוכה, ורוצה לעשות הכל בשביל זה, והלוואי שהייתי גם בדרגה שלך. שכל כך חשוב לך מקיום מצוות, כואב לך. אני יודע"

די. אני רוצה להדליק. רוצה נרות שבת. זהו.

"בהתחלה כשהתחלת לצאת לכל העיר והשוק, להתלבש ככה, לשרוף לילות אני מודה - היה לי קשה. אבל כשאני רואה לאיזה דרגה הגעת- אני מעריך אותך. אני גאה להיות אבא שלך. אני רואה כמה חשובות לך המצוות"

"אבא אני לא הולכת לפי ההלכה, לא מתלבשת כמו שצריך" אמרתי

"יש רבנים שיגידו שזה בסדר ללכת עם מכנסיים רחבות" הוא אמר. אבא שלי, שחזר בתשובה והלך להיות תלמיד של הרב טאו, שהתורה היא משוש חייו, ככה הוא אומר לי. "אבא אני לא שומרת נגיעה בכלל אני מבינה שאתה רוצה לדון אותי לכף זכות, אבל זה לא שיש לך סיבה"

"אני רואה שהמיטות שלכם מופרדות" הוא ענה.

"אבל מחברים אני לא שומרת.."

שתיקה מביכה.

"אבא אני לא דוסית, אני לא. כמעט ולא דתיה"

"האמונה שלך, שווה הכל. הרצון שלך להיות כל כך קרובה, מלאת חיים, מלאת טוב. וגם מאמינה כמוך. זה שווה הכל. ואני גאה בך"

הוא יצא מהחדר, ואני נשארתי עם המחשבות...

אז אבא שלי זה לא דני קושמרו. לא זה לא.

זה אבא שלי. ואני אוהבת אותו.

(לא הדלקתי נרות בסוף אם זאת השאלה, אבל מצאתי תשובה לשאלה אחרת. אבא אוהב אותי תמיד.)

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.