אז פעם ראשונה פגשתי את אבא. ודיברתי איתו.

לא נו, כולם מדברים על אבא שבשמיים בתקופה הזאת, אני מדברת על אבא שלי, זה שעובד חמישה ימים בשבוע ודואג למשפחה, שמשלם משכנתא וחשבון חשמל כמו כולם פה בערך, האבא הזה עם המשקפיים שהולך כל ערב שבת לתפילה עם אחים שלי. אבא בן חמישים בערך, שאוהב אותי.

תמיד היינו בקשר, רבים ואוהבים. עד שהתחתנתי, ואז- רק אהבנו.

האבא הזה שחזר בתשובה ורצה שכולם ייצאו צדיקים כמוהו, והוא באמת צדיק, שאמר לי "נועה ירון דיין אמרה לילדים שלה 'מה יש לכם לחפש מעבר לגשר? הייתי שם ולא מצאתי כלום, סמכו עלי' והם הלכו לשם מותק, ולא חזרו". ככה הוא היה מראה את החזרה בתשובה שלו. והייתי בסדר עם זה, אהבתי את המחשבה הזאת.

עד שלא.

וכשלא- התחלתי ללכת עם מכנסיים וחולצות קצרות, ככה לאט לאט, עזבתי את האולפנה, עזבתי את האמונה הזאת, ובחרתי אמונה אחרת. כמה עבר מאז? שלוש שנים כמעט, וכשהגעתי הביתה עם מכנס ג'ינס וחולצה שחורה עם ציור של גולגולת, הוא אמר לי "אנחנו בחג הזה יוצאים ממצריים, ואת מתהנגת כאילו את מצרית" בכיתי, והבטחתי לעצמי שאני לא אסלח לו בחיים.

אבל ברוך השם וישתבח שמו, החיים עוברים, ואני מזמן סלחתי, ויודעת שהוא אמר ככה כי הוא כמוני, פתיל קצר מפוצץ בעצבים ורגשות כנים. או שאני כמוהו. נו אתם יודעים, עדות המזרח..

מאז הספקתי להתחיל את מסע החיים שלי, את הדרך שאני רוצה, שאני בוחרת כל יום, ואני לא דוסית ולא דתלשית. או שאולי אני שניהם. ומצאתי את אהבת חיי. ובחרנו שיהיה לנו בית יהודי, בית של שבת, של נידה, וגם של כשרות. ככה רצינו.

ושבת לפני שבועיים היינו אצל ההורים שלי, (כן אמא שלי כל כך נשמה שאין לי משהו קשה לכתוב עליה) ורק בכניסת שבת נכנסתי למקלחת, יצאתי שמחה ולבושה באחת השמלות האהובות עלי, צוהלת ורעננה כמו שאומרים. כבר נכנסה שבת מזמן, ורציתי להביא איזה ספר לקרוא, בזמן שאמא עושה שנצ של סוף יום שישי, וכולם בתפילה.

ואז אני רואה את אמא יוצאת מבוהלת "מותק לא הדלקת נרות!" שיט. פאק. מה??? פליזז שהדלקתי ואני לא זוכרת. הלכתי למטבח, בפינה שם בסוף. ואני רואה שמונה נרות דלוקים. של אמא. ועוד שניים בודדים, ריקים, רק עם נרונים בפנים, מחכים לי.

"לא איכפת לייי אני מדליקה, אני אעביר אש מנר אחר לא איכפת לי!!!" נבהלתי צעקתי, חיפשתי גפרורים. "אוף אמא מה אני עושה???"

"מתוקה שלי הכל בסדר" היא אמרה לי "זה תמיד קורה לנשים נשואות צעירות. כבר היה צאת הכוכבים, שבת הבאה תדליקי עוד נר" היא ניסתה לנחם אותי. ואני מה, אני נשואה כבר חצי שנה, וזה לא קרה לי בחיים!!! רצתי לחדר וטרקתי את הדלת. נשכבתי על המיטה והרגשתי שהעיניים שלי נרטבות, והלחַיים נהיות לחות. ברור שאני אבכה זכותי. גם לא מצאתי גפרורים אוף. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בחושך ובוכה. אבל שמעתי רעשים בבית ודלת נטרקת והבנתי שזהו, הם חזרו. אין לי מה לעשות יותר. אני לא אעביר אש מול הפנים שלהם. שבת זה שבת.

ראשון כמובן הגיע אלי בעלי, נסער, "די באבי הכל בסדר, מה את רוצה לעשות?" "אני רוצה גפרורים אני אעביר אש מהנרות של אמא, לא איכפת לייי, זה לא החילול שבת, זה האווירה, הוויב" בכיתי כל כך הרבה, כמו אז כשסבא נפטר. "להשיג לך גפרורים?" שמעתי את באבי שואל, כשאני שקועה במחשבות. "אם את רוצה נשיג."

"לא יודעת אני לא יודעת לא יודעת. כן. לא. לא יודעת" התייפחתי.

אמא גם הגיעה לחדר וניסתה לעזור לי, להגיד כל מיני מילים שאומרים לאנשים כמוני. לא עזר.

"אני רוצה להיות קצת לבד" אמרתי. הם הלכו ואני בכיתי.

ואבא נכנס לחדר אחרי כמה דקות. אוף רק לא זה.

"מאמוש. אני יודע כמה קשה לך. אמא אמרה לי" אוף עכשיו כולם יודעים. "אבל את יודעת, אני רואה אותך שאת כל כך בוכה, ורוצה לעשות הכל בשביל זה, והלוואי שהייתי גם בדרגה שלך. שכל כך חשוב לך מקיום מצוות, כואב לך. אני יודע"

די. אני רוצה להדליק. רוצה נרות שבת. זהו.

"בהתחלה כשהתחלת לצאת לכל העיר והשוק, להתלבש ככה, לשרוף לילות אני מודה - היה לי קשה. אבל כשאני רואה לאיזה דרגה הגעת- אני מעריך אותך. אני גאה להיות אבא שלך. אני רואה כמה חשובות לך המצוות"

"אבא אני לא הולכת לפי ההלכה, לא מתלבשת כמו שצריך" אמרתי

"יש רבנים שיגידו שזה בסדר ללכת עם מכנסיים רחבות" הוא אמר. אבא שלי, שחזר בתשובה והלך להיות תלמיד של הרב טאו, שהתורה היא משוש חייו, ככה הוא אומר לי. "אבא אני לא שומרת נגיעה בכלל אני מבינה שאתה רוצה לדון אותי לכף זכות, אבל זה לא שיש לך סיבה"

"אני רואה שהמיטות שלכם מופרדות" הוא ענה.

"אבל מחברים אני לא שומרת.."

שתיקה מביכה.

"אבא אני לא דוסית, אני לא. כמעט ולא דתיה"

"האמונה שלך, שווה הכל. הרצון שלך להיות כל כך קרובה, מלאת חיים, מלאת טוב. וגם מאמינה כמוך. זה שווה הכל. ואני גאה בך"

הוא יצא מהחדר, ואני נשארתי עם המחשבות...

אז אבא שלי זה לא דני קושמרו. לא זה לא.

זה אבא שלי. ואני אוהבת אותו.

(לא הדלקתי נרות בסוף אם זאת השאלה, אבל מצאתי תשובה לשאלה אחרת. אבא אוהב אותי תמיד.)

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני

מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה

נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.

והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

תקציר:

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

זה? במקום שיהיה בפורום השני