אז פעם ראשונה פגשתי את אבא. ודיברתי איתו.

לא נו, כולם מדברים על אבא שבשמיים בתקופה הזאת, אני מדברת על אבא שלי, זה שעובד חמישה ימים בשבוע ודואג למשפחה, שמשלם משכנתא וחשבון חשמל כמו כולם פה בערך, האבא הזה עם המשקפיים שהולך כל ערב שבת לתפילה עם אחים שלי. אבא בן חמישים בערך, שאוהב אותי.

תמיד היינו בקשר, רבים ואוהבים. עד שהתחתנתי, ואז- רק אהבנו.

האבא הזה שחזר בתשובה ורצה שכולם ייצאו צדיקים כמוהו, והוא באמת צדיק, שאמר לי "נועה ירון דיין אמרה לילדים שלה 'מה יש לכם לחפש מעבר לגשר? הייתי שם ולא מצאתי כלום, סמכו עלי' והם הלכו לשם מותק, ולא חזרו". ככה הוא היה מראה את החזרה בתשובה שלו. והייתי בסדר עם זה, אהבתי את המחשבה הזאת.

עד שלא.

וכשלא- התחלתי ללכת עם מכנסיים וחולצות קצרות, ככה לאט לאט, עזבתי את האולפנה, עזבתי את האמונה הזאת, ובחרתי אמונה אחרת. כמה עבר מאז? שלוש שנים כמעט, וכשהגעתי הביתה עם מכנס ג'ינס וחולצה שחורה עם ציור של גולגולת, הוא אמר לי "אנחנו בחג הזה יוצאים ממצריים, ואת מתהנגת כאילו את מצרית" בכיתי, והבטחתי לעצמי שאני לא אסלח לו בחיים.

אבל ברוך השם וישתבח שמו, החיים עוברים, ואני מזמן סלחתי, ויודעת שהוא אמר ככה כי הוא כמוני, פתיל קצר מפוצץ בעצבים ורגשות כנים. או שאני כמוהו. נו אתם יודעים, עדות המזרח..

מאז הספקתי להתחיל את מסע החיים שלי, את הדרך שאני רוצה, שאני בוחרת כל יום, ואני לא דוסית ולא דתלשית. או שאולי אני שניהם. ומצאתי את אהבת חיי. ובחרנו שיהיה לנו בית יהודי, בית של שבת, של נידה, וגם של כשרות. ככה רצינו.

ושבת לפני שבועיים היינו אצל ההורים שלי, (כן אמא שלי כל כך נשמה שאין לי משהו קשה לכתוב עליה) ורק בכניסת שבת נכנסתי למקלחת, יצאתי שמחה ולבושה באחת השמלות האהובות עלי, צוהלת ורעננה כמו שאומרים. כבר נכנסה שבת מזמן, ורציתי להביא איזה ספר לקרוא, בזמן שאמא עושה שנצ של סוף יום שישי, וכולם בתפילה.

ואז אני רואה את אמא יוצאת מבוהלת "מותק לא הדלקת נרות!" שיט. פאק. מה??? פליזז שהדלקתי ואני לא זוכרת. הלכתי למטבח, בפינה שם בסוף. ואני רואה שמונה נרות דלוקים. של אמא. ועוד שניים בודדים, ריקים, רק עם נרונים בפנים, מחכים לי.

"לא איכפת לייי אני מדליקה, אני אעביר אש מנר אחר לא איכפת לי!!!" נבהלתי צעקתי, חיפשתי גפרורים. "אוף אמא מה אני עושה???"

"מתוקה שלי הכל בסדר" היא אמרה לי "זה תמיד קורה לנשים נשואות צעירות. כבר היה צאת הכוכבים, שבת הבאה תדליקי עוד נר" היא ניסתה לנחם אותי. ואני מה, אני נשואה כבר חצי שנה, וזה לא קרה לי בחיים!!! רצתי לחדר וטרקתי את הדלת. נשכבתי על המיטה והרגשתי שהעיניים שלי נרטבות, והלחַיים נהיות לחות. ברור שאני אבכה זכותי. גם לא מצאתי גפרורים אוף. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בחושך ובוכה. אבל שמעתי רעשים בבית ודלת נטרקת והבנתי שזהו, הם חזרו. אין לי מה לעשות יותר. אני לא אעביר אש מול הפנים שלהם. שבת זה שבת.

ראשון כמובן הגיע אלי בעלי, נסער, "די באבי הכל בסדר, מה את רוצה לעשות?" "אני רוצה גפרורים אני אעביר אש מהנרות של אמא, לא איכפת לייי, זה לא החילול שבת, זה האווירה, הוויב" בכיתי כל כך הרבה, כמו אז כשסבא נפטר. "להשיג לך גפרורים?" שמעתי את באבי שואל, כשאני שקועה במחשבות. "אם את רוצה נשיג."

"לא יודעת אני לא יודעת לא יודעת. כן. לא. לא יודעת" התייפחתי.

אמא גם הגיעה לחדר וניסתה לעזור לי, להגיד כל מיני מילים שאומרים לאנשים כמוני. לא עזר.

"אני רוצה להיות קצת לבד" אמרתי. הם הלכו ואני בכיתי.

ואבא נכנס לחדר אחרי כמה דקות. אוף רק לא זה.

"מאמוש. אני יודע כמה קשה לך. אמא אמרה לי" אוף עכשיו כולם יודעים. "אבל את יודעת, אני רואה אותך שאת כל כך בוכה, ורוצה לעשות הכל בשביל זה, והלוואי שהייתי גם בדרגה שלך. שכל כך חשוב לך מקיום מצוות, כואב לך. אני יודע"

די. אני רוצה להדליק. רוצה נרות שבת. זהו.

"בהתחלה כשהתחלת לצאת לכל העיר והשוק, להתלבש ככה, לשרוף לילות אני מודה - היה לי קשה. אבל כשאני רואה לאיזה דרגה הגעת- אני מעריך אותך. אני גאה להיות אבא שלך. אני רואה כמה חשובות לך המצוות"

"אבא אני לא הולכת לפי ההלכה, לא מתלבשת כמו שצריך" אמרתי

"יש רבנים שיגידו שזה בסדר ללכת עם מכנסיים רחבות" הוא אמר. אבא שלי, שחזר בתשובה והלך להיות תלמיד של הרב טאו, שהתורה היא משוש חייו, ככה הוא אומר לי. "אבא אני לא שומרת נגיעה בכלל אני מבינה שאתה רוצה לדון אותי לכף זכות, אבל זה לא שיש לך סיבה"

"אני רואה שהמיטות שלכם מופרדות" הוא ענה.

"אבל מחברים אני לא שומרת.."

שתיקה מביכה.

"אבא אני לא דוסית, אני לא. כמעט ולא דתיה"

"האמונה שלך, שווה הכל. הרצון שלך להיות כל כך קרובה, מלאת חיים, מלאת טוב. וגם מאמינה כמוך. זה שווה הכל. ואני גאה בך"

הוא יצא מהחדר, ואני נשארתי עם המחשבות...

אז אבא שלי זה לא דני קושמרו. לא זה לא.

זה אבא שלי. ואני אוהבת אותו.

(לא הדלקתי נרות בסוף אם זאת השאלה, אבל מצאתי תשובה לשאלה אחרת. אבא אוהב אותי תמיד.)

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

...
 

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.

בְּכֹל עֶרֶב

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ

מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,

בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר

הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.

בְּכָל עֶרֶב

תַּבִּיט מַטָּה

צוֹפָה עַל הָרְחוֹב

לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.

בְּגַב יָשָׁר

בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,

בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ

בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ

שׁוֹתֶקֶת כָּכָה

אֲנִי מַאֲמִין

שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד

שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.

בין הנשימות של העולם

בזווית המצלמה

יש נשמות גלמודות שהעולם טפח על פניהם

תקוות שהיו ונתלשו

חיים שנגדעו

רק כדי להותיר זיכרון עמום

היינו כאן 

בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב

נשכשך במעיין רגליים יחפות,

נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,

מהר לפני שיתחילו השריפות.

כי אוטוטו תתחיל שוב העונה

פה ושם כבר התחילו להשחיר

הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה

עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.

אז בוא נצא, לטייל, בבקשה

ניקח תרכב כי ברגל מסוכן

לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!

(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)

השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים

האויב כבר מצית פה ושם שדות

כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,

כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.