לי דווקא הילד השני היה הכי קשה, בשלישי דווקא הכל התחיל לזרום..

אל תלחצי מהאמירות האלה, כל משפחה והקשיים שלה והאופי של הילדים שלה. תחשבי מחשבות טובות - שיהיה לך תינוק רגוע וחייכן, שתהיה לכם הרבה נחת ממנו ושהגדולים יותר יהנו ממנו. מחשבה יוצרת מציאות

אני בהריון השני..

מה היה קשה בלידה הזאת?

כמובן אם מסכימה לשתף..

אין דבר כזה הכי קשה והכי קל

בכל תינוק שמגיע יש רגעים קלים ויש רגעים קשים

את תלמדי איפה ובמה בעיקר את פוגשת קושי ותלמדיצלאט לאט איך את יכולה להתנודד איתו או להעזר או להפחית ולהקל עליו

ואת תלמדי איפה את מרגישה בטחון ויכולת ומסוכלות

אחרי כל לידה לומדים את כל המערכת מחדש

וזה בכלל לא קשור לאיזה מספר זה

וגם את בשלה ומודעת יותר

תנסי לחשוב מעכשיו גם לאור נסיון העבר

מה עזר לך בפעמים קודמות

מה יכל לעשות לך טוב גם עכשיו

מה איתגר אותך בעבר

מה יכל לאתגר אותך עכשיו

ואיך תתמודדי?

ועזבי שמועות

זה לא מועיל בכלום

ואם תאמיני להם זה מה שיספר לך את הארוע

לא המציאות

אז אל תיכנסי לדמיונות האלו

זה בסדר לחשוש

כי כל שינוי ועוד בסדר גודל כזה, גורם לחשש

אבל אין כללים וזה שהיה למשהי ככה

לא מחייב אצלך.

יכולה לומר שאני שמעתי שהמעבר מ1 ל2 קשה בהרבה מ0 ל1 ואני עכשיו עם שניים קטנים והרבה יותר קל לי מאשר אחרי הלידה של הבכורה.

זה תלוי בכ"כ הרבה נסיבות.

ועוד משהו- זה תלוי הרבה גם בהסתכלות. לקראת הלידה הראשונה חשבתי הרבה על איזה קשה זה לגדל תינוק, איך אני אסתדר וכו' וכו' ולקראת הלידה השניה עשיתי שינוי וחשבתי רק- איזה חמוד זה תינוק קטן, איזה כיף יהיה עם שניהם וציפיתי לו בהתרגשות ואני חושבת שהעמדה הנפשית שלי אחראית להרבה מההבדל

אל תאמיני לאף אחד.

לקראת לידה שנייה אמרו לי 2 הכי קשה

לקראת לידה שלישית אמרו לי 3 הכי קשה

ועכשיו לקראת לידה רביעית אומרים לי אין, אין יותר קשה מ4

אז כנראה שזה איזה משפט שחובה להגיד לאישה לקראת לידה ולא משנה איזה מספר 😅

אז אני לא יכולה לספר לך אם שלושה ילדים זה הכי קשה

בכל אופן, כנראה האמירות האלה הגיעו מהעובדה שהילד השלישי כאילו מפר את האיזון - עד עכשיו היו שני הורים ושני ילדים וגם שתי ידיים לכל הורה, אז היה קל יותר להסתדר. עכשיו מגיע הילד השלישי, אבל לא נוסף עוד הורה בהתאם וגם לא עוד יד... אז כאילו זה הכי קשה.

אבל למעשה לכל אחד קשה משהו אחר - יש כאלה שהילד הראשון מערער אותם, יש כאלה שבילד השני לא מבינים איך אפשר לחלק את האהבה לשניים, יש כאלה שנוחתים עליהם תאומים בלידה השלישית , ויש כאלה שחושבים שכבר עברו את כל הקשיים האפשריים, ופתאום בילד העשירי מגליל קושי חדש...

והאמת היא שכל לידה מפרה את האיזון שנוצר במשפחה עד כה. ובכל לידה צריך לסדר מחדש את כל חלקי הפאזל, עד שמגיעים לשלמות הנכונה. ולכן אחרי כל לידה יש קושי מסוים, שבדרך כלל מתאזן באיזשהו שלב.

הכי חשוב לבוא בגישה חיובית:

איזה כיף, שלושה ילדים זו כבר משפחה של ממש!

איזה כיף שלילדים יהיה עם עוד מישהו לשחק (ולריב ), ולא יצטרכו להסתמך רק זה על זה!

איזה כיף שיהיה תינוק חדש לגפף ולנשק ברוך...

שיהיה בשעה טובה ובקלות! ❤️

שילדתי ת3 הבת הבכורה הייתה בת שנתיים וחצי כלומר 3 תינוקות תרתי משמע

דווקא ה3 הייתה לי הכי קלה הכי נהנתי ממנה גידלתי הכי בנחת וברוגע כי את די כבר מכירה מה את רוצה ומה לא וגם פינקתי את עצמי בדברים לנוחות שלי

קיצר אל תקשיבי לכל מה שאומרים..לי אישית הכי קשה היה המעבר מ0 ל1 והכי קל היה המעבר מ2 ל3

מקווה שיהיה כמו לך, כמעט אותם הפרשים

יש נחת מסוג אחר..ככה גם לאחותי היה

מאחלת לך לידה קלה וגידול של הילדים בנחת

יכולה להגיד לך שאצלי הגידול של השלישי היה הכי קל טכנית ונפשית וזה מאוד מאוד הקל (לא כי הוא היה יותר קל אלא כי אני כבר ידעתי לעשות את זה יותר טוב ולהלחץ פחות מכל דבר..)

כן היה יותר מאתגר ללמוד איך להעסיק שניים קטנים במקביל להנקה/ החלפת טיטול/ שעות שהוא על הידיים.

אבל לומדים תוך כדי תנועה, מה מתאים לכל שלב ולכל אחד. ובעז"ה משתדלים לזכור שזו ברכה גדולב ובעז"ה כשהם יגדלו זה יהיה המתנה הכי גדולה בשבילנו ובשבילם!

עליה מבחוץ היא נראית קשוחה

וכשזה מגיע אז מגיעים גם הכוחות

ויש רגעים קשים ויש רגעים טובים

וגודלים מזה בלי סוף

תשאלי את כל הנשים שהבעל שלהן במילואים אם הן היו חושבות שהן מסוגלות לזה לפני שהכל קרה.. והנה הם בסיטואציה ולא פשוט אבל מתמודדים

כי צריך להזהר

לכל אחת חוויה שונה

בוודאי שלא דמיינתי שאי פעם אהיה מסוגלת לדבר כזה

ובסוף נכון זה בנה יכולת ומסוגלות להמון דברים הרגשתי אלופת העולם לפעמים חח

אבל זה לא בדיוק היו רגעים קשים והנה מתמודדים ומתרגלים ומסוגלים

זה לא

פשוט לא

לגבי אחרי לידה ועוד ילד או נסיון דומה זה נכון

לומדים מתרגלים מקבלים כוחות מתמודדים ויכולים

אבל מול המילואים

פשוט לא עובד ככה

לפחות לא לי

לא תמיד מתרגלים/ מקבלים כוחות/ מתמודדים

לפעמים נמצאים בסיטואציה קשה מדי וטובעים

רק שאצלי הרגשתי שבכל קושי אחר בחיים

היו איזשהן ברירות להתמודד

ובמלחמה הזאת פשוט לא היה.. כי תפקודית איכשהו הסתדרתי אבל בנפש לא יכלתי לעמוד בזה.ולא היתה ברירה

אבל מקבל. לגמרי שגם במצבים אחרים זה יכל לקרות

שכתבתי היה לי בראש מצב סטנדרטי של אחרי לידה לא מצבים יותר מאתגרים

אבל סליחה . מקבלת את ההערה

את יודעת כמה זה קשה? כמה אנחנו קורסות? כמה אנחנו לא שורדות? לא חשבתי שאני מסוגלת לזה ואני בהחלט לא מסוגלת לזה..

וואלה ביטס אותי התגובה שלך.. וגם מנהסתם בעלך לא מגויס, נכון? ככה מרגיש מההודעה.

שזה לא נסיון של הנה היה קשה ונהייתי מסוגלת

זה לקרוס להתיאש להשבר להתפרק אלף פעם

ולא להיות יכולה אלף פעם

ובכל זאת האין ברירה גורם לנו כלפי חוץ להצליח ולתפקד ולהתמודד

עד ששוב נשברים

ושוב

וכן מבחוץ לא מבינים

וגם אלי היו פונים

וואי איך את עושה את זה

איך את יכולה

איך את מסתדרת

ולא טרחו לשאול לפני

את בכלל מסתדרת?

יכולה?

מסוגלת?

אם היו שואלים

התשובה היתה

לא

האמת שלא

אבל לאנשים לא קל לשמוע כזאת תשובה ולא יודעים איך להגיב עליה

אבל... חושבת שהגבת מאוד מהבטן

ומאמינה שמי שכתבה לא התכוונה לפגוע

זה רק חוסר מודעות

לי אישית יצא להתקל בזה מלא פעמים

אז חושבת שרק כדאי להגיב יותר בנחת כי בטוחה שזה בכוונה טובה

ועדיין זה מאד מאד קשה לקרוא או לשמוע, שוב ושוב שמבחוץ חושבים שאנחנו מסתדרות ובסדר ומתגברות ומתמודדות כשאף אחד לא מבין וגם לא רוצה להבין כמה אנחנו קורסות....

לאנשים נוח לחשוב שאנחנו גיבורות ולביאות ולא להבין שככ הרבה מאיתנו קורסות לתוך עצמינו באין ברירה....

אפשר לקרוס ועדיין להיות גיבורה

אפשר לקרוס ועדיין להתמודד

אפשר לקרוס ועדיין להסתדר.

אני חושבת שלכולם ברור שזה הכי קשה בעולם. שזה נורא וזה מפרק. ויכול להיות שמבחינתך זה יהיה התקופה הכי נוראית בחיים אבל ברמה העיקרון שגם אם יהיה לכם תהליך ארוך ארוך ארוך של שיקום זוגיות/עצמי. זה עדיין נחשב שהתמודדת.

מקווה שהתגובה שלי במקום הדבר האחרון שאני רוצה זה להחליש.. אני פשוט באמת חושבת שגם מי שבמצב נורא עדיין גיבורה.

וחיבוק ❤️❤️

מקווה שאתם מתחילים לראות את הסוף 

אבל אני בהכרח לא מסתדרת או מתמודדת

🤷

אנשים אוהבים לשאול מה נשמע, אבל לא אוהבים לשמוע את התשובה אם היא לא מוצאת חן בעיניהם. ויש להם גם הרבה ביקורת להעביר עליך.... וואלה מיציתי... אם אתם לא רוצים לשמוע באמת מה שלומי- גם אם שלומי ממש לא טוב, אז  אל תשאלו!! ובטח שאל תעבירו ביקורת על זה שקשה לי. ואל תעיזו לשאול אותי אם אני לא חושבת שכבר הייתי צריכה להתרגל. ואל תגידו לי שאני מזיקה רק לעצמי ולמשפחה שלי בזה שאני לא בטוב ככ הרבה זמן. מה אתם חושבים??? שזה כיף לי? שזה קל לי? שאני בוחרת בזה?? שלא הייתי רוצה להיות בטוב?

וואלה נמאס מאנשים באמת...

במיוחד שאנחנו עושים את ההקרבה הזאת בשביל כולכם אז מאיפה החוצפה לבקר ולהעיר ככה????

סליחה שיצאתי עליך

אנשים בלתי נסבלים.

עצוב לי לקרוא שבנוסף לקושי עוד מעיזים לדבר אליך ככה.

ואני חולה היום🤒

והייתי חולה גם לפני שבוע🤒

וזה מהסטרס. בטוח.

אבל אני חושבת שזה בדיוק מהאנשים של אה את בדיכאון? מה הבעיה תצאי לריצה/ פשוט תהיי שמחה

יש אנשים עם אפס הבנה ואפס רגישות וסליחה הם פשוט מפגרים. אני באמת בהלם מהחוצפה. 

בפועל זה סוג הערות שאני שומעת לא מעט בכלל.. גם מאנשים נורמלים כביכול

הם לא מצליחים להבין..

ובפן הרגשי, אני מרגישה שמפספסים פה בענק את הקושי

שכולם מניחים שהקושי הוא טכני

וא ז אומרים

כן גם בעלי בקושי נמצא בבית

כשהקושי העיקרי הוא הריגשי

ובזה בכלל לא מתעניינים או ושאלים או מתייחסים

מניחים שהתרגלתי

חחח

אין לזה חוקים ....

האמת מ2 מבחינתי כבר כל ילד נוסף זה היה לא נורא...

לדעתי המעבר בין אחד לשניים הוא המשמעותי..

ל3? ל4? ל5? ל6?

בכלל לא רואה שינוי בעומס

רק בכביסות... גם באוכל. הם כמו ציפורים אצלי לא אוכלים הרבה

והם נולדו די צפופים... אל תילחצי! לאנשים יש מה להגיד על כל דבר...

בע''ה שיהיה גם לנו קל המעבר

@אביול בעלי בצבא בעקבות המצב

לא הייתי סומכת שמה שיהיה, יהיה בסדר.

אלא כדאי להכין את הכלים.

זה לא משנה איזה מספר לידה,

לחוות לידה ולטפל בתינוק ולתפעל ילדים נוספים, במיוחד שאין גדולים שיכולים להושיט יד, זה קשוח ממש תמיד.

לעשות את זה לבד, לדעתי האישית זה בלתי אפשרי.

אני במקומך הייתי דואגת לעזרה (אינטנסיבית ובתשלום מכובד) ולא אומרת לעצמי שאהיה מסוגלת להתמודד עם זה.

אנונימית יקרה, בעצם החשש האמיתי שלך שמתחבא מאחורי החשש שכתבת בפתיחה הוא זה שבעלך בצבא.

לעבור לידה כשהבעל מגויס, ולא משנה איזו מספר היא, זה קשה מנשוא! ובאמת שזו סיבה מספקת בפני עצמה לחשוש.

אז באמת כדאי מעכשיו ליצור רשת תמיכה לאחרי הלידה - משפחה, שכנים, בייביסיטריות וכו', כדי שכמה שיותר תצליחי לעבור את התקופה הזו בקלות יחסית ❤️

וקושי שונה לחלוטין

הלואי שיש לך במי להיעזר

חיבוק יקרה וגיבורה

כי זה ממש קשה להסתדר לבד אחרי לידה ועוד עם 2 קטנים

יש לך משפחה ללכת אליה להתחלה?

או מערך עזרה בסביבה שלך-

בישולים?

לתאם מראש עם נערה שתבוא להיות איתך יום יום אחה''צ. להתחלה

מישהי שתאסוף את הגדולים מהמסגרות

נקיון וכלים וכו -לקחת גם

ואגב יש גם מימון לחלק מהדברים למגוייסות!

תבררי את זה!!

בבריאות ובקלות!!!

בטמת זה נותן הרבה כוחות האושר הטהור הזה..

לגבי החששות- זה מעולה, יש להם תפקיד-

להכין אותך לאירוע

וכשמתכןנננים טוב וכמובן עם שמחה ולא שנהיית כבר חרדה,

אז זה מעולה!

למשל להקפיא ארוחות

אותי הציל 10 קופסאות קטנות של קציצות ברוטב במקפיא

ואז צהריים או ערב אני מכינה קוסקוס או פסטה

מחממת קציצות

וכולם שבעים ומרוצים.

לחשוב על דברים שנפשית יעשו לך טוב

עזרה חיצונית של נערה

אפשר אפילו מישי בכיתה ו שתעזור לך בשעת המקלות

לדאוג לטרמפולינה או ערסל ניענוח

שאם התינוק מאוד לא רגוע אפשר לשים אותו שם

שלא יבכה ותוכלי להתפנות לגדולות

להתכונן לתקופת המשכב לידה

לקרוא את הפוסטר של בהתהוות על משכב לידה

ממש מכניס לראש של ירח דבש עם התינוק

להנות ממנו

להנות מהתקופה

להיות עם הגוף שלך ולא נגדו

לא להילחם בו שיתאושש כבר ויהיה רגיל

אלא לתת לגוף ולנפש את הזמן

לברר על מעגלי אימהות בשכונה

יש כל מיני כאלה של המתנסים לאחרונה

וראלי יכול להיות נחמד, למי שמתאים לה..

וכו וכו

סליחה על האורך וכתיבה התכליתית אבל מקווה שיעזור...

באופן אישי התפעול של הבית אחרי הלידה השלישית לא היתה לי קשה להסתדר,

אלא התפעול אחרי הלידה הרביעית- היה מאוד מאתגר..

אבל האמת ב"ה בנפש דווקא הייתי במקום הרבה יותר טוב וזה הדבר שמרגיש לי חשוב בהסתכלות לאחור

הייתי הרבה יותר בגישה של להנות מהתקופה

ולא לתקתק כמו בשלישית,

וזה בזכות הרבה חששות שהיו לי וגרמו לחשוב ולהתכונן לזה טוב..

והתפעול בבית היה מאתגר מאוד ובסדר, זה עובר..

במחשבה לאחור הייתי צריכה לקחת יותר עזרה

ויותר לשחרר כשהיא עובדת ולנוח.

בע"ה בקלות ובבריאות, לידה קלה ותינוק בריא!!!!

ופתאום חושבת- חלילה שום מילה לא נכתבה כנזיפה,

טוב שאת כותבת

טוב שאת מודעת

טוב שאת מתכוננת ומתייעצת

מאחלת לך הרבה טוב!

לפעמים אנחנו שוכחות את הבסיס הפשוט שלידה זה אושר גדול וילד יהודי חדש זה שמחה גדולה!

בהריון יש הורמונים של חרדה ( אם אני לא טועה- זה דווקא כדי שהגוף לא יפתח צירים לפני הזמן)

ובלידה מגיעים הורמונים של שמחה!(כדי שיהיה חלב וכח לקום בלילות)

אז זה קשה  ובלתי אפשרי לחשוב עם ההורמונים של ההריון על אחרי הלידה.

בוודאי שזה טוב לקחת את החששות למקום של הכנה לתקופה שאחרי, אבל יחד עם זאת לזכור שכרגע אנחנו נפשית לא שם.

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות