קודם בניית בית שני הקימו מזבח והעלו עליו קרבנות, לאו דווקא פסח.

עיין בספר של הרב קלישר, מה שכתב בזה.

ובין כך - מרן הרב קוק זצ"ל, שהוא בתרא פוסק שצריך דווקא מקום המזבח וכולו במדוייק. עיי' משפט כהן תשובות צ"א, צ"ב.

נ.ב.

כמובן, אם חסדי התכוון שתהיה כזאת התעוררות שיגיע נביא ויצביע על מקום המזבח, או שכשיטת ראשוני אשכנז, המקדש ירד משמיים - נשמח מאוד להקריב.

לא יודע אם הוא נחשב בתרא ביחס לרב קלישר. אבל הרב קלישר גם טוען שניתן לחשב המיקום.

והיום יש שעסקו בנושא וזיהוהו.

אלא שאנן קא חזינן, שהכותל מערבי ש"הולכים להתפלל לעומתה", אינו הכותל מערבי של ההיכל, אלא הכותל המערבי החיצוני של הר הבית ואין לנו מושג היכן הכותל המערבי של היכל.

ממילא תירוצו לקושיא לא עוזר לנו.

אם כי מאז מצאו ראיות אחרות למיקום.

אה בסדר, ראיתי כי בעיר הקודש והמקדש ח"ה , הצליח למצוא המקום, ואזלא לה הקושיא.

ובפרט שהרב קוק הציע שדין מיקום המזבח זה לכתחילה, ומה שדחה מתיישב..

הרב כתב שגם אם יטען הטוען שמזבח בגודל מלא זה לכתחילא ובדיעבד כשר מזבח קטן בתוך השטח, זה רק כשיודעים לכוון את כל השטח ואיננו יכולים לדעת.

אין תח"י עיר הקדש והמקדש לראות מה כתב.

הן ממורי ורבי מרן הגר"א שפירא זצוק"ל (בע"פ) והן ממרן הגר"ש גורן זצוק"ל (בהקלטה) שמעתי כדברי מרן הרב זצ"ל בזה. (שבזה התנבאו בקול אחד, אע"פ שכידוע היתה בינהם מחלוקת גדולה בכלים הלגיטימיים לפסיקת הלכה, שאחת ההשלכות של המחלוקת היא השאלה האם יש בכלל שטח בהר הבית שאפשר לוודא שאינו מחנה שכינה).

זה מה שכתבתי, ועל זה הרב ציקוציסקי תירץ איפה שהפנתי.

🙂

התודעה החילונית היום רחוקה אלפי שנים מעבודת הקרבנות

ועדיין חנכו שוב את המזבח ועבודת הקרבנות.

בבית ראשון, חוץ מזה שבישראל כל הזמן עבדו עבודה זרה, ביהודה משלמה עד זמן חזקיהו זבחו בבמות, אז עכשיו יבטלו את בנין המקדש.

יש מצוות עשה לבנות ברמב"ם ועוד מצוות לגבי קרבנות כמו פסח, ולפי הראב"ד מצווה נפרדת לבנות מזבח.

עזוב אותך מכל מיני הוגי דעות אמוניים, תתחבר להלכה.

כל סוגיה שנויה במחלוקת אתה מברר ובוחר לעצמך קו וזה הופך להיות הוראה כללית לכל העולם כולו ו"עזוב אותך מכל מיני חולקים"

עכ"פ גם מבחינה פרקטית אי-אפשר לבנות בית מקדש על אפם ועל חמתם של החילונים

רש"ר חורב

בשנות קדם היו ימים, אשר בברכה הזאת (בונה ירושלים) לא העתירו על אדות שיבת ציון ובנין ירושלים, רק על דבר ההחזקה של מנת גורל ישראל הכללית — ובמקום ההוא נחתמה ברכת המזון, אשר גם עתה נכלה אותה עם אמירת ״אמן״ — אולם ישראל בגולה הלך, ירושלים נחרבה, המקדש נשרף, ורק ההבטחה הנאמנה על בנין עיר הקדש והמקדש היא נשארה לנו בעצם תומה — והנה באה עת, אשר בה דמיון כוזב ורוח רעה לבשה רבים מאחינו אז, עד כי אלה, תחת להביט על ההבטחה הנאמנה הזאת בלב נכון בקרבנו, כי אמנם תבוא בעתה ע״י תפלה ותחנונים, לקרב את הגאולה, גם לשאוב ממעין התקוה הנאמנה הזאת: ״נחמה אמץ הרוח״ ״וכח״, לחיי ההוה שלנו״, מבלי שים לב על כל זה, התחרו כמה נלהבים בעמנו זמן לא רב אחרי חרבן הבית השני, למהר ולהחיש את הבטחת ה׳, שהיא דרושה להתאמת ולהתקיים רק ע״י ה׳ בעתיד, והמה חשבו תועה, כי בכחם ועוצם ידם ואמצעים חיצוניים, יוכלו להביאה לפועל בחזקה — ולדאבון לבבנו, בגלל הדמיון הכוזב הזה, על שדמות עיר ״ביתר״ ועל במותיה נפלו חללים חללים למאות ולאלפים מאחינו בני ישראל ופגרי החללים האלה היו מושלכים שנים רבות כדומן על פני השדה וקבורה לא היתה להם — להיות אות איום ונורא לבני מרי ולמוסר שדי גם בעד אלה, שנשארו בחיים חיתם, למען יקיימו מאז את השבועה שהשביע ה׳ את עמו בגולה (לבל יעלו בחומה), לבל יעפילו עלות בחזקה, לבל יחישו את הגאולה, בטרם תבוא עת לחננה, ולא ע״י גבורת ימינם ומלחמת אנשים —

וכאשר עברו ימים רבים, והנה קבלו באחרונה את הרשיון לקבר את המתים האלה — אז תקן רבן גמליאל ובית דינו ביבנה את הברכה, להוסיף אל הברכה ע״ד בנין ירושלים ושיבת ציון גם את ברכת הטוב והמטיב (ברוך כו׳ הטוב והמטיב), והברכה הזאת נשארה לזכר עולם, בתור אזהרה חמורה, בעד דורות בני ישראל, למנוע אותם מדמיון כוזב ותעתועי מרד כאלה, גם היא תביע אמר את הרעיון הנעלה והנאמן: להניח ביד ה׳, בידו לבד, את כל העתיד שלנו.

ה׳ אלקינו לבדו, אבינו מלכנו, בוראנו, גואלנו יוצר כל התכוננות חיינו קרוב אלינו בחסדו בתור: רוענו, רועה ישראל, הוא לבדו, הנקדש והנערץ ביעקב, הוא האל הקדוש ובכל זאת הנהו המביט על כל צרכינו, המלך הטוב והמטיב לכל (האל), הוא לבדו, אשר בכל עת בעבר כמו בהוה היטיב עמנו, לו נקוה, כי הוא ייטיב לנו גם בעתיד ויגמול בעדנו את מנת גורלנו (הוא הטיב כו׳ הוא גמלנו כו׳) (בעד אבל יש במקום ההוא הוספה, ראה הלאה), כי מידו לבד, רק מיד ה׳, נקוה ונחכה הצלה והצלחה, ברכה וישועה, רחמים וחיים ושלום וכל טוב (הצלה כו׳). הוא הרחמן לבדו, אשר ימלוך עלינו לעולם ועד (הרחמן הוא ימלוך). הן את רצונו לבד הלא יעבדו השמים והארץ (הרחמן יתברך), את גדלו יכירו וידעו בכל דור ודור, וע״י מנת גורלנו וחיינו תבוא האונושית להכרת ה׳ ולרוממות גדולתו הכללית (הרחמן ישתבח). הוא לבדו זן ומפרנס ומברך אותנו לעולם. הוא לבדו יביא לפועל, את אשר הבטיח לנו בעתיד ועוד (הרחמן יפרנסנו, הרחמן ישבור, הרחמן ישלח ברכה, הרחמן יזכנו כו׳).

אבל ימחקו אותם.

רק אגיד שלולא מרד בר-כובא ומסירות נפשם ורבי עקיבא בראשם, לא היה נשאר כלום מתורה שבעל פה כלל, בגלל גזירות הדת הדרסניות של הדריינוס.

לא מבין וכואב מאוד מאוד, שרב לא מכיר בזה. נתלה פשוט בטעות ובורות היסטורית שלו, אם כי טעות חמורה וזלזול גמור במוסרי נפש הקדושים שלולא הם לא היה לרב הזה בכלל תורה שבעל פה להתעסק בה.

ההיסטוריה הנוכחית גם מטפחת על פניו שהתנגד לציונות ולרב קלישר ונטבחו מיליונים בשואה בגרמניה.

איך אתה מעז להביא את דבריו בלי סיוג או בושה.

זה דברים מעוותים ומכאיבים מאוד.

אשריך, אשריך שזכית, שאתה יודע הכל, שאתה מבין בכל הסוגיות ויודע להכריע מי טוב ומי לא, אשריך שאתה יודע היסטוריה יותר טוב מכולם, ברור שיותר טוב מכל גדולי עולם החרדים, אשריך שכולם לידך בורים בהיסטוריה ונתלים בטעויות ולא מבינים כלום ברגע שהם לא מתאימים לנרטיב שלך - עם כל הגאונות האדירה של הרש"ר בהיסטוריה של עמ"י ובהיסטוריה כללית

ואוי לנו שאנחנו כאלה חוטאים מעוותים שאנחנו מצטטים גדולי עולם בלי בושה, אוי לה לבושה ולחרפה שאנחנו צריכים להתבייש בכך.

מאן סליק לעילא ואתא? אתה יודע מה היה קורה בלי מרד בר כוכבא? יש לך נבואה או רוה"ק או שאתה רואה מסוף העולם ועד סופו? או שמדובר בהיקש שכלי שכל דרדק יכול להבין ובאמת תימה עצומה איך כולם כאלה טיפשים?

בבקשה, תקים מדינה, תילחם מול צה"ל, מצדי תפוצץ גם מסגד או שניים, אולי אתה צודק וזאת הדרך הנכונה, היות וראינו שאתה יודע היסטוריה והלכה והשקפה הרבה יותר טוב מחלק לא מבוטל מגדולי הדור, אז אולי הצדק איתך

לכלות את הכל והצליח כמעט לגמרי.

יש מקורות תלמודיים והיסטוריים לכך.

המרד מנע את זה וגרם לפריחת תורה שבעל פה. הרומאים לא התעסקו בחופש הדת שלנו אחרי זה.

דבריו הם זלזול גדול במאמצי מרד בר-כוכבא ומצווה לסייג ולהגיד שטעה.

לא אמרתי להילחם בצה"ל וכו'. אמרתי שצריך שהחיילים יהיו בצד הנכון של ההיסטוריה ולא משועבדים לדבר שמשעבד אותם.

אין לי בעיה מהותית עם הנרטיב ההיסטורי שאתה מציע, גם אין לי משהו אישי נגד הרעיון שצריך לבנות את בית המקדש

הגם שהזוהר אומר ששני בתי המקדש כיוון שהיו מעשי ידי אדם לא החזיקו וביהמ"ק השלישי כיוון שירד משמיים יחזיק לעד - אבל אני מתאר לעצמי שיש כל-מיני דרכים להבין וליישם

העניין הוא שאתה מדבר בוודאות מוחלטת על דברים שצריך להיות בעל רוה"ק כדי לדעת

וכל מי שלא מסכים איתך טועה ומטעה חוטא מחטיא

והגם שאנחנו רואים שיש סיעה מכובדת של גדולי עולם מכובדים שיש להם נרטיב אחר, בין אם הפוך, בין אם מסויג יותר, כל מי שלא מסכים איתך טועה ומטעה חוטא ומחטיא, ובכלל בלתי-נסבל שיש מישהו שחושב הפוך, ולוּ רק היו עושים כולם כפי מסקנתך מהסוגיה, ועוד שצריך להתבייש על כך שאני בסך-הכל מצטט דברי מי שגדול ממני בהרבה כי בעצם שומה עליי להיות יותר חכם וצודק ממנו, אף אם אה"נ יש לנקוט אולי בדרכם של אחרים כמו הראי"ה זצ"ל או גישות ביניים, צר לי אבל אני לא מבין את החשיבה הזאת, ואני לא חושב שזאת מידה טובה.

אותו דבר גם לגבי תפילין כל היום, חצי מהאחרונים מסתייגים, יש בראשונים קצת עמימות, אמנם יש שאילתות שאפשר להסיק ממנו מה שאפשר להסיק אבל מסתבר שכל אותם אחרונים, כמובן גם רוב רובם של הפוסקים בני זמננו, מבטלים מצווה דאורייתא טועים ומטעים? פשוט אתמהה, לא יודע מה לומר.

אבל אם אנחנו כבר כאן אולי באמת כדאי לפתוח את הנושא של מאי ציונות?

מבלי ללכת רחוק לכיוון של סאטמר שהשואה היא עונש על הציונות (ומי יודע? מאן סליק לעילא ואתא? אבל נעזוב את זה)

כמה פעמים ניסו לעלות לא"י בלי הצלחה? אתה מכיר את הסיפור על מקדש יוליאנוס?

ב-19 ביולי 362 הגיע יוליאנוס לאנטיוכיה, בדרכו למסע מלחמה כנגד הפרסים. הוא מצא זמן להפגש עם ראשי הקהילות היהודיות ושאל אותם, במעמד שריו, מדוע אינם מקריבים קורבנות לאלוהיהם. הוא ידע את התשובה, אך הייתה נחוצה לו בקשה פומבית. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש אינו קיים. בתגובה השביע אותם הקיסר (לפי ההיסטוריון בן הזמן, גרגוריוס איש נזיאנזוס):[1] ”לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם”.[2]

דיווח אמין של איש צבא רומאי מספר על רעידת אדמה לילית שבעקבותיה ניצת חומר דליק (אולי גזים שהצטברו במחסן תת-קרקעי והתפוצצו כתוצאה מפליטתם בתוך הררי פסולת במקום אטום) וגרם לשריפה גדולה בשטח הר הבית.[11] ייתכן גם שיד נוצרי הייתה בהצתה, שלא הייתה מידי שמיים, כמו מבנים הלניסטיים רבים שבנה יוליאנוס ושהוצתו.[12]

מקור היסטורי בלתי תלוי מצביע על כך שהייתה רעידת אדמה בי"ח באייר בשנת 363, דבר המצביע על האפשרות שאכן בית המקדש נהרס ברעידת אדמה.[10][15]

///

כמה יהודים נהרגו בא"י לעומת בשאר העולם אחרי השואה? או באמריקה? אם מדינת ישראל לא הייתה מוקמת, אתה חושב שהייתה שואה באמריקה? חשבנו שעם מדינת ישראל לא יהיו פוגרומים, "לעולם לא עוד", והנה אנחנו רואים במו עינינו ובדורנו שהכל תלוי בקב"ה וברצונו נתנה לנו וברצונו נטלה ממנו כתוצאה מהרמה הרוחנית

מבלי לדבר על מה שמפא"י חילנו את התימנים ועדות המזרח בכוח ושהיו זורקים תפילין מהאונייה בשם יהדות שרירים חדשה, מי ידע מה זה בכלל חילוני במרוקו / תוניס לפני קום המדינה? (או כי"ח)

ב"ה לא אלמן ישראל והקב"ה מרחם עלינו וגם זיכה אותנו לשבת באיה"ק ואכן מצווה גדולה לעלות לכאן במיוחד עם כל ההתבוללות והעניינים בחו"ל ולא בהכרח סותר את הרש"ר כי זאת הייתה שיטתו של הרב ברויאר ז"ל

אבל מכאן ועד לדחוק את הקץ? בהצלחה

(זה הכינוי שלו)

תשאל מעצם שריפת בית המקדש השני. האם אחרי זה היה כדאי לבנות?

אני עונה לך כן. כשיש אפשרות מעשית לעשות את זה, עושים, וצריך להשתדל להגיע לשם. יש מקורות, כמו בספרות ההיכלות, שאפילו היה סוג של מקדש במרד בר-כוכבא. לא בטוח שנכון היסטורית, אבל בטוח שאפו לבנות.

תמיד יהיו מכשולים, אבל אלו המצוות, ובמיוחד מצווה גדולה כזאת.

כמו בכל מצוה, יש מכשולים, אבל מנסים להתגבר עליהם.

אם יש דברי נביא כמו ירמיהו והשבעים שנה, אז אסור להמרות, אבל במקרה רגיל עושים ומשתדלים.

כמה מכשולים היו לעלות לארץ ביישוב הישן והחדש, אבל מתגברים עושים את המצווה כנגד כל המצוות.

ברור שהציונות חייבת להיות לא רק ארצית אלא גם רוחנית, וחלק מזה בנין המקדש.

בארה"ב רוב העם היהודי מתרחק.

בארץ רוב העם מסורתי ומתחזק.

נעזוב את זה שהוא מלביש את דעתו על המקורות בלי שום ראיה ובלי שום הכרח,

הוא אשכרה כותב בין היתר על ר"ע- "אשר בה דמיון כוזב ורוח רעה לבשה רבים מאחינו אז", "התחרו כמה נלהבים בעמנו זמן לא רב אחרי חרבן הבית השני", " והמה חשבו תועה, כי בכחם ועוצם ידם ואמצעים חיצוניים".

במקור (תרגום מילולי)

כאשר האשליה מביאת הרעה (unseliger Wahn), [שאומרת ש]במקום להשקיף על ההבטחה בתפילה ובתקווה, וממנה לשאוב נחמה ואומץ וכוח לשרוד את העניין - [יש] להביא לפועל את העתיד המובטח על-ידי הקב"ה, אשר אמור יהיה להתגשם רק על ידו, בכוח עצמם ובאמצעים חיצוניים בכוח הזרוע

אין "התחרו כמה נלהבים"

אין "רוח רעה"

דמיון כוזב הוא יותר כמו: אשליה מביאת רעות, או מצערת ביותר

(schlimme Auswirkungen habend, Unheil bringend, verhängnisvoll; unglückselig

having bad effects, bringing misfortune, disastrous; unfortunate

in höchstem Maße beklagenswert = ראוי לבכות עליו ביותר)

"למנוע אותם מדמיון כוזב ותעתועי מרד כאלה" -> במקור "למנוע אותם מטעות דומה"

(Verirrung = "הליכה בכיוון הלא-נכון", או הליכה לאיבוד, או שגיאה)

///

אין כאן "הלבשת דעתו על המקורות בלי שום ראיה ובלי שום הכרח" אלא פרשנות סבירה שנשענת על הנרטיב שמרד בר כוכבא לא היה רעיון מוצלח וברכת הטוב והמטיב תזכורת לכך שגורלנו ביד ה' לבדו, אין כאן משהו מהפכני או פורץ דרך

@חסדי הים מתעקש ומתעקש שהמרד היה הדבר הכי טוב שקרה לעם היהודי, שוין, אולי יש גם צדדים בעד הנרטיב הזה

אבל לומר שכל מי שחושב אחרת הוא בוגד, טועה, שזה פשוט עד כדי טמטום ואי-אפשר להבין אחרת מבלי להיות עיוור, זה פשוט לטאטא מתחת לשטיח מיליון מימרות חז"ל, מדרשים, התייחסויות יותר מאוחרות, וחומר היסטורי שמצדד בנרטיב השני

לא שדחוף לי להכריע מה נכון, מה שמפריע לי זאת גישה מזלזלת שמתיימרת לדעת הכל, חסרת אינטגריטי, המעידה על הרמה של הדוגל בה,

"לפי האמת אני צריך לכתוב דברים חריפים מאוד אבל ימחקו אותם" זה רציני?

"דברים מעוותים"

"בורות היסטורית"

באמת זה פשוט ביזיון ואני לא מבין איך אפשר להוציא דברים כאלה מהפה בכלל. מה זה משנה בכלל אם הנכון הוא לעשות מעשה בפועל כדי להביא את הגאולה או להתעסק רק בתפילה, עוד לפני דת או הלכה, רמה בסיסית אנושית של לכבד ת"ח בין אם המסקנות שלך בסוגיה הן כאלה או אחרות ובאמת כבר נמאס לי לשתוק על ביזיון ת"ח

שיר השירים רבה

"רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען, כנגד ד' דורות, שדחקו על הקץ ונכשלו ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים. הדא הוא דכתיב: (תהילים ע"ח) בני אפרים נושקי רומי קשת. ויש אומרים: אחד בימי עמרם. ואחד בדורו של שמד. ואחד בימי בן כוזבא. ואחד בימי שותלח בן אפרים. שנאמר: בני אפרים נושקי רומי קשת. והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה, כשדבר הקדוש ברוך הוא עם אברהם אבינו בין הבתרים, ומשנולד יצחק התחיל. מה עשו? נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה. מפני מה? שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו, על שעברו על הקץ ועברו על השבועה."

אבל בסדר, יש לנו נרטיב אולטימטיבי, ואין בכלל משמעות למקורות סותרים,

אולי אסור לי לצטט את ר' אוניא בלי סיוג? אולי אני צריך להתבייש על זה? פעם הבאה שאלמד מדרש רבה אדאג להתמלא בבושה וכלימה. צר לנו על אלה שנטבחו בשואה אבל מאות האלפים שנשחטו במרד בר כוכבא, מרד התפוצות, מרד הרקליוס? נע, לא מעניין. אין מה לעשות אלה המקורות, אפשר לקבל אפשר להסתייג אפשר להסתמך על מקורות הפוכים. אבל להגיד שהנרטיב ההפוך לא קיים זה פשוט לשכתב את ההיסטוריה והמקורות.

יפה קול שם

מפני מה שלא האמינו בה'. שהוא יוציאם ביד חזקה. וחפצו לעלות בחזקה. ולא בטחו בישועתו כי הקב"ה יושיעם בחסדו אבל בטחו בזרועם וחרבם כי תושיעום:

עץ יוסף שם

ושלא יעלו חומה. לשון זה הוא מפסוק (יואל ב, ז) כאנשי מלחמה יעלו חומה, והכוונה שלא יעלו כולם ביד חזקה, ורצה לומר ודאי דרשות לכל אחד מישראל לעלות לארץ ישראל, אלא שלא יעלו יחד ביד חזקה (רש"א) שחלילה לנו זאת, עד יערה רוח חסד ממרום וישלח ישועה על ידי משיחו, ובהרשאה מן מלך יושב מרום, ועיין לקמן פ"ח סימן י"א ועיין פרק קמא דיומא (ט, ב):

עבודה זרה י"ח ע"א

תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש

מהרש"א שם

ושא"ל אני אומר לך דברים של טעם שגזירת שמים להמליך אותה ואת אמרת לי מן השמים ירחמו לסמוך על הנס לעסוק בתורה ברבים וס"ת בחיקך שאף אם יעשו לך נס מנכין לך מזכיותיך כדאמרינן בעלמא.

בן יהוידע שם

ונראה לי בס"ד דרבי יוסי בן קיסמא הוכיחו על אשר עוסק בתורה בפומבי וגורם לגרות בו את הדובים ולהרגו וגם גורם שריפה לספר תורה ואם יסמוך על הנס אינו רשאי [בסוף מעלה שבגלל הזכות של מעות פורים היה רשאי לסמוך על הנס בחסידותו.]

וכמו שאמרתי אני מכיר גם בשיטה ההפוכה, הנה ציטוט של הראי"ה זצ"ל בנושא,

"מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המציינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: ראשית - אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש... הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". השנית - ההכללה "כולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא". פלגים רבים הולכים וזורמים... אבל הכול בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא... השלישית - היא מדת רבי עקיבא המיוחדת, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחייה לישראל וארצו."

וזה בסדר גמור, יש כאלה שדוגלים בציונות מעשית יש כאלה שמביעים הסתייגות מעניינים מסוימים (ועכ"פ מפעולות קיצוניות שבהחלט לפחות לחלק יש סלידה מהן עקב הניסיון ההיסטורי) ואין שום בעיה. לא נראה לי שהקב"ה בא בטרוניא עם מי שמבטל דעתו למי שגדול ממנו בין אם זה הראי"ה זצ"ל או כאלה עם גישות שונות. ובוודאי אפשר לקדם שיטה מסוימת בהתבסס על המקורות או המסורת או דעת תורה. אבל להתייחס בזלזול (כולל אלה שמזלזלים בראי"ה זצ"ל) זה פשוט מעיד על חוסר תרבות.

והתורה היה מוכרח, ויש עשרות מקורות על כך בחז"ל וההיסטוריה.

אין שום מקום לביקורת על כך. הם 'אוהבי ושומר מצותי' כהגדרת המדרש. במיוחד שאדריינוס היה שליט רשע מדוכא ועריץ.

מי שמדבר על חללים קדושים ככה שהתקוממו על דיכוי, אין לזה מקום ואף חמור מכך.

לגבי האם היה ראוי לקדם את המשיח או לא. היה בזה מחלוקות כבר בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא.

לגבי היחס לשלטון היה מחלוקת בין רשב"י תלמידו של רבי עקיבא לרבי יהודה.

ניתן לבקר עד איפה מושכים את הקו של ההשתדלות ועד איפה המלחמה צריכה להימשך ומה היעדים ואפשר אפילו לטעון שנפלו חללים מיותרים, אבל לזלזל ככה בצורה בוטית וחריפה, ביהודים קדושים שהתקוממו על דיכוי דתי וגופני, אסור להגן על דברי חירופין אלו ומצוה לכתוב בכל ספר שזה מודפס שזו טעות גמורה וחמורה ובכך להועיל לנשמת הנפטר.

בסופו של דבר יש הלכה ומצוות וצריך לקיים אותם בלי קשר להשקפה. לבנות את המקדש זה מצווה.

זה לא קשור להאם עכשיו נביא את המשיח ותיקון העולם או לא שאפשר להתווכח על זה מבחינה השקפתית.

לא יודע מי המתרגם ומי הסמיך אותו להיות המתרגם, אבל הוא הבעיה.

יישר כח על המקורות.

יש לי שתי הערות חשובות, בעז"ה מחר.

סתם דוגמה אקראית להתחרבשות התרגומים:

תרגום 1892: "עתיד לבוא" שהוא תכלית הגלות, ואשר מובטחים אנחנו כי כן יקום וכן יהי, אבל לא נוכל בפועל ידים להביא את העת הדגולה הזאת, רק נקוה ונחכה לה;

החדש: "אך אין בכוחנו להגשימו למעשה בעצם ידינו"

האנגלית:

For this future, which is promised us in the glorious predictions of the inspired prophets, whom God raised up for our ancestors, we hope and pray; but actively to accelerate its coming were sin, and is prohibited to us

במקור: אין לנו רשות

///

אני אוהב את התרגום הישן, הוא מאוד מליצי ונעים לקריאה אבל בהחלט מדי פעם יש דברים שהוא מוסיף מעצמו

וצריך גם להבין את הקונטקסט, התרגום הישן משתמש בעברית מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לכן "דמיון כוזב" אינו גנאי בהכרח אלא פשוט תרגום מילולי (שאפשר לשפר כי יש בזה ניואנסים ויש מקומות שהתרגום באמת מפספס), גם "התחרו כמה מתלהבים" אינו בהכרח בקונוטציה שאנחנו מייחסים, אבל שוב כמו שאמרתי יכולים בהחלט להיות דברים מדיליה ואפשר לראות מדי פעם איך המתרגמים מושכים משפטים לכיוון מסוים, או מקרים שבהם התרגום נותן תחושה קיצונית בעוד המשפט המקורי לא כזה

לגבי הסוף- חשבתי על זה. מה שבעיקר הפריע לי זה ה"כוחם ועוצם ידם" שנאמר בהקשר שלילי במקורו בפסוק. וכן "רוח רעה", שגם אם נפרש אותה כמו אצל שאול, להגיד את זה על ר"ע בעייתי.

לגבי מה שרציתי להעיר (יש לי כמה הערות, אבל אכתוב רק שתיים):

1. בכללי, אני לא מתחבר לגישה של "יש הרבה דעות ואי אפשר להכריע מי צודק". אני חושב שצריך לחקור ולברר ובסוף לתת מקום לכל דעה (מבוססת), אבל רק את המקום שלה ולא יותר. לחקור ולברר מה נקודת האמת שלה ולקחת אותה ולהבין איפה היא לא נכונה/לא שייכת/חסרה.

הכלים לכך הם מגוונים. לדוג'- מי בעל הדעה. עד כמה היה גדול בתורה ובמגוון מקצועותיה, אישיותו, תלמידיו ועוד. עד כמה הדעה מבוססת על מקורות מרכזיים ובלי דוחק. האם היא אובייקטיבית או שבאה כקונטרה למשהו ולכן מוקצנת (בכוונה או שלא). האם כשמסתכלים מלמעלה על הרבה שנים אפשר לראות שהדעה הזו ממשיכה מהלך רוחני אמוני והסטורי. עד כמה הדעה מתאימה עקרונית להלך הרוח התנ"כי. האם היא רק מתגוננת או גם עושה "המתקה". ועוד ועוד דברים. גם מה שאכתוב בסעיף הבא.

2. כששאלו את הגרי"ד סולובייצ'יק איך הוא הולך נגד אבותיו ותומך בציונות, הוא ענה משהו בסגנון של "כי הקב"ה פסק כמותם".

יתכן שיש כמה הסברים, אבל לפעמים המציאות מבררת מהו הנכון (אפשר גם-איזו דרך הקב"ה בחר). ממה שאני רואה, הרבה פעמים יש עקשנות להיאחז בדעה מסויימת כ"מסורת" למרות שכבר רואים שהיא דחוקה (לדוג' בהלכה- התכלת של ראדזין).

הבעיה היא לא רק הטעות, אלא שההיאחזות בעבר מונעת להתקדם ליעדים חדשים. לדוג'- הלימוד הישיבתי הקלאסי, עם כל חשיבותו, הוא לא המטרה, ובכל זאת הוא העיקרי כבר הרבה מאוד שנים.

הפסקה הראשונה - כן אני מסכים איתך אפשר לעדן את זה. אבל כמו שראינו במדרש שיר השירים אכן יש האשמה שלא בטחו בה' ובישועתו. לאו דווקא כלפי ר"ע שברור שכוונותיו טהורות. אלא כלפי המהלך הכללי ורוח המורדים שבהחלט זכו לביקורת על התנהלותם (לא תסעוד ולא תכסוף כו').

1. אם אני לא טועה יש מהר"ל וגם אחד הפרשנים על הירושלמי שאומרים שהתורה מתקיימת בשני רבדים. הרובד האחד הוא הרובד השמיימי כלומר קודם מתן תורה. הרובד האחר הוא הרובד הארצי כלומר הלכה למעשה.

ברמה הרעיונית-עקרונית, אלו ואלו דברי א-להים חיים הגם שהם סותרים חזיתית. גם דעת ר' יוסי הגלילי שמותר עוף בחלב וגם דעת רבנן שאסור. כל עוד הם נאמרים בהסתמך על מקורות מוסמכים, ש"ס מדרש ראשונים כו'.

ברמה המעשית ברור שצריך לבחור קו מסוים. האם לתמוך במדינת ישראל או לא? האם להתגייס? האם להשתתף בפוליטיקה? אלה הרבה שאלות שבסוף צריך לקבל החלטה מה לעשות איתן למרות ריבוי הנרטיבים.

וכאן יש כמה בעיות. בתור מי שאינם גדולי עולם קשה להכריע בסוגיות האלה. אותי אישית כולם משכנעים. גם "ויואל משה" מביא טיעונים מאוד חזקים וגם הראי"ה וגם הרש"ר, אני לא במדרגה שאני יכול להכריע אובייקטיבית מי צודק ומי לא. אני כן יכול להכריע ברמה הסובייקטיבית להחליט מה אני עושה בכך שאני נתלה בדבריהם של גדולים תוך קיום "עשה לך רב". זאת תוצאה שנובעת גם מכמה השתכנעתי והתחברתי אישית לדברים, גם הקשר תרבותי-חברתי. אם הייתי נולד בקריית יואל אז 99% שהייתי סאטמר. מה לעשות?

הרבה מהמבחנים שהעלית אין לי יכולת לתת לגביהם תשובה חד-משמעית. האם הראי"ה זצ"ל גדול יותר מהרב אלחנן וסרמן הי"ד? אין לי שמץ של מושג באמת. המקורות שהתעמקתי בהם, לכאן ולכאן, חזקים ומשכנעים. המציאות בהחלט יכולה לתת כיוון כללי, לצורך העניין סאטמר טענו שמדינת ישראל היא מעשה שטן ותקרוס מהר מאוד, והנה בינתיים אנחנו כן. אותו דבר לגבי התכלת של רדזין, או העובדה שלימוד ישיבתי קלאסי אינו מתאים לכולם, אבל אני לא חושב שבכך שהיא מאשרת חלק מגישה אחת (באופן שמתנגד לגישה אחרת), אז כל הגישה ההיא נכונה ומדויקת בכל פרטיה, ואין מקום לביקורת של הגישות האחרות או ביצוע "עדכונים". 

ניקח את הסוגיה במכתב מאליהו ג' "בעניין סמינריון למורים שבו מכינים לקבלת תואר אקדמי".

הנה, בבעיה עיקרית זו, הוא תוכן ההפרש שבין שיטת החינוך של פרנקפורט לשיטת החינוך של הישיבות.

פרנקפורט- התירה את המדע והכניסה את הלימוד בוניברסיטה לכלל ה"לכתחילה" של החינוך. המחיר ששילמו בעד זה, היה שנתמעטו מספר גדולי התורה בין חניכיהם, ואפילו מאלה שלמדו תורה בישיבות ליטא ופולין ואת המדע באשכנז, רק מעטים מאוד מהם (ממש נער יכתבם ואולי פחות אפילו מזה) אשר נהיו ללומדים גדולים. אמנם הרויחו בזה אשר מספר המקולקלים אצלם היה קטן מאוד, ואם כי בעצם טהרת ההשקפות בנוגע לאמיתותה הגמורה ממש של שיטת התורה הק', במקום שהמדע סותרתה, היה ליקוי קצת על ידי איזה שותפות משונה, דאפשר לצרף סתירה ממשית בלב אחד, מכל מקום כמעט כולם נשארו מקיימי מצווות במסירות נפש, וכמה מהם זהירים מאוד אפילו בדקדוקי מצוות.

אבל שיטת הישיבות - להעמיד למטרה יחידה, לגדל גדולי תורה ויראת שמים כאחד, ובשביל זה אסרו את האוניברסיטה לחניכיהם, כי לא ראו שום עצה איך לגדל גדולים בתורה, אלא אם כן ירכזו את כל מגמת חניכיהם אך לתורה בלבד. אמנם, לא נחשוב שלא ידעו מראש כי בדרך זה ח"ו יקולקלו כמה, מאשר לא יוכלו לעמוד בקיצניות זו, ויפרשו מדרכה של תורה, אמנם זהו המחיר אשר ישלמו בעד גדולי התורה ויר"ש אשר יתחנכו בישיבותיהם. כמובן, שהם עומדים על המשמר לעשות מה שאפשר לתקן את אשר לא יוכלו להישאר בני תורה, אך לא בדרך אשר תמשוך אחריהם את השאר. למשל, אלה שהוכרחו להניחם לצאת, ראו במקצת שיישארו חנוונים או שאר עניינים שאינם מקצוע, אשר איננו צריך הכנה וגם אין מושך את הלב של התלמידים. אבל אלה אשר חפץ לבבם היה ללמוד מקצוע, וכל שכן אשר בחרו במקצוע אקדמי לא טיפלו בו כלל, שלא לקלקל את האחרים משום תיקונו של זה. ושמעתי שסמכו את זה לאמרם ז"ל: "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, אמר הקב"ה בזה אני חפץ". וגם מזכירים את דברי הרמב"ם ז"ל: "ימותו אלף סכלים וייהנה מהם חכם אחד."

יוצא שהויכוח לגבי הלימוד הישיבתי אינו רק פרגמטיקה אלא שאלה כבדת משקל עד מאוד. אפשר לשאול את פרנקפורט איך הם מוותרים על גדולי תורה? ואת הישיבות, איך לא חסים על נפשות שיוצאות לתרבות רעה? קטונתי כי אני לא רואה דרך להכריע ברמה האובייקטיבית. רק ברמה המעשית אני תולה עצמי ברבותיי שהציעו דרך ביניים פחות או יותר.

הלך הרוח התנ"כי - אתה יודע, אני מתאר לעצמי שלירמיהו בזמנו קראו שמאלני בוגד... אז מה אני מבין. מה שאני מבין מהתנ"ך זה שהכל תלוי ברצון ה' ביחס למעשינו כולל הקיום של עם ישראל על אדמת ישראל. זה הרושם שלי. אבל אפשר גם ללכת לכיוונים שמשלימים את התמונה באופנים שונים. ונראה שאם הכל היה כזה ברור לא הייתה מחלוקת כלל ועיקר. בקיצור אני חותר לכך שברוב המקרים פשוט אין לי כלים להכריע ואני לא אוהב לסמוך על עצמי. במהלך החיים הייתי משוכנע בכל-מיני דעות והתבדיתי. לא שזה רע כי זה חלק מתהליך למידה. פשוט זה לימד אותי לא להיות דוגמטי אלא פתוח לשינויים. אם כי ברור שהלכה למעשה אנחנו אמורים לברר לעצמנו דרך ולדבוק בה, גם אם צריך לעדכן מדי פעם.

עכ"פ גישה שאומרת "רש"ר במקום ראי"ה אינה משנה", חורה לי. וגם להיפך.

2. מטבעי אני שמרן למדי, זאת תכונת אופי די קבועה (Big Five). יש חידושים שאני מוכן לקחת עליהם אחריות אבל יש כאלה שלא. להקים בכוח הזרוע את בית המקדש זה לא יעד שאני מסוגל לקבל עליו אחריות בהתחשב בריבוי המקורות הסותרים.

אוצר החכמה?

השאלה היא האם ההתנגדות לעצם המעשה או להתנהלות.

אלו ואלו דברי אלהים חיים- אגע רק בעניין של מדרשים בהקשר לזה.

המציאות מורכבת, השאלה היא מה המבט המרכזי ומה הצדדיים.

כלומר מה נכון אובייקטיבית ומה נועד בשביל מטרה מסויימת (סתם לדוג' בימינו- שיטת חב"ד מחזקת את האמונה במשיח). יתכן גם שצריך חלק מהעם ככה וחלק ככה (לדוג' שחלק יהיו חרדים גם אם זו השקפה לא נכונה/מדוייקת, כי אחרת לא היה מספיק לימוד תורה בעמ"י).

אני חושב שיש דרכים לבדוק איזו דרך נכונה ומי גדול יותר (לפחות בהקשר הזה).

לגבי הדרך- אם ניקח את המכתב מאליהו שהבאת- שתי הגישות רואות את העניין כדיעבד, במקום לראות את הרווח המהותי שיש בלימודי החול (אני לא מדבר על הלמעשה שתלוי בעוד דברים, אלא עקרונית).

וכן אין נסיון להראות איך "מלוא כל הארץ כבודו", איך הקב"ה מתגלה דרך עולם החול.

בעיניי יש חסרון מהותי שמסתכלים על דברים כמכשול ולא כאתגר.

לגבי הרבנים-אחד מהדברים שדיברו אליי מאוד בראי"ה, עוד לפני שממש עסקתי בתורתו, זה שהוא היה מכיר ומחובר להרבה שיטות וזרמים ות"ח, ישנים וחדשים- לדוג' באחרונים חב"ד, גר"א, רמח"ל, אריז"ל, ר' נחמן, הנצי"ב. ר' ישראל מסלנט (אאלט), רב חיים מבריסק, הח"ח ועוד.

זה משתקף גם בגדולי תלמידיו שהיו מעולמות שונים אבל התחברו אליו- הרב חרלפ והרב הנזיר.

בנוסף לכך- הרב היה גם פוסק, גם ראש ישיבה, גם מקובל, גם פילוסוף, גם איש מעשה. בעיניי זה מאוד מיוחד שפוסק הלכה כותב גם ספר כמו אורות הקודש.

כשאני מחבר את זה יחד עם הדברים שכתבתי מקודם לגבי הדרך, ויחד עם הסיפורים עליו שמלמדים על אישיותו ותכונותיו, יש פה בעיניי משהו שלם.

וממילא- גם מעבר לכך שנראה לי שההסבר שלו נכון אובייקטיבית- ברור לי שצורת ההסתכלות שלו עמוקה ופנימית יותר מהשאר. מבלי לזלזל או להמעיט מאף אחד.

לגבי ה"עדכונים"- אני לא חושב שלראי"ה עצמו הייתה בעיה לעשות עדכונים. גם צריך ללמוד מה בדיוק הייתה שיטתו. לפעמים מדגישים צד מסויים וצד אחר לא.

ושוב, אני לא טוען שבהכרח פירוש מסויים נכון והאחר לא, אלא שאחד הוא צדדי ונועד בשביל תועלת מסויימת, והבעיה היא שהוא הופך ל"דרך". אין לך דבר שאין לו מקום, הבעיה היא כשדבר חורג ממקומו.

וכמו שאמרת- בד"כ אדם נשאר איפה שהוא נולד. כלומר רוב האנשים לא באמת בודקים.

לגבי התנך- אני דיברתי על דברי ה' בתנך, על גדולי עם ישראל בתנך,

על העקרונות, על הרוח שמשתקפת ממנו- החיבור לארץ ישראל, חיבור לחיים, רצון לדביקות בה' פה בעולם (בניגוד לתקופה שאחרי ועד היום שמדגישים את הרצון לעוה"ב), פעילות מעשית, ועוד.

על 2 לא דיברתי.

א. המקור לציטוטים -> את הישן ואת האנגלית אפשר למצוא בספריא, את המקור אפשר למצוא באינטרנט (Neunzehn Briefe über Judenthum), את התרגום העברי החדש יש לי בבית

ב. אכן הראי"ה זצ"ל אומר באורות (אם אני לא טועה?) שזה שיש מחנות שונים בעם עוזר להגיע לאיזון גם בכך שאחד מאזן את השני וגם ברמה הלאומית הכללית יותר

ג. לגבי חול לכתחילה או דיעבד, זאת מחלוקת עצומה שתלויה בהבנת כמה סוגיות בקבלה ותמיהני אם אפשר להכריע בזה הכרעה חד-משמעית

גישת המתנגדים היא שהצמצום הוא כפשוטו (או עכ"פ מבחינתנו) לכן אין קדושה בחול (ואם יש אז היא לא נגישה) והקדושה היחידה היא בתו"מ. העובדה שאנחנו צריכים להתעסק בגשמיות זאת תוצאה של חטא אדה"ר. כלומר קללה ולא ברכה. ובמצב המושלם נוכל לשבת רגל על רגל על חוף הים וללמוד ריטב"א כל היום.

גישת החסידים היא שהצמצום לא כפשוטו (שוב, מבחינתנו) כלומר אנחנו יכולים למצוא גילויים של הקב"ה גם בחול שמוגדר כקליפת נוגה. אז מותר ומומלץ לחפש אותם אבל אין בקליפת נוגה ערך עצמי. יש גישות שונות לגבי כמה ולמה, בליקוטי מוהר"ן נ"ד למשל מובא שצריך להתעסק בחול כדי להוציא משם גילויים אבל רק בצורה חיצונית ומצומצמת (מידת ההסתפקות). ויש כאלה שיותר נותנים על זה את הדגש כמו חב"ד.

הראי"ה נוקט בשיטה עצמאית שהיא יוצאת מנקודת הנחה שהנפש הבהמית של עמ"י היא קדושה ויש קדושה נוכחת גם בחול. לכן העצמת הנפש הבהמית בהיתר ע"י כל העניינים החיצוניים גם בזה יש בירור קדושה באופן עצמי גם לאו דווקא כאמצעי גרידא.

להגיד לך מי צודק? וואלה אין לי מושג, תשאל אותי בעוד 60 שנה כשאני אהיה מקובל ואחלק ברכות

יש לי הערכה עצומה לראי"ה זצ"ל, זאת דמות מאוד ייחודית עם תורה מאוד ייחודית, מצד אחד הוא נטוע עמוק במקורות ומצד שני הוא גם מאוד מהפכן, אבל אני לא יכול להגיד לך האם התורה שלו עדיפה או נכונה יותר. יש לי גם רשימה אינסופית של שבחים על הרש"ר, ועל בעל התניא, ועל המהר"ל, אבל עדיין במקום מסוים אני מתחבר לאן שאני מתחבר (ולפעמים זה תלוי בזמן ובמצב הרוח. קצת פוסטמודרני אבל מה לעשות).

לגבי תועלת מהפירושים כן במקום מסוים אני מסכים כי שוב אנחנו קצת פוסטמודרניים ויש פה העניין של הבארות של השפת אמת כו'. אז יש הרבה נקודות למשל שגדולים מסוימים נותנים קונטרה לתופעה בעייתית, אבל זה לא בתור דרך אבסולוטית. למשל מה שנפש החיים מלין על זה שבמקום ללמוד גמרא מדרש כו' יש חסידים שלומדים רק מוסר כל היום (וכנראה נשארים אותו דבר). ובהחלט כדאי לתת את הדעת על הזה ולבחון עד כמה הדברים רלוונטיים, אבל שוב, אני לא רואה פגם בכך שמישהו הולך אחר רבו במקום לפתח דרך עצמאית, אין צורך שכל אחד באופן פרטי יגלה לעצמו את התורה מחדש, להישען על שיטה מסוימת גם בסדר כל עוד זה נעשה מתוך אמונת חכמים

תנ"ך - זה באמת נושא מעניין וחלק מהסיבה שאני פחות מתחבר לכל העניינים של עוה"ב גיהנם מיסטיקה כו'. אם כי, גם מתוך התנ"ך אפשר להוציא תובנות שונות, לצורך העניין הרש"ר בנה מערכת מאוד מאוד מקיפה ויציבה בלי "חורים" (ואני מתאר לעצמי שהוא ידע מה זאת רוח התנ"ך אם הוא מזכיר את זה כל הזמן) ועדיין אפשר להבין אחרת נושאים חשובים כמו א"י / גאולה טבעית / יחס לגשמיות

יש לי קצת מה להעיר, אבל זמן אין..

כיף לקרוא אותך, חזק וברוך

אני לא חושב שבהכרח יש מישהו טועה ומישהו צודק לגבי לימודי החול (ותפיסת הצמצום).

יש נשמות שמתאים להן ככה ויש נשמות שמתאים להן ככה ("נפש"), וזה תלוי גם במיקום ובמצב החומרי באותו זמן ("עולם").

וזה תלוי גם בתקופה ("שנה").

כמו שילדה בהתחלה צריכה רק לא להפריע להכנות לשבת, וכככל שהיא גדלה ככה היא יותר עוזרת עד שהיא כבר המובילה, ככה גם עם ישראל. ככל שאנחנו גדלים אנחנו יותר אנחנו יותר פועלים עם אל. וגם בתחום הגשמי.

והערה כללית- אתה דיברת לגבי התעסקות בעיסוקי חול (ועל זה הגבתי). הדיון המקורי היה בללמוד לימודי חול. לימודי חול (כשמסתכלים עליהם נכון), יכולים להביא לאהבת ה' גדולה כי רואים בהם את החכמה שבבריאה (לדוגמא).

אין הבדל מהותי בין התעסקות בעיסוקי חול לבין לימודי חול אותן שיטות שהזכרתי מתייחסות לזה אותו דבר

וכנ"ל גם אם אפשר להגיע לאהבת ה' מתוך לימודי חול הרי שמבחינת הגישה המתנגדית הרי שהקדושה הזאת עדיין "נעולה" מבחינתנו ברמה האובייקטיבית

אבל היא היא המחלוקת

בגישה המתנגדית זה בזבוז זמן ולמעשה אין מה להתעסק בכלל עם העוה"ז אלא רק בתורה כי אין בו קדושה (טכנית לכו"ע יש כי העולם חי מניצוצות הקדושה אבל לגישה הזאת הקדושה החבויה בעוה"ז אינה נוגעת לנו כלל)

הלכה למעשה חסידים יותר מחוברים לעבודה וביזנס, לומדים תורה עד גיל מסוים ויוצאים לעבוד

ומבחינת הליטאים זה דיעבד של הדיעבד

בעיניי יש כמה קשיים עקרוניים בגישות האלה.

כשקוראים לדוגמא את הרמבם בתחילת פרק ב ביסודי התורה, המבט הוא אחר. יש עולם, ודרך החוכמה שבו אפשר וצריך להתחבר לבורא ולהגיע לאהבתו. הגישה היא אחדותית יותר. פחות "מלחמה" עם העולם.

להתנתק מהעולם או לחילופין לתפוס אותו ככלי להעלאת ניצוצות גרידא, זה אמנם דבר שנצרך לפעמים, אבל לעשות מזה שיטה זה סוג של פספוס של המטרה לדעתי.

אפשר לחלק את הגישות לכאלה שהן קבליות וכאלה שהן לא

הרמב"ם מסתמא לא מבוסס קבלה אלא זאת שיטה עצמאית, כמו שיטות עצמאיות אחרות שהיו באותו זמן (למשל חסידות אשכנז)

לא יודע להגיד לך מה נכון כי גם בזמנו לא הכריעו את המחלוקת

יש לי אמנם תיאוריה שאומרת שבמקומות שהמצב הגשמי של עמ"י היה גרוע / חסר-תקווה, התפתחו תנועות ששמות דגש על מיסטיקה, עוה"ב, קדושה טרנסצנדנטלית (למשל: מזרח אירופה, חסידות אשכנז)

לעומת זאת במקומות בהם המצב הגשמי היה יחסית בסדר (ספרד בתור הזהב, מערב אירופה במאה ה-19, חלק מארצות ערב) היחס יותר מקבל ואוהד

בפשטות כשאנחנו נמצאים בא"י, וברמה חומרית טובה יחסית, אין הרבה מנוס מכך שתתפתח גישה שמחבקת את העוה"ז גם אם זה תהליך שייקח כמה זמן

שאפשר להסתכל על דברים בפשטות, ואין הכרח (ואדרבה, זה אפילו חידוש) לתפוס את העולם כמו שתי הגישות דלעיל.

לגבי הפסקה השניה- אני גם חושב ככה. ויותר מזה (וזה קשור לשתי הגישות)- אני מניח שהפירוש שנותנים לקבלה עצמה כגון לעניין הצמצום כפשוטו או לא גם מושפע מהדברים האלה (מה שגם אומר שההפרדה בין הרמב"ם לקבלה בעניין הזה והצגתם כשתי שיטות, אינה מוכרחת. וגם הרי ברור שגם לרב קוק יש ביאור בצמצום שמסתדר עם דברי האר"י).

עקרונית, אני לא מגדיר את זה כ"גישה שמחבקת את העוה"ז" כי אז זו גם גישה ששורשה במצב גשמי מסויים והיא מתחילה ממנו, אלא כגישה הרמונית, טבעית ועליונה שרוצה לגלות את הקב"ה בהכל ומציאות חומרית טובה רק מאפשרת את זה.

בפשטות, אי היכולת לגלות את הקב"ה בהכל, מכל סיבה שלא תהיה, היא המובילה לבנייה של תפיסה חלקית שמקטינה את היחס לעוה"ז, ואלו הגישות המחודשות.

וברור שהקמת מזבח תגרום למלחמה מול העולם הערבי. אני לא חושב שאפשר להלחם מולו כשעם ישראל מתנגד לזה. זה התאבדות נטו

להכרתי זה לא יקרה, כי התודעה החילונית היום רחוקה אלפי שנים מעבודת הקרבנות

אם היינו חשמונאים כל ה80% של העם הבריאים היו עוברים לצד שלנו.

אבל כמו שהיה קשה לעם ישראל להשליך את עול הגלות, כך קשה להם להשליך את עול החילונים.

יש לך בעיה עם צורה שבה עובד מדבר ללקוח?

סבבה, אז תדברי על זה עם האחראי.

לציין את הדת/לאום של הצדדים פשוט לא רלוונטי.

אם חרדי יירק על ערבי בסופר, את מצפה שהערבי לא יבקש להוציאו? את תתמכי אוטומטית ביהודי?

זה פשוט לא רלוונטי.

ובגלל שאין לך מושג איך זה התחיל, כמו שאת בעצמך כתבת, באמת לא היית צריכה להתערב.

אם כבר בחרת להתערב, את היית צריכה לנסות ולהרגיע את האווירה, ולא לחמם את האווירה עם דיבור גזעני.

הכי מצחיק / עצוב:

את חיממת את האווירה.

העובדים הערבים, לדברייך, באו להרגיע והיו בסדר גמור. ועדיין את מתלוננת עליהם, ולא על עצמך, בגלל עצם זה שהם ערבים...

ואז היא לא יכולה להגיד לו כלום כי היא ערביה?

נשמה. אפשר לדון על העסקת ערבים בעסקים יהודיים.

דיון לגיטימי.

אבל את מודה שאת לא יודעת מה היה שם, ושהיה נראה שהחרדי עשה משהו לא בסדר לעובדת הערבייה. והיא ביקשה ממנו לצאת מהחנות. נכון, יכול להיות שלא היה שם כלום והוא היה באמת בסדר ולא עשה כלום.

אבל הטענה שלך היא- היא ערביה אז היא לא יכולה להגיד לו לצאת לא משנה מה קרה ?

הזיה. 

אני ממש לא חושבת שיהודי יכול לעשות מה שהוא רוצה ואתמוך בו אוטומטית.

רק לשם השוואה- לפני כמה שנים נסעתי באוטובוס, זוג חרדי היה עם תינוק צורח המון זמן והיה נראה שלא ממש מטריד אותם, באיזשהו שלב הנהג הערבי פנה אליהם ואמר שהוא לא יכול להמשיך ככה שיטפלו בזה, חרדי מבוגר שישב ליד התחיל לקרוא לו בזלזול - "אל תגיד להם מה לעשות!" וכו, ואני מיד התערבתי ולא זוכרת מה בדיוק אמרתי אבל בקטע של- הנהג דיבר ממש בכבוד, אל תדבר אליו ככה, וכו.

כמו שציינתי- היה אפשר לראות שהקופאית הראשית ממש לא מתרגשת ממה שהעובדת אמרה, היא ותיקה והיא מאד הגונה וזה מלמד אותי שלא קרה משהו מסעיר. החרדי גם התעקש- תסתכלי במצלמות תראי שלא היה כלום והיא אמרה שאין לה מי שיסתכל במצלמות אז פשוט שיתנצל והוא אמר- אז ביקשתי, ואני מבקש שוב- סליחה. 

לשמוע מהצד עדיין את הערבייה ממשיכה להגיד לו - "אז תצא מהחנות!" בכזה טון של בעלת בית, בכזו חוצפה ויהירות נשמע לכם תקין? בלי קשר אפילו לפוליטיקה- זה לא תקין שעובד מדבר ככה. ולא תקין שהקופאית לא מעמידה אותה במקום. אז התערבתי, והצרחות המוגזמות שלה זה תקין? 

להגיד שאני 'חיממתי' את האוירה זה בדיחה. נכון שלא ניסיתי להרגיע, אבל אני עומדת מאחורי מה שאמרתי. לא תקין שעובדת תדבר ככה. ועוד יותר לא תקין שעובדת ערבייה תדבר ככה, כי היא לא בעלת בית פה, ועוד יותר לא תקין שאם נזרק אליה משפט מעליב נוסף היא תפתח בצרחות נוראיות.

אבל לא מובן איך זה קשור שהיא ערביה?

איך את יודעת מה הלך שם? ואם הוא הטריד אותה והיא הגנה עליה?

כי היא ערביה אז היא בטוח אשמה וטועה?

בס"ד

דיברתי עם מוקדנית כדי לקבוע תור איזשהו, וביקשתי  לא עם רופא ערבי,

היא קבעה לי תור עם רופא יהודי ואני (באנחת רווחה), שמחתי ב ק ו ל

שתודה ושלפי השם הוא יהודי.

לפתע, הבזיקה מחשבה בראשי, ושאלתי אותה לשמה.

בקיצור, שם ערבי מובהק והיה לי   מ   א   ד  לא נעים.

התנצלתי ווביקשתי סליחה. היא ענתה שהכל טוב

ושהיא בוגרת ושאין צורך להתנצל.

אולי זו היתה חנופה כי אמרתי לה שיש צורך דווקא

וגמגמתי משהו על בגלל המצב וכו'....

אבל היא היתה מאוד נעימה וסבלנית. זה לא אותו

נסיון שהיה לך.

רובם ורובן שונאי ישראל. אין ספק בכך, אבל לדבר

לא יפה, להעליב, לדרוך להם על הרצפה הרטובה

כשהם מנקים ללא התחשבות (חברה סיפרה לי) -

לזרוק אשפה על הרצפה כי  ה  ם   ינקו הגויים

האלה....לא נראה לי שזה יפה וראוי (ואין ספק

שזה מיטיב עם המידות שלנו...).

שזה   ל  א   מיטיב עם המידות שלנו.

רק באתי לומר סחטיין על האומץ והרצון להביא צדק. ושתלכי לסופרים אחרים..

לחנויות כאלה שמעסיקים ערבים

וגם נמנעת מלהעסיק אותם או לקנות מהם

ברור שצריך לגרש אותם מהארץ שלנו, לפחות את אלה שנגדנו.

אבל מריבות בקטנות בתוך סופר לא יקדמו את המטרה הזאת.

עדיף פשוט לשכנע יהודים להצביע לבן גביר וככה יהיה לנו יותר כוח להגיע למטרה.

אני לא הייתי הולכת רחוק. בס"כ אדם שזלזל ופגע בעובדת, זה לגיטימי שיבקש סליחה וזה באמת מגיע לה, ואפילו זה מצופה ממנו. על אחת כמה וכמה כשהוא בחזות חרדית. אין מצווה להיות גס רוח. גם לא לערבים.

התגובה שלה גם כן לגיטימית היא לא אמרה שלא יעשה את הקניה אלא שיסיים את הקנייה וילך. למה, הוא תכנן להישאר בסופר?

אני מסכימה איתך על הבעיתיות בכללי שהערבים הם נותני שירות ואני בעצמי נתקלתי בבעיות של זה אבל מה שהצגת זה לא קשור לערבי-יהודי ואני גם חושבת שלא היית צריכה להגיב איך שהגבת, את לא יודעת מה קרה ואת ישר האשמת את הערביה ב"ערביות" שלה.

וגם זה שאישה יהודיה מנהלת את האירוע אז את מבינה שהכל בסדר ואין כאן איזה השתלטות ערבית.

אבל בס"כ נורא יפה האכפתיות שלך לנושא ועל המוכנות להירתם בשביל לעזור לאיש. 

אולי ביי מי

למרות ש90 זה לא הרבה לשובר

אפשר סתם להכין אוכל מפנק שיראו שזוכרים אותם...

לא הייתי אומר שאפשר לקנות חצי שוק ב86 ש"ח

אולי 2 בורקס בבא + לימודה

בכל שאר השבוע רק הסגור המקורה פתוח, והוא קטן ויקר יותר.

תכלס, אולי תקנו להם בורקס

לא היו יותר מדי אנשים ותנועה

אם אתה רוצה להגיע אליהם, סע דרך בארות יצחק, יש שם קניון פתוח של עודפים. או שתעבור דרך צומת בילו. (תלוי מאיזה כיוון אתה מגיע) תמצא שם בטח איזה כלי או משהו ב90 שח שייראה יפה.

אם אתם יותר בעניין של יציאה  אז יש כמה אטרקציות לגיל 50+ ברמלה (אם תרצה אפרט לך), וכן מסעדות (אולי יש גם בלוד, את לוד אני פחות מכיר)

הייתי במקרה שם

מגש לחלות יפה או עם תמונה של המשפחה,

כרית עם תמונה עם המשפחה,

שלט כניסה לבית מעוצב או עם תמונה של המשפחה