מאשר בחסרונות של אחרים.

כי ככל שתתעסק ביתרונות -שלך-, תשפר את עצמך, תחזק את עצמך (בפרמטרים השונים),

אז תרויח 2 דברים :

א. תוכל להתמודד עם חסרונות של אחרים בקלות יותר. זה יהיה לך יותר קל לעיכול. 

ב. האפשרויות שיפתחו בפניך יהיו רבות יותר. אתה תשדר בתדר רחב יותר.

במקום חסרונות, כן כדאי לשרטט קווים אדומים וכמובן לבדוק שהם קווים אדומים -אמיתיים-, לא חירטוטים.
כי בעזרת השם, כאשר תמצא מישהו ויהיו לה את היתרונות שאתה צריך כדי להשלים אותך, אתה תראה שבקושי תראה אצלה חסרונות. יותר יעסיק אותך שיהיה לה טוב.
כי אם לה ייהיה טוב, לך יהיה טוב ואתה תפרח.

 

עצם הגישה שחסרונות הם דבר שצריך לעכל, אני מציג פה תאוריה שאומרת בדיוק ההפך - חסרונות הם פעולה אלקית בבריאה, ובלעדיהן כל מה שהיה פה היה מיותר. לא צריך לעכל אותם ולהתמודד איתם, זה לא קרב או משהו שמפריע ומקשה. חסרון הוא הזדמנות. הוא הזדמנות ליצור קשר, להתחבר, ולהגיע לתיקון. על אותו הקונספט של תפילה וצרה - האם התפילה באה רק כתרופה לצרה או שהצרה באה בשביל שתהיה תפילה?

אין לי עניין לפתוח בפני אפשרויות. אני לא צריך עשר נשים, מספיק לי אחת. אני לא מכ"ם שצריך לשדר את עצמי, זה נשמע כמו ריכוז עצמי גבוה מאוד --> תראו אותי, כדאי אותי.. זו לא הגישה שאני מדבר עליה, ובכללי לא ממליץ עליה בחיים.

אמרת את דעתך בפתיחה,

זה הפידבק שלי על הדברים שלך
 

אל תשכח יש גם קוראים, אז הם יחליטו מה לקחת ואיך.
חלק יסכימו איתך, חלק יסכימו איתי. חלק יסכימו קצת איתך וקצת איתי.  חלק לא יקחו כלום משנינו.

כל אחד יקח מה שנראה לו ונתן להם להחליט לעצמם.

תודה.
 

הייתי באותו רגע בסערת רגשות מסוימת, לא קשורה לתגובה שלך. 

מקווה שתקבל הבנה.

הכל טוב.
קורה לכולנו. במיוחד באינטרנט, 
שחסר את הפידבק האנושי הויזואלי מולך.

יש משפט כזה שאומר שאנשים מתחברים דווקא דרך החסרונות שלהם. => העובדה שזה קורה, או שכל הסרטים מבוססים על הרעיון הזה, לא הופכת את זה לאידיאל

אבל שמודעת לחסרונות שלה, שמוכנה לקבל אותם (כלומר, לא חיה בהכחשה עצמית, [או נקרא לזה גאווה?]) => מודעות עצמית תמיד טוב, וגם ללמוד להסתדר עם החסרונות תמיד טוב

אם חתיכת הפאזל "תעלים" את הבליטה שלה או תחתוך אותה - לא תהיה לחתיכה השניה אפשרות להתחבר איתה. => מניין לנו? ניסינו? ואם ניסינו, האם לא הצלחנו כי זה בלתי-אפשרי, או כי דפוסי החשיבה שלנו לא מאפשרים לנו?

הדרך היחידה לתקן חסרונות שבי היא ע"י כח שהוא חוץ ממני, אם זה אלקים או אדם אחר שמכיל אותי. => למה ככה פסימי? וכי לא נשמה חלק א-לוה ממעל בך? כוח עז לך, יש לך כנפי רוח. אם תתאמץ בהחלט תוכל להגיע למקום של יותר שלמות ושלווה. יש הרבה חסרונות שאנחנו יכולים לתקן בעצמנו בע"ה, אם נרצה. ויש כאלה שמצריכים עצה של רב לצורך העניין, ויש כאלה שמצריכים מערכת זוגית. (ואולי יש כאלה שר' נחמן מתקן אותנו כמו שאומרים) אבל לא נראה לי שצריך לבוא בגישה שהאחר יתקן אותי.

גם לא מתלהב מהרעיון של הכלה אבל אני צריך לדעת בדיוק למה הכוונה כדי לחוות את דעתי

עריכה:

חסרונות הם פעולה אלקית בבריאה, ובלעדיהן כל מה שהיה פה היה מיותר. => או שהם קללה, ומלכתחילה היינו צריכים לחיות בעולם מושלם, שאין בו לא רעב, לא מלחמות, לא צער ולא עצב? כמה עצוב שהתרגלנו כל-כך לרע. (סבא מסלבודקה)

לא צריך לעכל אותם ולהתמודד איתם, זה לא קרב או משהו שמפריע ומקשה. חסרון הוא הזדמנות. הוא הזדמנות ליצור קשר, להתחבר, ולהגיע לתיקון. => ומבלי זה, אין אפשרות ליצור קשר?

על אותו הקונספט של תפילה וצרה - האם התפילה באה רק כתרופה לצרה או שהצרה באה בשביל שתהיה תפילה? => ומי שאין לו צרות, לא מתפלל? ידוע שבזמן ביהמ"ק נוסח התפילות היה שונה, למשל ברכת בונה ירושלים דיברה על החזקת קיומה. לכן, הרבה תפילות הן אכן בבחי' תרופה לצרה, ואילולא הצרה לא היה בהן צורך, אלא היה צורך בתפילות מסוג אחר לגמרי. ואמנם עצם פעולת התפילה היא עניין מבורך (הקשר בינינו לקב"ה, מה שע"י התפילה אנחנו מאמתים בעצמנו את אמיתות התורה והאמונה), וכשיש חיסרון באמונה, ממילא יש צרות שמעוררות לתפילה, אבל לא מצב אידיאלי.

למה האמהות היו עקרות?

אני פשוט אומר שבמציאות מושלמת אין צורך בזה

ואפשר לשאוף לשם

כמו שאנחנו מתפללים על ביהמ"ק אבל המטרה הסופית היא שהוא באמת ייבנה

ואז התפילה שלנו תהיה לא על צרה

אם לא על ידי הרצון?

מספיק שיש רצון כבר זה מעיד על חסרון (כפי שאומר ריה"ל בדברי הפילוסוף בספר הכוזרי)

"אֵין אֵצֶל הַבּוֹרֵא לֹא רָצוֹן וְלֹא שִׂנְאָה כִּי הוּא נַעֲלֶה מִכָּל הַחֲפָצִים וּמִכָּל הַכַּוָּנוֹת, כִּי הַכַּוָּנָה מוֹרָה עַל חֶסְרוֹן הַמְכַוֵּן וְכִי הַשְׁלָמַת כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמוּת לוֹ וּבְעוֹד שֶׁלֹּא תִשְׁלַם הוּא חָסֵר, וְכֵן הוּא נַעֲלֶה אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים מִידִיעַת חֶלְקֵי הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶּהֵם מִשְׁתַּנִּים עִם הָעִתִּים וְאֵין בִּידִיעַת הַבּוֹרֵא שִׁנּוּי. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתְךָ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּדַע כַּוָּנָתְךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִיָלְתָך וְיִרְאֶה תְנוּעוֹתֶיךָ, וְאִם יֹאמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁהוּא בְרָאֲךָ הֵם אוֹמְרִים זֶה עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִלַּת הָעִלּוֹת בִּבְרִיאַת כָּל נִבְרָא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכַוָּנָה מֵאִתּוֹ."

זאת הטענה, אבל היא לא נכונה, ולא כי הקב"ה לא מושלם, כי כוונה או רצון אינם בעצמותם חיסרון, יש כאלה שכן, ויש כאלה שהם ביטוי טבעי של האישיות, לב העולה על גדותיו, של "הא-ל האישי והחופשי" (בעל האישיות והרצון העצמאי)

לגבי איך נוצרת השלמה, אז כן בתור התחלה השלמה נוצרת כתוצאה מחיסרון (אני מבולבל בחיים, אין לי משמעות, אני לא יודע מה לעשות, אז אני מגיע לאמונה) אבל בהמשך כשרוכשים כבר את המדרגה אז אין צורך בחיסרון

כפירה (סליחה על החריפות) ביסודות הפילוסופיה האמונית שמביא הכוזרי.

אולי לא בדיוק הבנתי - לאל יש רצונות שהם ביטוי טבעו של אישיותו? לבורא יש אישיות? יש לו טבע? יש לו לב? רגשות?

בנוסף, לעניות דעתי, אין דבר כזה השלמה רק השתלמות, עליה על דרך אין סופית של התקדמות. מקובלני מרבותי של השלמה יש רק בע"ז.

התעצבנתי אז אני אשתדל להתיחס להכל

העובדה שזה קורה, או שכל הסרטים מבוססים על הרעיון הזה, לא הופכת את זה לאידיאל - ואם התורה (ובכלל זה חז"ל) אומרת את זה, זה לא מספיק כדי להיות אידאל?

להסתדר עם חסרונות - כאמור, לא הגישה שלי, כבדברי ל'מוקי'. אלקים איפשר בעולם מציאות של חסרון, של העדר - זה ודאי רצוי וטוב, אפ' "טוב מאוד" כדברי חז"ל. אין כאן דבר שהיה אמור להיות בפח האשפה אבל יצא ממנו, יש כאן דבר אידאלי, אבל שיש לו גבולות והם נפרצו (החסרון גבר ויצא אל הפועל - אגב, אולי זו הנקודה שלא כ"כ נתחדדה לך בדברי. החסרון הוא אידאלי, אבל הוא היה אמור להשאר רק בכח, יציאתו אל הפועל היא המצב המקולקל שיצאנו אליו).

מניין לנו? ניסינו? ואם ניסינו, האם לא הצלחנו כי זה בלתי-אפשרי, או כי דפוסי החשיבה שלנו לא מאפשרים לנו? - האם אתה מכיר אדם מושלם (לשיטתך כמובן בהגדרת מושלם)? לא. יש אחד כזה, והוא לא אדם - הוא אלקים, ושם הרבה ביהדות הצליחו. ולפי הידוע לי, דבר שאצל כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל הוא, בדפוס החשיבה, בלתי אפשרי - אז הוא בלתי אפשרי. (וגם אם זה 'אפשרי', אבל אלקים נטע אצל כולם שהוא דבר בלתי אפשרי - אז הוא עשה את זה בחכמה כדי שלא נעשה שטויות. לדוג' - אפשרי שתכה בחפץ והיד שלך תעבור דרכו, יש לזה הסתברות מאוד מאוד רחוקה. ראית פעם מישהו שניסה לעשות את זה? שכל חייו עמד והכה בקיר? לא. למה? כי זה בלתי אפשרי להעביר יד דרך קיר. אבל זה אפשרי - נכון, אבל משהו כנראה דפוק אצלך אם תנסה כל החיים).

לעניין הנשמה ו'אחר יתקן אותי' - ודאי שאפשר להשתלם ע"י הנשמה. זה בדיוק להתחבר לאלקים, שהצגתי גם את זה כאפשרות. ו-נו באמת, לא אמרתי שהאחר יתקן אותי. אמרתי שהאחר יקבל אותי כמו שאני וממילא יש לי מקום לצמוח ולהשתנות מעל לחסרונות שלי. אני כן אומר שרק חיבור למישהו חיצוני ממני יכול באמת לקדם אותי לנצח את עצמי. וכן, גם הנשמה שלי היא חיצונית לי, בלי להכנס עכשיו בבקשה להגדרת 'אני' ולמיקומה של הנשמה (אני אוחז בזה כשיטת הגר"א ואני יודע בזה את מה שכת' הגר"ח מוולאז'ין, בהתאמה לכל נקודה).

חסרונות כקללה, עולם מושלם - כבר כתבתי לעיל, תגובה אחרת.

ומבלי זה, אין אפשרות ליצור קשר? - אפשר, לא באותה איכות ורמה. עיין ג' מדרגות חברות שברמב"ם בביאור לאבות (המשנה של ר' יהושע, לא זוכר הפניה מדוייקת).

ומי שאין לו צרות, לא מתפלל? - אין מי שאין לו צרות, אין מי שאין לו חסרונות, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם זה המצב - שיתפלל על חבר שלו, או על עם ישראל. נוסח התפילות בזמן ביהמ"ק ג"כ היה על חסרונות, יש חסרון מובנה בחומר שהוא כלה ובעל התמוטטות אם אין עזר וסיוע אלקי (ניסי). זה שיש להחזיק את קיומה של האומה זו נקודה של חסרון שמתפללים עליה.

א. הגדרות

ב. התיאוריה עצמה

ג. מסקנות מסוימות שאני פשוט לא מקבל

ד. קצת מטא דיון

ה. עניינים מעשיים

///

א. כדי למנוע התחרבשות:

חיסרון = משהו שאני מרגיש שחסר לי, בלעדיו רע לי, או משהו רע שנמצא בי

שלמות = היעדר הנ"ל

צורך = משהו שאובייקטיבית אי-אפשר להשיג מטרה מסוימת בלעדיו

///

ב. אז לגבי התיאוריה עצמה כמו שראינו כבר את הרב חרל"פ זצ"ל ("ולא תיתכן שלמות גמורה כי אם על-ידי התבטלות גמורה", שהיא תחושת הנזקקות) כן באמת אפשר להבין את התורה דרך ההסתכלות הזאת, וקטונתי מלהתווכח עם זה.

מה שכן המקורות שאני "גדלתי" בנויים על גישה הפוכה, או עכ"פ, אחרת. המקורות שהבאתי מפוזרים בין השרשורים כך אבל היותר ממצה הוא הקטע מהמכתב מאליהו בסוף הפוסט כאן (שאגב, בעניין אחר, מאמץ את הגישה של ההתבטלות) ויש גם מקורות מפוזרים ברש"ר הירש על התורה שקשה לי למצוא כרגע (בראשית י ה, יש עוד כמה יותר טובים), ששוללים בתקיפות את הרעיון הזה. הרעיון הכללי של הרש"ר הוא שמלאכת האמונה היא לא ביטול האישיות, הפיכתה לנזקקת, אלא העצמת האישיות, להפוך כמה שיותר לחזק, שלם (בממונו, בגופו, ברוחו), וזה תנאי בסיסי לעבודת ה'.

ויקרא כא

מזבח ה׳ לא הוקם למען השבור והרצוץ, הפיסח והעיוור, הנכה והמסכן והחולה. המזבח לא נבנה כדי שלאדם התשוש תהיה אפשרות לזחול בשארית כוחותיו אל מרומיו, ולמצוא שם נחמה לצערו, או רפואת פלא לחוליו. אלא את החיים בשלמותם, ברעננותם ובכוחם, יש להקדיש שם לחיים פעילים של עבודת ה׳, ובכך לזכות בברכת ה׳ לרעננות נעורים וחיות. חיים וכוח – לא מוות וחולשה – שוכנים על מזבח ה׳, הדורש את התמסרות כל כולו של האדם; והאדם, עם כל הווייתו, יעלה שם ויפרח. ״אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רפאך״ (שמות טו, כו). זהו המאמר הראשון על משמעותן וכוחן של מצוות ה׳. אם תמסרו את כל חייכם לקיום כל תורת ה׳, הרי שהתורה תהיה לכם רפואה הקודמת למכה לכל החוליים הגופניים והחברתיים ששאר האנושות סובלת מהם, ״כי אני ה׳ רפאך״.

יש כאן הקצנה אבל הרעיון חוזר על עצמו באיטרציות שונות, והוא שהקב"ה רוצה אנשים עוצמתיים ורעננים, שיוכלו לעשות עבודה עוצמתית ורעננה.

גם ביחס לחיסרון כאידיאל, אחד מהרעיונות המרכזיים אצל הסבא מסלבודקה, הוא שהחיסרון הוא לא אידיאל, אלא מציאות נוראה ואיומה שנכפתה עלינו בגלל מעשינו, ואם רק נתאמץ באמת, נוכל לשוב לגן עדן, או עכ"פ, נרגיש שאנחנו שם, כאשר מידת הביטחון שלנו גוברת על כל חיסרון כו'. עכ"פ זה הצד השני של המטבע.

///

ג. הטענה של הדיון המקורי (לא בשרשור הזה), שאין קשר בלי חיסרון. אם לא חסר לך אתה לא יכול להיות בקשר. אז אתה צריך לשכנע את עצמך שחסר לך, או למצוא חסרונות טריוויאליים, כדי שתרגיש חסר. ואז תוכל לאהוב. פשוט לא מקבל את זה, א' לא מתכתב עם המציאות שאני רואה, ב' לעיתים קרובות זה מתכון לאסון, ג' גם ברמה הרעיונית אני לא רואה איך זה נצרך באופן של מחויב המציאות.

הטענה שלך שקשר בלי תחושת צורך או חיסרון, הוא לא באותה איכות ורמה (לא מצאתי את הרמב"ם אגב). אז דבר ראשון אני לא יודע איך אתה מגדיר איכות, מה המאפיינים של אותה איכות, אבל בכל-מקרה נראה לי שבסוף זה מאוד סובייקטיבי. אבל סתם נגדיר את זה בתור "רמת סיפוק", לא יודע אם זה באמת הפקטור המכריע. היו לי קשרים שלא היה בהם המימד של פגיעות וחיסרון, אבל הם היו הרבה יותר כיפיים ומעניינים, וגם יציבים יותר, מאשר כאלה שנבנו סביב הרעיון שאני משלים אותה והיא אותי.

לגבי האדם השלם לשיטתי: לפי ההגדרה זה פשוט בן-אדם שלא מרגיש שחסר לו משהו, כמו באותם ציטוטים מקונטרס החסד שקישרתי אליו. חוץ מזה שאני מכיר אנשים כאלה, אני יכול להגיד על עצמי שאני כזה. לא חסר לי כלום. אני לא עשיר גדול, יש לי בעיה ברגל שמונעת ממני ללכת מרחקים גדולים, יש לי הפרעה דו-קוטבית, ואני גם לא הכי יפה בעולם. אבל אני בכלל לא מסתכל על זה בתור חיסרון, אחרי שלמדתי להסתדר עם זה. אלה פשוט תכונות או עניינים שיש לי. אני לא מרגיש צורך להשלים אותם, אני לא "חסר עם עצמי". ואני לא מרגיש שמישהי הולכת "למלא חלל" אצלי. אלה בסה"כ בליטות של גלגלי שיניים, שצריכות להתאים פחות או יותר, כדי העניינים יעבדו. ותקופה ארוכה באמת לא הבנתי למה צריך את כל הבלגן של זוגיות, וכי אי-אפשר בלי זה? והרעיון, שלא עשיתי נכון שהגעתי למצב שאני מסתדר עם כל זה, התמודדות שלקחה שנים על-גבי שנים, ועדיף לי להיות חסר ולהרגיש רע, כדי שמישהו יוכל להשלים אותי, אתמהה, לא משתכנע.

כמו שאמרתי כבר במקום אחר, אנחנו בהחלט צריכים הרבה דברים, אנחנו צריכים לנשום, לאכול, בריאות הנפש, משמעות בחיים, לכל אחד מהצרכים האלה יש דרך לספק אותו. יש המון דברים שזה פשוט לא תפקידה של אשתי לטפל בהם. מה כן תפקידה? כמו שעמדתי על זה, יש מדרגות ועניינים שאפשר להשיג רק דרך החיים המשותפים, הבאתי גם כמה דוגמאות. ובהקשר הזה אנחנו בהחלט צריכים אחד את השני, אבל זה לא הדיון המקורי, כי הטענות בדיון המקורי, הולכות הרבה מעבר לזה: בלי שתרגיש חסר, אתה לא יכול להתאהב.

אז דבר ראשון באמת אפשר לשאול האם ניסינו להיות שלמים, פשוט שמחים בחלקנו, בטוב וברע, ולהרגיש הקב"ה נותן לנו כל מה שאנחנו צריכים? אבל לא לזה התכוונתי, התכוונתי לשאול האם מה שאי-אפשר ליצור קשר בלי חיסרון, זה מחויב המציאות, או בסה"כ מגבלות קוגנטיביות שאפשר לשנות? את דעתי בנושא אמרתי.

לגבי הרעיון שאנחנו לא יכולים למלא חסרונות בעצמנו. האם ניסינו? הייתה לי פעם בעיה קשה של דימוי עצמי. עבדתי על זה הרבה, שיניתי הרבה דפוסי מחשבה, אימצתי פילוסופיות מסוימות, והנה אין לי בעיה כזאת יותר. לטעון שהנשמה היא חיצונית, לכן אי-אפשר לעלות בלי סיוע חיצוני, טוב, נטען בדיוק את ההפך ונקבל את המסקנה שאנחנו יכולים לעלות בעצמנו?

לגבי קבלתך כמו שאתה, אני לא בטוח שאני רוצה שאשתי תקבל אותי כמו שאני בכל העניינים, אני רוצה שתאתגר אותי ו"תוציא אותי מהדעת של עצמי". עכ"פ, מילוי החסרונות שלי, לא תלוי בזה. אני לא מרגיש שיש לי חיסרון מסוים שבלי אשתי אין סיכוי שאני אצליח להתגבר עליו בעצמי. אלא שזה לא נחשב אם אני מתגבר בעצמי?

ד. ברמת המטא, יש הרבה "עדשות" פרשניות בתורה, וגם בעולם בכלל, כמו למשל תיאוריית הקונפליקט של המרקסיזם שמסבירה את העולם בתור מלחמת מעמדות, או התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד, שיש להן מערכת של מושגים ואוצר מילים מסוים, ובעצם אנחנו רואים עולם מוחשי דרך עדשה צבועה של פרשנות. לא יודע מה איתך, אני לא רואה את הצורך להשתמש במושגים של חיסרון ונזקקות, שכל העולם הוא חסרונות ומילואם, כמו שאני לא רואה צורך להסתכל על העולם במונחים של פילוסופיה אפלטונית. @חסדי הים אמר באחד הדיונים שהוא לא אוהב את ההתמקדות בנושא הזה. ומשמע שאפשר, אם רוצים, להתעלם מההסתכלות הזאת, ולא יקרה כלום. אחרי שהבנתי שזה אפשרי, הבנתי גם כמה זה היה מאולץ שחשבתי במושגים כאלה, והבנתי שלפחות מבחינתי, זה לא נבע מתוך ההבנה האותנטית שלי את המציאות, אלא כל מיני רעיונות ומילים שספגתי מהשיח הכללי.

ה. ברמה המעשית, אני לא הולך להתווכח איתך שהבחורה הבוכה בגשם היא לא מחזה רומנטי, או שהמילים "אתה כל-כך חסר לי", אינן רומנטיות, או שזה לא יכול להיות מצע לקשר.

מה שאני כן טוען:

- לבוא עם הרבה חסרונות לקשר, יכול ליצור הרבה בלגן, גם עם מישהי שמכילה ומקבלת (במיוחד אם להסתכל טווח ארוך אחרי ירח הדבש, או כשמגיעים בע"ה לילדים כו')

- יש המון חסרונות שאפשר למלא בכוחות עצמנו (ובע"ה) אם ננסה

- לדעת לפתור בעיות, להסתדר עם החסרונות, זאת לא מגרעה, זה מעיד על אחריות, כוח רצון, ואישיות עוצמתית

- אם נסיים את הטיפול בכל-מיני חסרונות טריוויאליים יחסית, או כאלה שאפשר לפתור בעצמנו, זה ייתן לנו כוח ואפשרות להתעסק בנושאים עליונים יותר

- התמקדות בשיח החסרונות קצת שלילית ופסימית, ובתור מסתכל מהצד של כמה מערכות יחסים, זה מרגיש מוזר

- קשרים בלי הרעיון של חסרונות והשלמתם, אלא שתי אישיויות שלמות שרוצות ליצור משהו עוד יותר גדול, גם יכולים לעבוד מצוין

- כו'

קצר אחי, קצר.. (זה מוציא את החשק לדון)

אני אתיחס ל'מה שאתה כן טוען'. 

א. מסכים. אמרתי שזה צריך להיות בגדר הנורמלי. (מה זה ירח דבש? זה משהו נוצרי לא? @חסדי הים)

ב. אין דבר כזה בכוחות עצמנו, אני לא מקבל את הגאווה הזו שיש לי כח לבד. אלקים הוא היחיד שיכול לתת לי את הכח לפעול את התיקון שלי, וגם את ההשתדלות ללכת לקראתו.

ג. וודאי, רק ש, כאמור, אינני מסכים עם הניסוח הזה של "להסתדר", שזה כמו 'להסתדר עם זה שיש ריח רע בחדר'. אנחנו לא מניחים את החסרונות שלנו מחוץ לקשר ומתעלמים מהם בורה מוצלחת.

ד. אמת, שוב - מלבד הנקודה של 'בעצמנו'.

ה. אם התפיסה לגביי חסרונות היא בכיוון התפיסה שלך - זה אכן שלילי ופסימי. האם יש להתמקד בזה בפגישות (בזמן כזה או אחר, או בנקודה מסוימת בזמן הקשר) - שאלה מעניינת, אין לי דעה כרגע גם לפי שיטתי. לדעתי זה שיח שהוא דווקא מעצים, ומן הסיבות שכתבתי אני סבור שהוא הכרחי ומבסס את הקשר. כשתכנס פנימה לקשר ארוך תראה. כל עוד אתה בחוץ.. זה נחמד להרגיש שאתה מבין. (לא מתכוון לזלזל ח"ו).

ו. לא יודע מה יכול להיות יותר גדול מלהיות אדם שלם - סליחה, משתלם. חיבור של אידאלים גדולים וחיצוניים לנו לדעתי לא יוביל לפיתוח קשר ענייני.

ב. נו כבר הוספתי "בע"ה" לרווחא דמילתא, זה לא העניין המהותי עכ"פ כי המסקנה היא אותה מסקנה שזה לא קשור לקשר זוגי

ג. להסתדר = ללמוד לנהל אותם ולפתור אותם. אין צורך להסתיר דברים בקשר לא על זה אני מדבר.

ד. כנ"ל ויכוח על גבול הסמנטי

ה. ומניין ההנחה שלא הייתי שם?

ו. לא יודע למה אתה מתכוון ב"קשר ענייני" או מה מגדיר קשר כזה, אני מדבר על זה שזה תנאי בסיסי ליציבות התפעולית של הבית

ב. הקשר עם אלקים הוא קשר זוגי. (דוד ורעיה נשמע מוכר?)

ג. מה זה לנהל חסרונות ולפתור אותם? או שאולי הכוונה לנהל ולפתור את הבעיות שנגררות מהחסרונות?

ד. יש פה הרבה נקודות של סמנטיקה שאם היינו באים לעשות פודקאסט של דיון אז היינו צריכים להגדיר אותם מראש ואז היינו מגיעים להרבה יותר הסכמות. מוזמן לקפוץ אלי לישיבה ונעשה אחד כזה

ה. מחילה - המשפט הזה - "ובתור מסתכל מהצד של כמה מערכות יחסים" - הטעה אותי.

ב. ואעפ"כ הצטווינו גם להאמין בקב"ה וגם לשאת אישה, אלמא, שניהם ממלאים פונקציות שונות

ג. אם חיסרון הוא מידה רעה => לתקן את המידה הרעה, או עכ"פ להביא אותה תחת שליטה. אני לא מדבר ברמה של מלאכי השרת אלא מה שנקרא "מסודר בחיים" מבחינה רגשית בלשון בנ"א

ד. געוואלד געוואלד, למה לא התחלתי מזה.

ב. אמת - ומ"מ הרי לך שיש כאן את אותו העניין, של קשר (ואגב, לא כזה ברור שנצטוונו להאמין).

ג. סבבה. על זה אני מדבר.

(לא קראתי את כל ההודעה שלך, ולא את השרשור)

בעיר.

ירח-דבש זה בד"כ נסיעה לנופש אחרי החתונה.

(אין צורך)

הפילוסוף הוא לא דוגמה לפילוסופיה אמונית נכונה. הנחת היסוד היא שהקב"ה מושלם. והנחת היסוד היא שרצון מעיד על חיסרון. אז או שהקב"ה חסר, או שאין לפניו כוונה או רצון. התירוץ שהפילוסוף מדבר במושגים חומריים, אינו מהותי, אפשר להגיד "כביכול" לרווחא דמילתא ואז הפילוסוף צודק? לא יודע זה לא מה שהבנתי. מה שהבנתי זה שרצון לא בהכרח מעיד על חיסרון. יש רצונות שנובעים מחיסרון ויש כאלה שלא. האם אצל האדם, שנברא בצלם, יש כאלה? אפשר לדון, אבל זה מתחיל להיות ממש פילוסופי.

עכ"פ, "ותורשה לנו כאן להעיר הערה כללית על לשונות ההגשמה שבמקרא. החוקרים התפלספו על לשונות אלה כדי להרחיק את האדם מן ההגשמה, וקרובה הסכנה בסופו של דבר, שגם אישיותו של הא-ל הולכת ומיטשטשת. אילו הייתה זו כוונת התורה, הייתה נמנעת בנקל מביטויים כאלה. אולם, הסכנה השנייה גדולה מן הראשונה. לשונות ההגשמה שבפרשה זו שומרות על שניים מעיקרי האמונה: חירות הא-ל וחירות האדם. [...] רעת האדם לא הייתה הכרחית. [...] וגורל האדם איננו תוצאה של סיבתיות פיזית: ה' נמלך בדעתו, בטרם יחליט, והוא מתעצב על גזר דינו. כל זה מאשר את אישיותו וחירותו של הא-ל ושומר על טהרת האמונה. [רש"ר בראשית ו'] (ע"ש).

לא אוהב תיאולוגיה אבל פשוט אם הזכרת את זה ושאלת על מה שאמרתי אז הבאתי

פרשנות שלי לעניין - הטענה עצמה של הפילוסוף נכונה, אבל היא נכונה בבני אדם. היא לא נכונה כלפי הקב"ה, כי כל התארים והתכונות שמייחסים כלפי שמיא הן רק מושאלים. "רצון" אצל הבורא איננו "רצון" של בנ"א. "חכמה" אצל הבורא איננו אותה "חכמה" שאנחנו מייחסים כלפי בנ"א, וכן על זה הדרך.. הפילוסוף עצמו מסתכל בצורה חומרנית ולכן איננו מגיע להבנה כי יש מושלם א-להי אינסופי

לגבי פרשנותך לעניין - ברור שכוונה או רצון אינם חסרון. כוונה זה כוונה, רצון זה רצון, חסרון זה חסרון. אז מה כן? רצון מעיד על חסרון. כי אם אין חלל ריק - אי אפשר למלא כלום. כדי למלא משהו צריך מקום ריק. מקום מלא לא יכול להתמלא. אם יש מקום שהוא מלא והוא מתמלא עוד יותר, סימן שהיה בו חלק מסויים שהיה ריק כדי שיוכל להתמלא.

אינני מבין את הביטוי הפיוטי שלך "לב העולה על גדותיו" וגם את הציטוט "הא-ל האישי והחופשי" ואינני מבין אותו ואת הקשרו, לכן אינני אוכל להתייחס לתוכן שניסית להעביר בביטויים הללו. לא הבנתי את החלוקה שעשית בעזרתם בין סוגים שונים של רצון שחילקת. עדיין מבחינתי, גם הרצון הכי נעלה (אצל בנ"א) וגם הרצון הכי נמוך, מעיד על חסרון.

גם לגבי העניין של ההשלמה המשפט שהבאת בסוף הוא סתום בעיני. כלל שאתה מביא פה בלי אהיה מודע לאיך הוא בא לידי ביטוי במציאות ומה הוא בא לבטא. מה אתה חושב על השלמה? מה ניסת להסביר?

שאלה שהתעוררה לי תוך כדי קריאת הדברים - כתוב על ארץ ישראל שהיא 'ארץ צבי', דהיינו שכפי שנכנסים אליה היא מכילה יותר (כעורו של צבי, אני מתאר לעצמי שאתה מכיר) - האם אין פה מושג של חלל מלא שמתמלא עוד? תוך כדי כתיבה עלה לי גם מה ש'מקום ארון אינו מן המידה' - מקום שהוא כבר תפוס ומלא ובכל זאת מתמלא.

"יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה"

ועל כך:

"ובכאן אמרו בא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק"

בע"ה עוד מעט אענה על כל השאר הגם שלעולם לא תקבל את דעתי

אם הוא לא יקבל? לא הייתי ממליץ להיות כזה קטן אמונה

שבמציאות טבעית צריך חסרון כדי שדבר יוכל להתמלא, אחרת התיאור שהבאת גם ביחס לארץ ישראל וגם ביחס לארון הקודש לא מובן במה זה כל כך ייחודי וניסי.

אכן, זה מעניין להבין את הנס הזה והיחס באינסוף שבתוך הגבול ביחס לארץ ישראל.

אינני מבין בעורות של צבי של מה שקורה בו, אבל מסתבר לי מאוד שהוא נמתח ואז יש לו יותר יכולת לקבל. מעניין איך זה בא לידי ביטוי בארץ ישראל.

לגבי הפילוסוף ו"האל אישי והחופשי" => השבתי כאן

חיסרון הגדרנו כ: רע לי בלי

יש רצון שנובע מחיסרון ומהותו היא שרע לי ואני לא מרגיש שלם בלי מילוי השאיפה הזאת

יש רצון שאינו נובע מזה שרע לי בלי, כמו רצון לקנות לאשתי פרחים, זה פשוט ביטוי אותנטי למה שמתרחש אצלי בפנים (אין לי דרך טובה יותר להגדיר את זה)

"לב העולה על גדותיו" זה רעיון של הרב דסלר זצ"ל, שהבאתי כאן בסוף

וגם שם מוסבר הרעיון של המשפט האחרון

כוונתי עכ"פ היא: יש לנו חסרונות מסוימים והם דוחפים אותנו לפעולה ולעבר השלמות. למשל, רע לי כי אין לי משמעות בחיים, תחושת החיסרון הזאת מביאה אותי להתעמק באמונה כו' ולמדרגה גבוהה יותר. בהחלט חיסרון יכול ליצור הזדמנויות, אבל זה לא שבלי תחושת החיסרון, אי-אפשר להשתלם, כלומר זה לא כוח המנוע היחיד.

(כאמור, אין לי עניין כרגע להתיחס לכל הטענות, במיוחד שהם בנויות על דבר שמתברר לי שהוא מתפרס על שטח גדול יותר ממה שחשבתי בפעלך כאן בפורום).

מה הוא רצון שאינו נובע מ'רע לי בלי'? 

את האמת, אני לא מבין את ההגדרה הזו (לסוג החסרון הזה, שלא עליו באמת לדבר בשרשור הזה) - חסרון בעיני זה "אני צריך" (והוא יסודו של 'אני רוצה' [שעכשיו נתגלה לי שיש להם אותיות שורש די זהות]), אני חסר בלי. האם זה אומר שרע לי? שהמצב כזה גרוע? לא.

למה אתה קונה פרחים לאשתך? כי זה משמח אותה? - למה חשוב לך לשמח אותה? כי אתה אוהב אותה? - אז יש פה סיפוק של עצמך. זה צורך נפשי.

זה נשמע כאילו כל פעולה היא אינטרסנטית, ואישית אני לא כזה מתנגד לזה.

אם כל פעולה שאני עושה היא נובעת מחיסרון, כל קליק על המקלדת... OK? אפשר להגדיר את זה ככה אם אתה רוצה אבל מרוב שהמושג רחב וכולל קשה לדון על הניואנסים שלו

מה גם, שפעם אנחנו מגדירים חיסרון ככל רצון בעולם, פעם אנחנו מגדירים אותו כמידה רעה, לכן גם טרחתי לפצל את ההגדרות, אם הדיון הוא על הרעיון המטפיזי שהבריאה משתוקקת לקב"ה אז זה עניין אחר ולא כזה נוגע לעניינים היותר נקודתיים שהבאתי. אם חיסרון מוגדר כעצם כל רצון (או שורשו) מרוב שזה כללי ומטפיזי אין לי טענה על הכל

חסרון זה לאו דווקא "רע לי ", אלא פשוט ההעדר. 

יש הבדל בין "אני רווק אז רע לי", לבין "רווק אז אני חסר". 

אלו שתי תפיסות שונות.

כאן

אני לא מתכוון להתווכח על ההגדרה של חיסרון (ואם הגדרתו הוא היעדר... זאת פשוט מילה נרדפת. משהו שאין ואמור להיות?)

אם אתה רוצה להגדיר אותו ככה אז אני מדבר על משהו אחר פחות מטפיזי

"אני רווק אז רע לי" זאת אמירה ממשית, "רווק אז אני חסר" => זאת אומרת חסר ביחס לאיזו שלמות? לא יודע אבל זה לא הנושא

אם המושג "חסר" הוא כל-כך כולל אז הוא כבר הופך לאלקסיתימי

אני חסר אז כואב לי

רע לי אז אני עצוב

אלו שני עמדות נפשיות שונות בצורה ממשית.

אפשר לכאוב, אבל לא להיות עצוב.

שוב כפי שהגדרתי לצורך הדיון (וכפי שאני מבין בחיים הרגילים) כאב אינו דווקא חיסרון אפשר להיות מאוד שלם עם כאב גם גופני גם נפשי

אפשר גם להגיד שעיוור הוא בנאדם שרואה ומסתכל דרך העיניים, אבל זה לא נכון...

אפשר להשלים עם הכאב, אבל עצם הכאב הוא ביטוי של חוסר.

וגם אם יש בחינה לפה ובחינה לפה, אז זה נכון ובסדר. יש בחינה שלאחר שאדם משלים עם זה הוא שלם. אבל הוא גם חסר מהבחינה האחרת ואי אפשר להכחיש את זה.

אני לא מילון

ההגדרה שלך כל-כך רחבה ומטפיזית שאני לא יודע איך לדון עליה בכלל

"מספיק שיש רצון זה כבר מעיד על חיסרון"

אפשר לקחת את זה חמישה צעדים קדימה ולטעון שכל הקיום הוא חיסרון מכיוון שכל קיום הוא ביטוי לרצון, כלומר הרצון הקמאי של הבריאה להתקיים במקום לחזור לאין, שניתן לה ע"י מאמר ה' אבל באמת אני לא יודע מה בדיוק עושים עם המידע הזה

אתה יודע גם על גלידה אפשר לומר שאם אני רוצה גלידה, אז בעצם יש לי חיסרון ונזקקות קוסמית, ואילולא החיסרון הזה, כלל לא היה עולה על הדעת שאי-פעם אוכל גלידה, או אצליח ליהנות ממנה ולהפיק ממנה את ההשלמה שהיא נותנת בסיפוק הרצון שלי... כאילו OK אולי אבל אני לא חושב על הדברים האלה לכן זה תיאור של מציאות נסתרת שאני לא ממש מודע אליה בחיי היום-יום

בחיי היום-יום אני כן יכול להבדיל בין רצון שנובע מכך שרע לי ועצוב לי בלי, לבין רצון שאני מרגיש שלם ושמח ורוצה להקרין את זה החוצה ויותר מעניינת אותי החוויה היום-יומית כפי שהיא מורגשת בפועל

אפשר להגדיר גם את הכל בתור "מאבק" ולרוץ עם זה

אני פשוט לא אוהב את הביטוי חיסרון כי מיוחסת לו קונוטציה שלילית ותחושות שליליות

עכ"פ מה שטענתי במקור הוא:

- יש פגמים באופי ובעיות שמומלץ מאוד לפתור לפני שמגיעים לקשר

- יש כל-מיני מדרגות גבוהות יותר שאפשריות רק דרך קשר

- רצוי מאוד לבנות את מידת ההסתפקות ("שמח בחלקו")

- אין צורך מהותי בפגמים או בחולשות כדי ליצור קשר משמעותי

- יש הרבה דברים שהם בכלל לא פגמים פשוט תכונות ומצבים שונים ומשונים

- אכן בקשר משתדלים לחשוף את התמונה המלאה כולל הצדדים היפים וכולל גם הצדדים האפורים, המשעממים, והמתסכלים (אם יש), עד כמה שזה רלוונטי והולך

"אני פשוט לא אוהב את הביטוי חיסרון כי מיוחסת לו קונוטציה שלילית ותחושות שליליות"

בגלל זה אתה מפסיד את כל המסר שהמקורי של הסרטון של מה שהוא מנסה להעביר וגם את המסר של פותח השרשור.

אל תדאג, אנחנו לא מחפשים פגמים ומבסוטים מהם, על זה לא היה הדיון. 

אף אחד פה לא חשב לרגע שהוא לא צריך היות שלם עם עצמו שהוא מגיע לקשר. המסר המועבר בדיון הזה טיפה יותר עמוק.

לא חושב שחסרון זה מושג מטאפיזי,

לא חושב שחסרון זה משהו רע (הוא גם לא טוב)

כל הדיון היה על איך השלמה נעשת על ידי שני צדדים.

כדי שתעשה השלמה צריך חסרון..

עכשיו תקרא לזה חסרון או שם אחר - זה באמת לא מעניין. אם אתה מתעקש לא לקרוא לזה חסרון - אוקיי, תקרא לזה באיזה שם בא לך.

אך במהות - זה יהיה העדר, ולהעדר יש השלכות נעימות ופחות נעימות.

אם יש לך דוגמה קונקרטית אשמח

אך דווקא שהזולת מכיר גם את הצדדים הפחות נעימות ומכיר בהם ומקבל אותם, הוא מעמיק את הקשר.

אני איתך, ברגעים הטובים וברגעים הקשים.

אני איתך, לצד היתרונות ולצד החסרונות.

החסרון עצמו הוא לא משהו שיש לשמוח בו, אך הנוכחות על אף החסרון היא מעצימה את הקשר. 

אולי באמת נוכל לחלק את החולשות/חסרונות לשני סוגים של חולשות -

חולשה שהיא טבעית ובריאה - כמה שיש לגבר כאשר הוא נפגש עם אישה שיפה בעיניו. ופה זה לא באג אלא פיצ'ר.

חולשה היא חולשה, חולשה שאין בא שום צד אידיאלי (מחלה פיזית או תכונה פחות טובה או הרגל שהוא רחוק מהמושלם) - היא כשלעצמה לא טובה, אבל הנוכחות לצידה מצד בן/בת הזוג מעיד על קשר שהוא עמוק וגם יכולה להעמיק את הקשר. 

זה שאדם משלים עם זה שהוא חסר בדברים מסויים זה חשוב מאוד (במידה והוא לא מטייח או מתרשל). וזה שבן/בת זוג מכיר בצדדים החלשים של הזולת זה עוד יותר מעמיק את הקשר. זה מציג הנוכחות של בני הזוג זה לזו וזו לזה בצורה יותר עוצמתית.

ברגע מישהו מזמן את חברו להכנס לחדריו הפנימיים, שהם כוללים בין היתר בדברים שהוא מתבייש בהם כי הם אישיים, זה ממש יכול להעצים את המפגש הבין אישי.

גם להנות מיתרונות של הזולת בדבר חסר אצל אחד מבני הזוג זה דבר שמעצים את הקשר. אם חבר יודע לבשל טוב ומכין לי מרק אז זה מפרגן, אבל אם בת זוג עושה את זה, זה בLEVEL אחר, זה עוזר לתחושת ההשלמה הריגשית בזוגיות, גם אם זה דבר פעוט ולא כל כך חשוב כלשעצמו.

אבל מעשית אף-פעם לא הרגשתי יותר טוב, או חיבור יותר עמוק, מכך שמקבלים את חולשותיי, בהקשר הזה.

כמובן, אם לא רוצים לקבל את אותן חולשות, אז תלוי, אם זה פתיר ואכן בעייתי תורנית אז עושים מה שאפשר, אבל אם זאת סתם חולשה שאין לי הרבה איך לשנות אותה, אז מסתמא זה בעייתי אם לא מקבלים? כלומר בפן השלילי.

אבל בפן החיובי, להרגיש תחושה נעימה מאישור הנאמנות והביטחון שאיני נפסל על אף חסרונותיי, או מכך שזה בסדר לספר דברים מביכים, לא הרגשתי כזה דבר, ואני לא כזה מבין את זה. לא יודע אולי טווח הרגשות שלי מוגבל.

ולא תספר אותו לכל אחד, אבל תספר לאנשים הקרובים אליך?

מסתמא לאנשים שאני לא מכיר אני לא מספר כל-כך הרבה כי אני לא מדבר איתם

אבל אין לי איזה משהו מביך שאני משתף רק עם אנשים קרובים

יש דברים שאני לא משתף בכלל כי אני לא אוהב להיזכר בהם

עכ"פ גם אם אני משתף אותם, זאת לא תחושה נעימה

אם אנחנו מטאטאים את העניינים האישיים שלנו מהקשר, אז מה יגרום לו להיות אינטימי?

בעיני, זה ממש יפה, שמשתפים סודות ודברים אישיים. בין אם זה נעים בין אם זה לא. הקשר הוא המרחב שבו לא צריך להצטדק או להראות יפה, אלא פשוט להיות בו איך שאתה. זה יפה, לא?

אם אתה בעצמך מדחיק משהו ולא משלים איתו אז בהחלט הגיוני שלא תרצה להביא אותו בפני הזולת, וברור שתביא את זה לקשר בגישה כזאת זה לא יוביל לשום מקום מיוחד...

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ב בשבט תשפ"ד 1:54

הכוונה שלי היא שאין לי באמת משהו "סודי", איזה עניין אינטימי ורגיש ומיוחד, שכשמשתפים אותו בסביבה בטוחה, מתלווה לזה תחושה נעימה.

אישית לי יצא להיות אצל הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים לאורך הדרך (וגם רופאים בכללי), וכידוע הפגישות מוגבלות בזמן, אז בשלב מסוים לומדים לדקלם את האנמנזה ואת כל הבעיות המביכות תוך 5 דקות. אז כל הדברים הסודיים מקבלים אופי של סיפור דברים טכני. אני לא מרגיש משהו מיוחד בלספר אותם. אין איזה משהו שאני מרגיש שאם כל העולם ידעו עליי, זה יביך אותי. וגם אם יסתכלו עליי מוזר זה לא כזה משנה לי כי אני גם ככה חי רוב הזמן בתוך הראש של עצמי. מסתמא אני לא מספר הרבה דברים שנחשבים לאישיים לאנשים שאני לא קרוב אליהם, אבל זה יותר עניין של נימוסים חברתיים. יש גם דברים שאני פשוט לא כזה אוהב להיזכר בהם, אבל זה לא באמת מזיז לי לספר.

וגם מהצד השני, לא כזה משנה לי אם הצד השני לא ידבר על נושאים רגישים שהוא לא רוצה, חוץ ממה שיש לו השלכה משמעותית (אנ'ערף, HIV נניח?). ולגבי זה שבוטחים בי מספיק כדי לספר... קצת מחמיא אני מניח? אבל לא ברמה של וואו איזו קורבה כו'.

לכן אני לא יודע איך להתייחס לנושא. אני לא יודע לשים אצבע על איך האינטימיות באה לידי ביטוי. מבחינתי הרגש העיקרי במערכת יחסים הוא החיבה שנוצרת לאט-לאט אם מתייחסים אליי יפה ונחמד לי עם אותו בן-אדם, כמו חתול שאתה מאכיל אותו ואחרי כמה פעמים מתחיל להידבק אליך.

עריכה: כאן דיברתי על אינטימיות כחשיפת התמונה המלאה, אבל זה יותר בהגדרת המושג ותועלתו, פחות לגבי הרגשות הנלווים. אני מתאר לעצמי שיש אנשים שאצלם זה מלווה בתחושה מיוחדת, להכניס מישהו לתוך העולם הפנימי שלהם... אצלי זה לא בדיוק ככה. לא יודע, זה כבר מתחיל להישמע על גבול הניהיליסטי, שהכל "סתם" כזה, בלי משמעות סובייקטיבית "אומנותית". טוב מה לעשות, בנדון הספציפי הזה באמת אין לי הרבה מה לעשות. להתרגל להתייחס לדברים האישיים שלי כאל מיוחדים ורומנטיים? שום דבר לא רומנטי אחרי שמספרים בועדה של ביטוח לאומי ומתווכחים עם המזכיר שסיכם לא נכון חחח

אינטימיות זה לא רק בתוכן, אלא גם בסגנון.

אפשר לספר תוכן 'אינטימי' בצורה הכי 'לא אינטימית'.

אפשר לספר תוכן 'לא אינטימי' בצורה הכי 'אינטימית'.

כתבת שהרגש מרכזי הוא חיבה. בוא ננסה לפרק את זה.

חיבה כוללת הרגשה נעימה. רצון להיות נחמד. לחייך.

יש מנעד שלם של חיבה.

יש חיבה שיטחית, שנעים לי להיות הבנאדם, כי הוא מצחיק/חכם/דוס/אנערף

יש חיבה עמוקה, שממש אכפת מהזולת. הזולת הוא במידה מסויימת חלק ממני.

השאלה "מה שלומך?" היא לא אותה שאלה כאשר היא נשאלת בדייט ראשון או דייט עשירי.

בדייט ראשון שאין עדיין קשר כלשהו אז ממילא ההשתוקקות בשאלה תהיה יותר נמוכה.

כי לך תדע, אולי ממחר כבר לא נפגש יותר. (כמובן שגם בדייט ראשון יש אכפתיות אנושית בסיסית כלפי הבחורה)

מהי החוויה כשאר אדם רואה את זולתו? חוויה שאדם חווה את זולתו. זאת מדרגה מאוד גבוהה.

חושב שבהלך הרוח של הדברים יש פה קפיצה ממדריגה של "נעים לי איתה" ל"אכפת לי ממנה" ("אוהב אותה" בדרגות היותר גבוהות).

ככל שיותר חווים אחד את השניה כך החיבור הוא יותר עמוק.

מ'כיף לי' ו'בא לי'... לחיבור, לעומק, אכפתיות, אהבה.

לכן ברור שלא מדובר רק בלספר את התוכן של הדברים המשמעותיים שאדם עובר בחיים שלו.

מדובר כאן במצב ריגשי שאני רוצה שאדם יכיר אותו עם כל הרגש המלווה. 

לספר לאדם קרוב על אכזבה גדולה שקרתה לי. לספר לאדם קרוב על הצלחה גדולה שחוויתי.

רגש משמעותי מעביר מסר, ולא רק. הוא בונה תקשורת שנוגעת ברבדים העמוקים של הרגש.

ברגע שמדברים בצורה טכנית אז ברור שלא תהיה נגיעה ריגשית.

ברגע שמדברים בצורה ריגשית אז הרגש מתעורר (יכול להתעורר לכמה כיוונים).

כמו שאמרתי הרגשות שלי די מוגבלים

אני לא מייחס לעולם הפנימי (או החיצוני) שלי ערך רגשי כלשהו ובאמת אין לי נפק"מ אם לספר עליהם או לא לספר עליהם, אני לא רואה את הכיף בשיתוף / פריקה כי לא כזה אכפת לי בעצמי ממה שמתרחש אצלי, ואם לומר את זה בבוטות... גם אצל אחרים

לא בקטע רע, פשוט אני לא ממש חווה את הרגשות האלה

אולי זו איזו חסימה בצ'קרות חחח

לכן מעבר ל"חיבה חתולית" או "סלידה חתולית" אני לא ממש מרגיש משהו כלפי אנשים

(גם בזה יש רמות, יש אנשים שאני מאוד מחבב, אבל זה לא מרגיש לי כמו רגש עמוק)

זה באמת קצת מוזר כי למשל כשאני קורא ספרים מאוד קל לי להזדהות עם דמויות ולשמוח ולבכות איתן אבל בחיים האמיתיים רק ברמה מאוד מאוד מוגבלת

אני צריך עוד לחשוב על זה לכן TKS על הדיון באמת גורם לי לתהות על הרבה מאוד דברים שאני לא חושב עליהם ברגיל

יש לך כמיהה כלשהי לזה? מרגיש כלפי זה משהו?

זה נשמע לך טוב או רע?

זה לא משהו שנשמע לי כיף או מעניין

ולרוב יש בזה עומס רגשי גבוה שאני לא בנוי אליו

אני מרגיש צורך לענות על כל טענה - אין לי זמן וכחות לכך. רק אעיר - העולם לא נברא מושלם. העולם נברא עם חסרון כדי שהחיבור עם אלקים ישלים אותו. כל מי שאומר אחרת הוא מן המתמיהים, כנראה שלא קרא פרשת בראשית בהבנה.

ועדיין אני לא חושב שחובה להסתכל על העולם דרך אוצר המילים הזה ואיני חושב את עצמי למתמיה, גם הבאתי את מקורותיי בנושא.

ולא כ"כ הבנתי את תגובתך.

גם אם לא חובה להסתכל על זה כך, זה לא אומר שמי שמסתכל על זה כך אין לו על מי לסמוך

(תחילת מי מרום י"ג על סידור התפילה, הצילום לקוח מתוך 'אוצר החכמה')

@אני הנני כאינני 

אז אני מנוע מלראות. תוכל לשים את מס' העמוד ואתבונן. באופן כללי אומר שרובי תורתי הם מיסודו של הרב חרל"פ, ועל חלק י"ג חזרתי פעמיים וניסיתי למצוא חברותא לפעם שלישית (לאחר שכתבתי ביאור לארבעת השערים הראשונים של הספר).

כבר בארנו שהעולם וכל המציאות הם בעלי חסרון, ולכאורה יפלא מדוע נוצרה ההויה באופן כזה שתהיה בעלת חיסרון. כמו כן כל החכמות והמדעים שבעולם הם בעלי חסרונות ומי שיודעם על בוריים מוצא בהם סתירות שונות, ואך תורתנו הקדושה היא תורת ה' תמימה משיבת נפש, ואין בה שום חסרון ועליה נאמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. והדבר פשוט מאוד, שכל זה מאושר העולם הוא, למען תהיה ההשלמה שלו על ידי התעלותו והתכללותו לרוממות שם ה' ועוזו. ומכאן גם הטעם ע"ד תוקף היצה"ר שנוצר בחזקה ובתקפה עד שאמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואילמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, וכבר עמדו על זה למה באמת נוצר היצה"ר בתקיפות כזאת עד שהאדם לא יכול לו, אכן הוא הדבר, שכל הכח לב לבטל את היצה"ר הוא אך ורק על ידי שמגיעים אל השלמות, ושלמות הכשהיא אך מצד העוה"ז, הרי היא החסרון היותר גדול, ולא תתכן שלימות אמיתית כי אם עלידי התבטלות גמורה וצפיית עיניים למרום אל הגדולה העליונה, ואם כן דווקא בזה שזקוקים לעזרתו ית"ש ניצולים מכל הכוחות הדומים לשלוט על האדם ולבלעו. באופן שיסוד ההשלמה הוא ההכרה הבהיירה שזקוקים לשלימות העליונה.

אולי תלמד איתי פעם אחת?

התכוונתי לתחילת הספר, לא ההקדמה אלא החלק הפותח אחריה.

הצעה מעניינת..

כרגע פחות בקטע... כותב מאמר על חלק ו..

בתיאור שלך נראה שמדובר על חסרון ממשי, במציאות.

אחד מבני הזוג לא יודע להגיע בזמן והשני כן.

אחד מבני הזוג לא יודע לבשל, והשני כן.

אחד מבני הזוג לא יודע להתנהל כלכלית, והשני כן.

אחד מבני הזוג גאוותן, והשני ענוותן.

לאיד מבני הזוג יש פתיל קצר, ולשני ארוך.

וכו' וכו'

זו ממש לא הזוגיות שאני מחפשת. זה לא עניין טכני, שבגלל שיש לי חוסר מסוים אני מחפשת בן זוג שישלים אותו. במיוחד אם מדובר במשהו טכני, שאני יכולה להגיע לאותה תוצאה אם אשלם למישהו.

החסרון מבחינתי, זה חסרון אונטולוגי. יש בדידות שטבועה בעולם הזה, ובני זוג יוצרים קהילה בתוך המציאות הזו. (ע"ע איש האמונה הבודד). "ותחסרהו מעט מאלוקים" - זה חיסרון שאי אפשר למלא.

במונחים של הרב סולוביציק, אתה מתאר מבחינתי קהילה טבעית, בעוד בזוגיות אנחנו מדברים על קהילת הברית האמונית - קהילה שנוצרת מתוך מצב של חסרון של כל אדם באשר הוא, לא דווקא חיסרון ספציפי שלי או שלך.

לא זו כוונתי. אכן לא מדובר כאן על עניין טכני, ואנחנו לא צריכים לחפש אנשים (לאו דווקא בני זוג) שישלימו את החסרונות שלנו - אנחנו צריכים אנשים שיקבלו אותם, כי בלי לקבל אותם זה בעצם לא לקבל אותנו. כרגע, כשאנחנו עם החסרונות, אז החסרונות הם חלק ממנו, ובגלל שאנחנו לא אלקים - זו לא כפירה לומר שתיתכן בנו השתנות. מי שלא מסוגל לקבל ולהכיל את החסרונות שלי (שוב, לא צריך שהוא ישלים אותם) - לא מסוגל להתחבר עם כל החלקים של 'אני'.

אפשר לנסות לשלם למישהו - אבל זה לא כ"כ יעזור. יש שני אלמנטים במציאות שיכולים לעשות את זה יותר טוב, אחד ביתר שאת ואחד בשלימות - בן זוג ואלקים. אם יש בי בדידות אני יכול לגור עם החבר הכי טוב שלי לנצח, לא צריך זוגיות.

יש לך דוגמה קונקרטית לחיסרון שאתה מדבר עליו? כל הדיון סב סביב "אידיאת החיסרון" אבל לא בדיוק הצלחתי להבין מה קונקרטית נחשב מבחינתך לחיסרון.

בינתיים האפשרויות שעולות לי לראש:

- תחושה שרע לי בלי משהו (בדידות, חוסר משמעות) => לרוב אפשר למלא את החיסרון בעצמנו או ללמוד לא לרצות דברים שאנחנו לא צריכים, "שמח בחלקו"

- מידה מקולקלת בי (כעס, גאווה, עצלות, אכזריות) => אני לא רוצה שאשתי תקבל את המידות הרעות שלי אלא תאתגר אותי להתעלות מעל עצמי, אם באמת מדובר במידות רעות

- משהו שאני לא טוב בו (לא טוב בריצה, לא טוב בבישול, לא טוב במילים, לא טוב ברומנטיקה) => לא כזה חיסרון אני מניח? א' אפשר לשפר, ב' לכולם יש כוחות מוגבלים, כל אחד טוב יותר במשהו אחר, והקב"ה נותן כוחות לפי המשימה

- משהו שאין לי, ביחס לשלמות אידיאלית ככל שנגדיר אותה (אני לא יפה, אני לא חכם) => א' מניין שאותה אידיאה מחייבת, ב' כנ"ל הקב"ה נותן אמצעים לפי המשימה

עכ"פ מה שאני צריך זה שתביא דוגמה מעשית של חיסרון בך שצריך שיתקבל ע"י הצד השני.

ויכול שזה מפשט ל'סוגי' חסרונות נוספים. נקודה למחשבה אצלי. 

אני לא רוצה שאשתי תקבל את המידות הרעות שלי אלא תאתגר אותי להתעלות מעל עצמי, אם באמת מדובר במידות רעות - טוב, אתה עוד לא נשוי כך שאתה לא באמת יודע איך זה יהיה אם אשתך לא תקבל את החסרונות שלך אלא תאתגר אותך, או מה שזה לא יהיה. אני רואה פה מסכנות - מישהי שלא תקבל את החסרונות שלך וכל הזמן תעיר לך עליהם, תקפיד עליך בגללם (כל זה בכלל בהנחה שתסכים להתחתן איתך כשהיא לא מקבלת את החסרונות שלך). לאתגר אותך להתעלות מעל עצמך - אתה מסוגל בפועלת עצמך להתעלות מעל עצמך? זה לא כ"כ הגיוני כשמנסים להבין את המשפט הזה כסתמו - אתה מסוגל לטפס על עצמך? אתה מסוגל לגרום לעצמך לגדול בעוד סנטימטר? ומבחינה אמונית - אתה מסוגל לבד, בכוחות עצמך, לשפר את עצמך? ככה? בלי עזרה אלקית? זו קצת גאווה לא? (אני לא רוצה להגיד את המילה האחרת שעולה לי).

אתה מבין כשאני מנסה לעשות קונסולידציה זה נהיה ארוך למות, אבל אחרת אני לא מוצא את הידיים ואת הרגליים.

גם כאן צריך קצת הגדרות. אני מבין "לקבל" בתור להשלים עם זה. אני לא רוצה שאשתי תהיה יס-מן שלי. אם אני עושה משהו לא בסדר, שתגיד. אם יש לי מידה רעה, שהיא אסורה לפי התורה, אז אני מצפה ממנה שתעיר לי. לא בקטע של מלחמות ועקיצות, אלא כחלק משיח בוגר, כי זה גם האינטרס שלי שיוכיחו אותי ויראו לי דברים שאני בעצמי לא יכול לראות.

אם הכוונה "לקבל interim" אני חושב שזאת יותר שאלה של איך לנהל את השיח באופן נכון ולא פוגעני לאו דווקא עצם הקבלה.

וגם, העניין ש"תאתגר אותי" הוא דווקא ביחס לאותם דברים שהם באמת בעייתיים. סתם תכונות שיש לי, או המראה החיצוני שלי, בקיצור דברים בלי הרבה נפק"מ לדינא, אז ברור שהרעיון הוא שהיא תקבל את גלגל השיניים על כל בליטותיו (או שלא כי זה לא מתאים לה).

בין אם הנשמה האלוקית היא אנחנו או לא, בין אם הסייעתא דשמיא היא כוח רוחני שמיימי, או עצם היכולת הבחירית המאוזנת שלנו (קראתי כזאת פרשנות לא זוכר מי זה), ברור שאנחנו יכולים לעלות מעלה אל עבר מקום מתוקן יותר. יש דברים שאנחנו יכולים לתקן בלי בן זוג ואני חושב שזאת ציפייה סבירה להגיע עם הקומה הזאת במצב סביר, יש דברים שיש צורך במערכת הזוגית אבל זאת כבר קומה מעל. מהיכרות אישית שלי, וגם מניסיון, נדיר שבעיות יסודיות בסיסיות נפתרות בזכות מערכת יחסים, כי זאת לא המטרה של מערכת יחסים (כמו שעשינו את המדרג של הצרכים השונים, שעד גבול מסוים זה עניינים שנפתרים ברשות היחיד, מכאן ואילך ברשות הרבים או ברשות הזוגית)

(רפרנס לשלישיית פרוזק, שם שם).

קונסולידציה, interim - לא מבין.

מעולם לא דברתי על 'יס-מניות' או על 'לא להעיר'. לא. ב'לקבל' הכוונה להבין שיש לי קושי, ומגרעה, ולגלות ולהראות לי שאני אהוב למרות זאת. לא לכעוס עלי בגלל זה, לא להכנס איתי למריבות בגלל זה. כשאנחנו מכירים בפגמים של אחרים ומוכנים לשאת בעול שלהם - זה מקל על הצד הפגום, שהוא סובל, לחשוף את שורש המידות האלה ולתקן אותם. 

את האמת שזו תורה 'ארוכה מארץ מידה', רק חשוב לי להדגיש שזה לא "הוקוס פוקוס" - תקבל אותי עם המגרעות שלי, שכרגע הם חלק ממי שאני, ולאט הם יתפוגגו. לא. יש כאן עבודה שצריכה להעשות, אבל זה הפתח שלה, שהוא גם האפשרות להתחבר באופן יותר עמוק, וכאשר הפגמים האלו 'נרפאים' - אנחנו נעשים מאוחים.

כשאני חושב על זה (גם אני נדרש פה לעיון, זו לא שיטה מוגמרת אצלי), התפיסה שהפגמים שלי הם חלק ממני בכל רגע נוכחי (עד ש'יעלמו' או יתוקנו [יאוזנו]) - זה לא דבר שכל כך פשוט לקבל ולהסכים איתו. אני מבין את זה. ועוד יותר האמירה שיוצאת מזה - אם אתה רוצה להתחבר איתי, אז תאהב את כולי, גם את הפגמים שלי - אולי אין הכוונה (מתחדד לי עכשיו, לא יודע אם מספיק מדוייק לכיוון הראשון שלי, ועוד לא ברור לי שאני מסכים עם הדברים) שתקבל את המעשים שנובעים מהם, את חוסר האיזון שבהם, אלא תאהב את הכח הזה שבי, שקצת מעורער ולא מאוזן. תתבונן אל השורש, אל היסוד - לשם תחבר את האהבה שלך (תמתיק את הדברים בשורשם). זה כמו שהקב"ה אוהב את הרשעים (שיש להם אפשרות לשוב) - יש חלק בהם שהוא לא אוהב? לא. הוא אוהב את כל כולם, רק את המעשים שלהם הוא שונא. יש בזה כח להחזיר את הדברים לאיזון, כתוצאה ממעשים, מחשבות ודיבורים שבאים מכח זה.

עוד מעט אשלח הרחבה

קונסולידציה = איחוד

interim = זמני

אתה מסכים עם מה שכתבתי בתחילת השרשור או לא?

אני לא אוהב את המונח של "תאתגר אותי" (ואני לא כ"כ אוחז דרכו את הסמנטיקה שלך בו). אני שומע בו מין התנגדות לדברי חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

לדעתי אפשר לתקן הכל בלי בן זוג, בן עזאי (או שזה היה בן זומא) היה בכיוון הזה (אולי גם נדב ואביהוא). תיקון המידות לא מותנה בזוגיות של איש ואשתו. הוא מותנה במערכת כוחות של עצמי וחיצוני לי, ובכלל החיצוני לי (כלומר, שהוא לא עצמי, לכן מדובר כאן גם על) נשמה [או אלקים], חבר מעלה [ובתוך חבר מעלה כנראה באופן הכי חזק - אשתי].

תיקון מותנה בברית, בחיבור אל מה שהוא לא עצמי (מידות ראיה ערך ברית אות א', ממליץ על שיעורי הרב ליאור לביא), כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אם הוא לא חבוש ואסור בזה, עוד לא שנה בעבירה (ולא הותרה לו), יש כאן משהו אחר - ולכן זה גם לא חסרון או פגם, אלא פשוט דבר אחר, מקרי יותר, שעוד לא התפתח.

כמו שאמרתי אפשר להבין את "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" כאיזון שהקב"ה נתן בכוח הבחירה שלנו

א"נ אשתי היא שליחת ההשגחה לתת לי קצת "פוש" קדימה

שוב אפשר להבין את הכוח הרוחני כחיצוני לאדם, אפשר להבין אותו כפנימי, הלכה למעשה זה בערך אותו דבר

אשמח למקור של מה שאמרת בראש. לפי זה הגרסה צריכה להיות שונה - 'אלמלא הקב"ה עזרו' ולא 'עוזרו' - שמשמע בהווה.

*אשתי היא גם שליחה כו' לתת לי קצת הרבה פוש קדימה.

לגביי הכח הרוחני - השאלה מאיפה מסתכלים. אני מדבר על התבוננות מסוימת.

(לכאורה אם שוקעים בחטא מגבירים את יצר הרע וממילא הוא חזק יותר מיצר הטוב)

אני לא זוכר את המקור

ממש גרמו לי לחשוב על כל הנושא הזה, ונראה לי שאני בדרך לכמה תובנות חדשות, אבל אני צריך עוד לחשוב על זה.

אני אשמח לשמוע את התוצאות אל תניח את זה בצד.

היה כאן שרשור אחר על פגיעוּת, וזה נראה שיש לי בדיוק את אותה בעיה סמנטית.

כמו שהערתי, המציאות היא אותה מציאות פשוט השאלה מהו אוצר המילים שאנחנו מתארים אותה.

בהקשר של חסרונות (כאשר חסרונות מתייחסים לתכונות מסוימות, חיצוניות או פנימיות), אני מגיע עם הרעיון שאין כזה דבר "חיסרון". יש כזה דבר "תכונה". אחד גבוה אחד נמוך, אחד חברותי ואחד ביישן, אחד בריא ואחד חולה. לאחד יש מצב רוח יציב ולאחד יש תנודות.

"הן אין לך תכונה אנושית, שהיא טובה או רעה כשהיא לעצמה. אך הכל תלוי בדרך הניצול המוסרי." [רש"ר אי-שם בתחילת בראשית]

"יצר. יש להצטער על כך, שתרגמו את "יצר" כ"כח דוחף", כאילו יש כח באדם, הממריץ אותו לעשות רע. מכאן התפתחה אותה דעה נואשת, שהיא השקפת יסוד של "דת" גדולה: ההשקפה על כח הרע, שהאדם מסור לידיו [...] כך הייתה תיבת "יצר" לחבל השוא, הכובל את האנושות. [...] שורש יצר איננו מורה על כפיה, אלא על יצירה.  [...] לב האדם "חושב" מחשבות, כאורג זה, העושה מעשה חושב. החומר מסור ללב; התכונות הטובות והרעות מסורות לו כחומר ביד היוצר. הלב יחבר אותן וייצור מהן "צורות", את האידיאלים שלנו; צורות אלו הן "יצר מחשבות הלב": יצירי הלב ה"חושב" והאורג. בידינו לעשות בחומר הנתון, ככל העולה על דעתנו. אך ה' נתן לנו את ההוראות, שעל פיהן "נחשוב" ונארוג. אם נעשה כן, הרי הכל הוא טוב. אין האורג יכול לוותר על כל חוט, על כל צבע. הכל טוב וכשר, ובלבד שיעמידנו במקום הראוי לו [...]" [בראשית ו']

לכן, אני חושב שאינטימיות אינה מתבטאת בנכונות שלי לחשוף "דברים רעים", אלא פשוט לחשוף את כל התמונה. ברור שלאנשים שאני לא פתוח איתם, אני חושף את הצדדים הכיפיים והיפים. יש גם צדדים משעממים, מביכים, לא בהכרח משהו רע או חיסרון כשלעצמו פשוט מה שנקרא ה"מאחורי הקלעים". אולי "מאחורי הקלעים" שלי יחסית נעים ומתוקן, זה לא שהוא צריך להיות פגום. הוא יכול לכלול בתוכו גם רגעים של תסכול ובלבול, אבל אם אינם, זה לא שהם מהותיים. העיקר שזה יהיה אותנטי, לא איזשהו פרוקסי מתגונן, בגובה העיניים (כמו שהגבתי בשרשור של הפודקסט של הבנות שהגבתי שם תגובה מפוצצת)

"ותפל, ירידה מכוּונת ומהירה מהגמל; [...] כשהיא פוגשת את יצחק, לא רצתה רבקה להיות רכובה גבוה על גב גמל. גם פעולה זו אופיינית לכאן. עלמה צעירה ואצילית, הבאה לפגוש את בעלה לעתיד, ודאי שהייתה מעדיפה לבוא רכובה בהדרת כבוד, בראש שיירה ארוכה של מלוים, ואז להואיל ברוב טובה להרשות לו לסייע בידה לרדת מעל הגמל. אך כאן במיוחד, כשיצחק הולך לקראתה ברגל, לא היה הגון בעיניה שתרכב לקראתו. בנוסף על כך, רכיבה הייתה סימן למעמד גבוה, ורבקה לא רצתה להיראות כגבירה חשובה כשהיא פוגשת את יצחק."

וכאן אני גם מסתייג מהביטוי "פגיעוּת", כאילו אני הולך למות אם אגלה את מה שבלבי. אם יש לי חוסן, אני יכול להסתדר. "פתיחוּת" יותר מתאים.

///

הנושא השני קשור למהות השרשור, "אנשים מתחברים דרך החסרונות שלהם". באותו פודקסט היה סיפור על בחורה מוצלחת ומושלמת, ובחור שלא כל-כך ידע איך לגשת אליה, הגם שהיא מצאה חן בעיניו. אז פעם אחת היא נפלה מהמדרגות ושברה את האף והוא הסיע אותה למיון, ובראותו את אותה בחורה מושלמת, פתאום בוכיה ושברירית, הוא התאהב בה (קיטש). עכ"פ זה ביטוי ציורי לרחש אנושי כללי, הכמיהה אל "שברי כלים", אל בכי, המחזה הרומנטי של הבחורה הבוכה בגשם והבחור שמציע לה מטריה. או משהו כזה. חמלה? או ההזדהות עם תחושת השיברון? ומצד הבחורה, האם זה סוג-של ביטוי מאוד קמאי ונא של העולם הפנימי, יענו, ללא העיבוד של הסופר-אגו? וזה בדיוק מה שמושך? והכמיהה לתחושה שאפשר להיות כזה, האם זה בערך כמו התינוק הזה שלא עושה את החשבונות של מביך או לא מביך, אלא סומך על אמו? האם זה טוב? האם זה לא טוב? ברמה הרעיונית, אני רואה בזה משהו משחקִי-פוסטמודרני, שאולי הוא אחלה של "הרכבה" על-גבי התשתית ה"סאחית" (אין לי מילה יותר טובה... כמו שיין יכול להיות אותה הרכבה משחקית חיובית שפורצת את הגבולות הנוקשים של השגרה). מצד שני, מהניסיון שלי, אני מעדיף להשאיר את זה הדברים האלה בספרים ובתמונות, been there done that, אותי אישית מדליק יותר שיח על עוצמה וחוסן מאשר לנגב דמעות, שלי או של אחרים.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.