עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י"ט בשבט תשפ"ד 23:15
א. הגדרות
ב. התיאוריה עצמה
ג. מסקנות מסוימות שאני פשוט לא מקבל
ד. קצת מטא דיון
ה. עניינים מעשיים
///
א. כדי למנוע התחרבשות:
חיסרון = משהו שאני מרגיש שחסר לי, בלעדיו רע לי, או משהו רע שנמצא בי
שלמות = היעדר הנ"ל
צורך = משהו שאובייקטיבית אי-אפשר להשיג מטרה מסוימת בלעדיו
///
ב. אז לגבי התיאוריה עצמה כמו שראינו כבר את הרב חרל"פ זצ"ל ("ולא תיתכן שלמות גמורה כי אם על-ידי התבטלות גמורה", שהיא תחושת הנזקקות) כן באמת אפשר להבין את התורה דרך ההסתכלות הזאת, וקטונתי מלהתווכח עם זה.
מה שכן המקורות שאני "גדלתי" בנויים על גישה הפוכה, או עכ"פ, אחרת. המקורות שהבאתי מפוזרים בין השרשורים כך אבל היותר ממצה הוא הקטע מהמכתב מאליהו בסוף הפוסט כאן (שאגב, בעניין אחר, מאמץ את הגישה של ההתבטלות) ויש גם מקורות מפוזרים ברש"ר הירש על התורה שקשה לי למצוא כרגע (בראשית י ה, יש עוד כמה יותר טובים), ששוללים בתקיפות את הרעיון הזה. הרעיון הכללי של הרש"ר הוא שמלאכת האמונה היא לא ביטול האישיות, הפיכתה לנזקקת, אלא העצמת האישיות, להפוך כמה שיותר לחזק, שלם (בממונו, בגופו, ברוחו), וזה תנאי בסיסי לעבודת ה'.
ויקרא כא
מזבח ה׳ לא הוקם למען השבור והרצוץ, הפיסח והעיוור, הנכה והמסכן והחולה. המזבח לא נבנה כדי שלאדם התשוש תהיה אפשרות לזחול בשארית כוחותיו אל מרומיו, ולמצוא שם נחמה לצערו, או רפואת פלא לחוליו. אלא את החיים בשלמותם, ברעננותם ובכוחם, יש להקדיש שם לחיים פעילים של עבודת ה׳, ובכך לזכות בברכת ה׳ לרעננות נעורים וחיות. חיים וכוח – לא מוות וחולשה – שוכנים על מזבח ה׳, הדורש את התמסרות כל כולו של האדם; והאדם, עם כל הווייתו, יעלה שם ויפרח. ״אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רפאך״ (שמות טו, כו). זהו המאמר הראשון על משמעותן וכוחן של מצוות ה׳. אם תמסרו את כל חייכם לקיום כל תורת ה׳, הרי שהתורה תהיה לכם רפואה הקודמת למכה לכל החוליים הגופניים והחברתיים ששאר האנושות סובלת מהם, ״כי אני ה׳ רפאך״.
יש כאן הקצנה אבל הרעיון חוזר על עצמו באיטרציות שונות, והוא שהקב"ה רוצה אנשים עוצמתיים ורעננים, שיוכלו לעשות עבודה עוצמתית ורעננה.
גם ביחס לחיסרון כאידיאל, אחד מהרעיונות המרכזיים אצל הסבא מסלבודקה, הוא שהחיסרון הוא לא אידיאל, אלא מציאות נוראה ואיומה שנכפתה עלינו בגלל מעשינו, ואם רק נתאמץ באמת, נוכל לשוב לגן עדן, או עכ"פ, נרגיש שאנחנו שם, כאשר מידת הביטחון שלנו גוברת על כל חיסרון כו'. עכ"פ זה הצד השני של המטבע.
///
ג. הטענה של הדיון המקורי (לא בשרשור הזה), שאין קשר בלי חיסרון. אם לא חסר לך אתה לא יכול להיות בקשר. אז אתה צריך לשכנע את עצמך שחסר לך, או למצוא חסרונות טריוויאליים, כדי שתרגיש חסר. ואז תוכל לאהוב. פשוט לא מקבל את זה, א' לא מתכתב עם המציאות שאני רואה, ב' לעיתים קרובות זה מתכון לאסון, ג' גם ברמה הרעיונית אני לא רואה איך זה נצרך באופן של מחויב המציאות.
הטענה שלך שקשר בלי תחושת צורך או חיסרון, הוא לא באותה איכות ורמה (לא מצאתי את הרמב"ם אגב). אז דבר ראשון אני לא יודע איך אתה מגדיר איכות, מה המאפיינים של אותה איכות, אבל בכל-מקרה נראה לי שבסוף זה מאוד סובייקטיבי. אבל סתם נגדיר את זה בתור "רמת סיפוק", לא יודע אם זה באמת הפקטור המכריע. היו לי קשרים שלא היה בהם המימד של פגיעות וחיסרון, אבל הם היו הרבה יותר כיפיים ומעניינים, וגם יציבים יותר, מאשר כאלה שנבנו סביב הרעיון שאני משלים אותה והיא אותי.
לגבי האדם השלם לשיטתי: לפי ההגדרה זה פשוט בן-אדם שלא מרגיש שחסר לו משהו, כמו באותם ציטוטים מקונטרס החסד שקישרתי אליו. חוץ מזה שאני מכיר אנשים כאלה, אני יכול להגיד על עצמי שאני כזה. לא חסר לי כלום. אני לא עשיר גדול, יש לי בעיה ברגל שמונעת ממני ללכת מרחקים גדולים, יש לי הפרעה דו-קוטבית, ואני גם לא הכי יפה בעולם. אבל אני בכלל לא מסתכל על זה בתור חיסרון, אחרי שלמדתי להסתדר עם זה. אלה פשוט תכונות או עניינים שיש לי. אני לא מרגיש צורך להשלים אותם, אני לא "חסר עם עצמי". ואני לא מרגיש שמישהי הולכת "למלא חלל" אצלי. אלה בסה"כ בליטות של גלגלי שיניים, שצריכות להתאים פחות או יותר, כדי העניינים יעבדו. ותקופה ארוכה באמת לא הבנתי למה צריך את כל הבלגן של זוגיות, וכי אי-אפשר בלי זה? והרעיון, שלא עשיתי נכון שהגעתי למצב שאני מסתדר עם כל זה, התמודדות שלקחה שנים על-גבי שנים, ועדיף לי להיות חסר ולהרגיש רע, כדי שמישהו יוכל להשלים אותי, אתמהה, לא משתכנע.
כמו שאמרתי כבר במקום אחר, אנחנו בהחלט צריכים הרבה דברים, אנחנו צריכים לנשום, לאכול, בריאות הנפש, משמעות בחיים, לכל אחד מהצרכים האלה יש דרך לספק אותו. יש המון דברים שזה פשוט לא תפקידה של אשתי לטפל בהם. מה כן תפקידה? כמו שעמדתי על זה, יש מדרגות ועניינים שאפשר להשיג רק דרך החיים המשותפים, הבאתי גם כמה דוגמאות. ובהקשר הזה אנחנו בהחלט צריכים אחד את השני, אבל זה לא הדיון המקורי, כי הטענות בדיון המקורי, הולכות הרבה מעבר לזה: בלי שתרגיש חסר, אתה לא יכול להתאהב.
אז דבר ראשון באמת אפשר לשאול האם ניסינו להיות שלמים, פשוט שמחים בחלקנו, בטוב וברע, ולהרגיש הקב"ה נותן לנו כל מה שאנחנו צריכים? אבל לא לזה התכוונתי, התכוונתי לשאול האם מה שאי-אפשר ליצור קשר בלי חיסרון, זה מחויב המציאות, או בסה"כ מגבלות קוגנטיביות שאפשר לשנות? את דעתי בנושא אמרתי.
לגבי הרעיון שאנחנו לא יכולים למלא חסרונות בעצמנו. האם ניסינו? הייתה לי פעם בעיה קשה של דימוי עצמי. עבדתי על זה הרבה, שיניתי הרבה דפוסי מחשבה, אימצתי פילוסופיות מסוימות, והנה אין לי בעיה כזאת יותר. לטעון שהנשמה היא חיצונית, לכן אי-אפשר לעלות בלי סיוע חיצוני, טוב, נטען בדיוק את ההפך ונקבל את המסקנה שאנחנו יכולים לעלות בעצמנו?
לגבי קבלתך כמו שאתה, אני לא בטוח שאני רוצה שאשתי תקבל אותי כמו שאני בכל העניינים, אני רוצה שתאתגר אותי ו"תוציא אותי מהדעת של עצמי". עכ"פ, מילוי החסרונות שלי, לא תלוי בזה. אני לא מרגיש שיש לי חיסרון מסוים שבלי אשתי אין סיכוי שאני אצליח להתגבר עליו בעצמי. אלא שזה לא נחשב אם אני מתגבר בעצמי?
ד. ברמת המטא, יש הרבה "עדשות" פרשניות בתורה, וגם בעולם בכלל, כמו למשל תיאוריית הקונפליקט של המרקסיזם שמסבירה את העולם בתור מלחמת מעמדות, או התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד, שיש להן מערכת של מושגים ואוצר מילים מסוים, ובעצם אנחנו רואים עולם מוחשי דרך עדשה צבועה של פרשנות. לא יודע מה איתך, אני לא רואה את הצורך להשתמש במושגים של חיסרון ונזקקות, שכל העולם הוא חסרונות ומילואם, כמו שאני לא רואה צורך להסתכל על העולם במונחים של פילוסופיה אפלטונית. @חסדי הים אמר באחד הדיונים שהוא לא אוהב את ההתמקדות בנושא הזה. ומשמע שאפשר, אם רוצים, להתעלם מההסתכלות הזאת, ולא יקרה כלום. אחרי שהבנתי שזה אפשרי, הבנתי גם כמה זה היה מאולץ שחשבתי במושגים כאלה, והבנתי שלפחות מבחינתי, זה לא נבע מתוך ההבנה האותנטית שלי את המציאות, אלא כל מיני רעיונות ומילים שספגתי מהשיח הכללי.
ה. ברמה המעשית, אני לא הולך להתווכח איתך שהבחורה הבוכה בגשם היא לא מחזה רומנטי, או שהמילים "אתה כל-כך חסר לי", אינן רומנטיות, או שזה לא יכול להיות מצע לקשר.
מה שאני כן טוען:
- לבוא עם הרבה חסרונות לקשר, יכול ליצור הרבה בלגן, גם עם מישהי שמכילה ומקבלת (במיוחד אם להסתכל טווח ארוך אחרי ירח הדבש, או כשמגיעים בע"ה לילדים כו')
- יש המון חסרונות שאפשר למלא בכוחות עצמנו (ובע"ה) אם ננסה
- לדעת לפתור בעיות, להסתדר עם החסרונות, זאת לא מגרעה, זה מעיד על אחריות, כוח רצון, ואישיות עוצמתית
- אם נסיים את הטיפול בכל-מיני חסרונות טריוויאליים יחסית, או כאלה שאפשר לפתור בעצמנו, זה ייתן לנו כוח ואפשרות להתעסק בנושאים עליונים יותר
- התמקדות בשיח החסרונות קצת שלילית ופסימית, ובתור מסתכל מהצד של כמה מערכות יחסים, זה מרגיש מוזר
- קשרים בלי הרעיון של חסרונות והשלמתם, אלא שתי אישיויות שלמות שרוצות ליצור משהו עוד יותר גדול, גם יכולים לעבוד מצוין
- כו'