והיום חזרתי הביתה עם הפשוש הקטן.
תמהיל של רגשות. זה מוזר, אבל כל הזמן אני נוטה לשחזר מה היה פה בבית בסוף ההריון.
נגיד חולפת לי המחשבה של- הנה אני מרדימה עם בעלי את הילדים, ועכשיו הבטן כבר לא ענקית, ואני כבר לא צריכה להישען על הלול כדי להיעמד...
ויש בזה משהו קצת עצוב.
הסתיימה לה תקופה. מתחילה תקופה חדשה.
משחזרת את תחילת ההריון, כל מה שעברנו כזוג וכמשפחה בכל החודשים האלה,
את הפחד מהלידה, ומה יהיה, ואיזה תינוק ייוולד,
וההתגרשות. הציפייה שהולכת וגדלה יחד עם הבטן.
והאמת, שעכשיו כשיש שלושה ילדים בבית, וצפוף בקטע טוב,
אני מתקשה להבין איך חיינו בלי האור שנוסף אלינו עכשיו.
נראה לי שגם אישה עם עשר ילדים יכולה להזדהות איתי בקטע הזה.
אמאל'ה מתחיל מסע חדש, ואני רק בתחילתו.
כמה כל זה נס ולא מובן מאליו.
שרק נהיה בריאים ויהיה לנו זה את זה.
