למה הקו הרשמי של מדינת ישראל וצה"ל (כך שמעתי בכמה ראיונות וכו' מול העולם) זה שיש את חמאס ויש את העזתים,
וכאילו גם העזתים לא רוצים את חמאס והם מסכנים שהם השתלטו עליהם.
גם אם לא רוצים להגיד את האמת המלאה ש90 ומשהו אחוז מהעזתים סוג של טרוריסטים בעצמם כי בטח קשה לאנשים
להכיל שמעל מיליון אנשים טרוריסטים, לפחות שיגידו אמת חלקית שהם בחרו בחמאס בבחירות דמוקרטיות, שהם תומכים
בהם וכן הלאה. אבל למה להציג את זה בצורה שהיא שקר מוחלט - שזה 2 קבוצות נפרדות והעזתים כביכול הם בסדר?
ישראל חייבת להבהיר לעולם שהיא נאבקת בארגון טרור ובמי שמשתייך אליו בפועל, ולא נאבקת באוכלוסייה אזרחית של 2 מיליון איש.
להגיד "אבל הם בחרו בחמאס" זה לא רלוונטי. אף אחד לא העמיד לדין אזרחים גרמנים בעוון הצבעה למפלגה הנאצית, והעובדה שתושבי עזה בחרו את חמאס לא צריכה לגזור את דינם למוות.
ביום שארצות הברית למשל תחשוב שישראל עושה מאמצים להילחם בכל העזתים, לא רק שהסיוע ייגמר אלא הוא אף יופנה חלילה נגדנו.
בגלל שישראל ממשיכה לשתף פעולה עם השקר, כביכול יש חמאס ויש עזה, היא נאלצת להילחם עם ידיים קשורות.
לפי כל דין בין לאומי, עזה כולה אמורה להיות מוגדרת 'יעד צבאי' וממילא, כל מי שלא נכנע שם הוא אויב. זה לא רק שבבחירות דמוקרטיות, הם העלו את החמאס לשלטון. חיילים רבים מעידים, שבכל בית מצאו נשק בין המיטות, בחדר הילדים. פתחים של פירים בתוך בתי ספר ובתוך בתי חולים.
עזה היא כולה יעד צבאי?
מילא.
פיר בבית ספר הופך את בית הספר למטרה לגיטימית?
ברור שכן, צה''ל טוען את זה, המדינה טוענת את זה, לא ראיתי מישהו שמתווכח על זה. אבל מה הקשר לדיון?
מותר לירות בכוונה בקשישה בת 90?
לא.
מותר להכניס תינוק בין הכוונות?
לא.
אני כמובן לא מדבר על מצב שבו מחבל מסתתר מאחוריהם וכיוצ''ב.
מה זה אומר?
שלא כולם חמאס, לא את כולם ישראל רוצה להרוג.
לא פעם אזרחים שמסתובבים לא חמושים, התגלו כמרגלים לגלות את כחות צה"ל או למשוך אותם למארבים. כולנו זוכרים את התמונה של הזקן על הקביים, שהגיע לבזוז בישובי העוטף.
העובדה שמדינת ישראל מסכימה לבידול בין הציבור לבין הכוחות החמושים של אותו ציבור וההנהגה שהוא העלה בבחירות דמוקרטיות - הזויה ומזמינה דרישות בין-לאומיות, לרחם על האכזרים.
לא אמרתי להעמיד שורה של זקנות בנות תשעים לקיר מול כיתת יורים. אבל כן, הסיוע ההזוי באוכל, תרופות ודלק לאוייב, הוא הסיבה היחידה שחמאס עדיין מסוגל להלחם. מעולם מדינה לא העבירה סיוע לאויב שלה תוך כדי לחימה.
במלחמת יום כיפור, היה על גולדה לחץ בן לאומי מטורף, לאפשר העברת מזון לארמיה השלישית. היא הסכימה (אחרי הפסקת האש!) רק בתנאי שיבוצעו חילופי שבויים וכך הוחזרו לא רק שבויי מלחמת יוה"כ, אלא גם הטייסים השבויים ממלחמת ההתשה, שלפני כן סדאת נשבע שימותו בשבי.
שאין לנו מספיק תחמושת.
ככה נהיינו תלויים בדרישות של האמריקאים.
סגירת תע"ש הביאה אותנו לתלות
השמיד את הסייבר.
פירק את חיל היבשה.
טינף את הפוליטיקה.
36 מנדטים בסקרים.
הפכנו למדינה וואסלית של האמריקאים, וזה לא ישתנה בזמן הקרוב.
אני ואפסי 
עוד.
אבל כן הפציצו אותם בדרזדן ובהמבורג וערים נוספות בלי הרבה סנטימנטים.
בין להגיד שבמלחמה כמו מלחמה יש הרוגים,
וצה''ל צריך לפוצץ פירים ולפתוח צירים ולמחוק בתים שקרובים לגבול וכו' ולכן יש ערבים זקנים או תינוקות שנהרגים,
לבין להגדיר מראש שאותם זקנים או תינוקות הם הם המטרה שלשמה המטוס הפציץ את אותו הבית וכו'.
אכן יש ביקורת על זה, ומה בדיוק דעתי אני לא בטוחה. בכל מקרה האחריות על גורל האזרחים הגרמנים התמימים והטרגדיות שהיו שם היא לאין ערוך יותר על ראש היטלר מעל ראש ארתור האריס שרצה לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר.
ואני כמובן לא חושבת שצריכה להיות לנו מטרה להרוג זקנים ותינוקות, והמלחמה גורמת טרגדיות ודברים איומים. אבל השאלה היא עד כמה אנחנו חושבים על האוכלוסיה האזרחית ועד כמה זה מסכן את חיילינו או אף מעכב את המטרות שלנו. והרושם והעדויות הן שזה יותר מדי, וזה מכעיס. כי כל הטרגדיות שעלולות לקרות הן לא האחריות שלנו, אלא של חמאס בלבד. וזו הסיבה שהגבתי לצד הזה.
אני מדבר על העיקרון - לא כל העזתים הם מטרות, וזה דבר פשוט שישראל מודעת אליו ולכן זה גם המסר שהיא מעבירה.
אלא מתוך מטרה לסיים את המלחמה, בתקופה שבה דיני המלחמה עוד לא בדיוק היו בשלים.
לא סתם לא כתבתי קודם ''לא הרגו אזרחים גרמנים'' אלא כתבתי שלא העמידו אותם למשפט.
ב- 1949
אין להביא ראיה משם.
מצד שני היא מחייבת בין מדינות לוחמות זו בזו, ולא מול ארגוני טרור. נזכיר שהטיעון הזה עלה בהאג, ולא זכה לקשב.
מי כן או לא 'פושעים'. השאלה היא מי כן או לא אויב!
תושבי עזה מקטנם ועד גדולם הם אויב, אויב שרוצה לסיים את מה שהיטלר לא הספיק.
המטרה בהפצצות לא היתה 'לסיים את המלחמה'. בוודאי שתי פצצות האטום על יפן היו כשכבר היה ברור שהמלחמה תסתיים ובניצחון של בנות הברית (הפצצות על יפן, היו כשגרמניה ואטליה כבר נכנעו, כל הקשב הצבאי היה שם). גורמים יפניים כבר דיברו על איזה סידור של סיום המלחמה.
המטרה היתה שהאוייב יכנע ללא תנאי. כשנלחמים ברוע צרוף - חייבים להשמיד אותו לחלוטין.
בכל אי קטנטן שבו חיילים אמריקאים נלחמו ביפנים, הם גילו שהיפנים לא מוכנים להיכנע גם כשהמצב אבוד מבחינתם, אלא הם נלחמים עד טיפת הדם האחרונה. זה גרם כמובן לאבידות גדולות אצל שני הצדדים.
האמריקאים הבינו שפלישה ליפן תוביל להרג של המוני חיילים אמריקאים, שיצטרכו להילחם נגד עַם שפשוט לא יודע מה זה להיכנע.
זאת הסיבה שהם בחרו להפציץ את יפן, כלומר ממש לא היה להם ברור שהמלחמה תסתיים בניצחון שלהם ולא היה להם ברור כמה חיילים ימותו בשביל הניצחון הזה.
נ.ב.
הכניעה של גרמניה לא קשורה ליפן, יפן נלחמה בשביל האינטרסים של יפן ולא בשביל האינטרסים של גרמניה.
הידע שלי נובע בעיקר מכמה עשרות שעות האזנה ליובל מלחי בהסכת שלו על מלחמת העולם השנייה, ואלה הדברים שהוא אמר שם.
למרות מצבם הנואש באביב 1945, רוח הלחימה של היפנים לא נשברה. בקרבות על האי איוו ג'ימה ועל האי אוקינאווה, ספגו הכוחות האמריקאים אבדות כבדות כאשר הכוחות היפנים, למרות נחיתותם המספרית הניכרת, סירבו להיכנע ונלחמו עד נפילתו של החייל האחרון. בתקופה זו החלו היפנים לעשות שימוש נרחב גם בטקטיקת הקמיקזה[ד] שגרמה לאבדות כבדות בקרב כוחות הצי האמריקאי.
ערב הטלת פצצת האטום, העריך המודיעין האמריקאי כי לרשות היפנים עומדים עדיין אלפי מטוסים (רובם מדגמים מיושנים), שניתן להסב בקלות יחסית לתקיפות קמיקזה. בנוסף לכך, עמדו לרשות היפנים כשני מיליון חיילים שהיו מוצבים באיים הראשיים של יפן, ושהיו צפויים להפגין נחישות דומה לנחישות שגילו החיילים שלחמו באיוו ג'ימה ובאוקינאווה.
במסגרת התוכנית היפנית להתגוננות מול פלישה אמריקאית לאיי יפן, מבצע קטסו-גו (מבצע החלטה), הקימו היפנים מיליציה אזרחית חמושה, שכללה כ-28 מיליון איש, ונועדה לסייע לכוחות הצבא הסדירים בהגנה על החופים.[17]
טרומן ואנשי ממשלו שאפו לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבדות מינימלית לכוחות ארצות הברית, ושקלו דרכי פעולה שונות על מנת להשיג מטרה זו. הלחץ על ממשלו של טרומן לסיים את המלחמה במהירות האפשרית גבר לאחר ניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הנאצית בזירה האירופית. הניצחון באירופה הביא ללחץ גדול בדעת הקהל של הציבור האמריקאי להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן על מנת להחזיר הביתה גם את החיילים שלחמו בזירת האוקיינוס השקט.[15] לפני הניסוי המוצלח בפצצת האטום, האמינו מרבית אנשי הממשל האמריקאי כי לא יהיה מנוס מפלישה לאיים הראשיים של יפן.
עד כאן.
במילים אחרות:
אף אחד לא חשב שכניעת גרמניה תגרום ליפן להיכנע, אלא בדיוק כמו שכתבתי האמריקאים חששו מהתרבות היפנית שלא מכירה בכניעה.
בערך על כניעת האימפריה היפנית
"במסגרת הצהרת פוטסדאם שפורסמה ב-26 ביולי 1945, דרשו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית מיפן להיכנע ללא תנאי, ואיימו עליה ב"הרס מהיר ומוחלט" אם היא תסרב. יפן דחתה את תנאי הצהרת פוטסדאם, אך החל מאביב 1945 ניהלה ההנהגה היפנית מגעים חשאיים עם ברית המועצות הנייטרלית, בניסיון לשכנע אותה לשמש כמתווכת בינה לבין בעלות הברית. תקוותם של היפנים הייתה כי תיווך סובייטי יאפשר להם להגיע להסכם נוח עם בעלות הברית. אולם מאמצי היפנים היו לשווא. ללא ידיעתם, במקביל למגעים שניהלה ברית המועצות איתם, נערך הצבא הסובייטי לתקוף את יפן, ולהפר בכך את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני שנחתם ב-1941."
הוויכוח, כמו שלמדתי מכמה הסטוריונים שאיני זוכר את שמם, היה בין 'כניעה ללא תנאי', ל'תנאי כניעה נוחים'.
אז האמריקאים כלל לא ידעו שהיפנים רוצים לפתוח במשא ומתן עם ברית המועצות, לכן לא יכול להיות שהם הטילו את הפצצות ''למרות שהיה משא ומתן'' שהרי הם כלל לא ידעו על זה.
מבחינתם, כמו שכתבתי קודם, היפנים נלחמים עד טיפת הדם האחרונה ולא יודעים להיכנע.
ברור שכל תושבי עזה הם אויב.
אבל גם אתה מודה שלא נעמיד כיתת יורים מול תינוקות וקשישים, כלומר יש אויב ויש אויב.
לזה בדיוק ישראל מתכוונת באומרה שהיא נלחמת בחמאס ולא באזרחים.
תנוח דעתך, לפי עשרות אלפי ההרוגים הפלסטינים, אף אחד כאן בצמרת לא מרחם על אזרחים והם בהחלט נהרגים בהמוניהם כאשר זה משרת את מטרות המלחמה.
כל ההבדל הוא שההרג שלהם לכשעצמו אינו מטרה, בניגוד להרג של מחבלים.
א. ברוך ה' המקרים האלה מעטים, בוודאי ביחס לעבר
ב. אף אחד כאן לא רוצה להעביר דלק, אבל זה תנאי שקיבלנו מהדוד סם בשביל שנקבל מהם כסף, נשק ותמיכה.
כלומר זה לא מועבר מתוך רחמים או רצון לסייע לעזתים.
אפשר להתווכח ולהגיד שאנחנו יכולים להסתדר בלי האמריקאים, או שצריך להשקיע יותר מאמצים בלשכנע אותם שזה הזוי לתת דלק למי שמשתמש בו נגדנו, אבל בין כך ובין כך כאמור הדלק לא מועבר מתוך מחשבה שהעזתים מסכנים וכו'.
אם מדינת ישראל היתה מכריזה בשמחת תורה - "עזה, בנעריה ובזקניה (עם קביים!), בבניה ובבנותיה הכריזה עלינו מלחמה. זה מה שהיא ביקשה - זה מה שהיא תקבל!", העולם, שבתוך ההלם תמך בנו, היה מקבל גם הפצצות בלתי מובחנות עד כניעת החמאס.
כשהגורמים הרשמיים של מדינת ישראל בעצמם מתעקשים להחזיק בקונספציה, כאילו יש חמאס ויש 'תושבים בלתי מעורבים' בעזה, אי אפשר לצפות מהעולם למשהו אחר.
רוב העם היה שמח שעזה היתה מושמדת עד היסוד.
אבל זה היה כנראה משליך על ישראל מחיר כלכלי-מדיני שלא בטוח שאנחנו כמדינה קטנה היינו מצליחים להתמודד עם זה.
וגם אם היינו מצליחים להתמודד.
הכלכלה לא היתה אותו הדבר מה שבעוד כמה שנים היה גורם לכך שלא היינו מצליחים להחזיק צבא בגדולו ואיכותו כמו כרגע = סיכוי סביר שאוייבנו היו מצליחים לפגוע בנו קשה יותר.
הסדק בין שמאל לימין בישראל הולך ומתרחב, ולתוך המרווח הזה נכנס הממשל האמריקאי ומרחיב אותו עוד יותר.
בניגוד לאויבנו שמגייסים תחמושת מכל מקום, אנחנו תלויים אבסולוטית באמריקה, גם מדינית, גם כלכלית, וגם צבאית. זה האירוע.
במלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן אף אחד לא התעניין, ולא הביא אותה לא להאג ולא למועצת הבטחון.
ואנחנו עם לבדד ישכון לכל דבר ולכל עניין, ואין לנו זכות וטו במועצת הבטחון.
ואחרי כל זה אם מישהו חושב שיש לנו כלים לאיים ולשחק אותה מוישה גרויס, אז התשובה היא- לא.
בניגוד למה שרבין טען כבר כשהצדיק את איוולת אוסלו, ש'היום אין ציבור אידיאליסטי כמו במלחמת השחרור', מסתבר שכשרק קוראים לציבור - הוא מגיע בהמוניו ומוכן בהחלט לדם, יזע, ודמעות בשביל העם.
הציבור יספוג גם ירידה ברמת החיים בשלום.
הבעיה היא בהנהגה, חסרת עמוד שדרה. בבכירים שלא מתביישים לטעון ש"בן גביר יקלקל להם את הביקורים בחו"ל".
זה לא ירידה ברמת החיים שלא תוכל לקנות מילקי.
זאת ירידה ברמת החיים שתצטרך להחליט האם להשקיע בבריאות או בביטחון. כי לא יהיה מספיק כסף לשניהם (כבר עכשיו שניהם לא מקבלים את כל התקציב הנדרש, לא רוצה לחשוב מה יהיה אחרת)
נצליח לשרוד? כמובן.
אבל ברמת חיים נמוכה מדי שיכול להיות שתגרור את ישראל כמה עשורים אחורה.
הממשלה חיה בקונספציה?
יכול להיות.
אני חושב שהיא חיה את המציאות.
זאת אחת הממשלות הימניות שהיו בשנים האחרות, ואני מאמין שהם בהחלט נמצאים במצב לא פשוט.
ולא הייתי רוצה להיות בין הפטיש לסדן במקומם.
אחרת, הרצון 'לא לרדת ברמת החיים' כעת, הוא בדיוק כמו אצל משפחה שלא רוצה לרדת ברמת החיים כשיש תקופה מאתגרת. את האוברדרפט ישלמו אחר כך בריבית דריבית - שתגרום שיצטרכו לרדת הרבה יותר.
ההתחשבות שלנו בעולם בסבבים קודמים - הביאה אותנו עד הלום. ההחלטה פעם אחר פעם, לא לנצח באמת כי אמריקה, כי האג, כי טיולים באירופה - הביאה לכך שהדרך היחידה לא לאפשר הקמת מדינה פלסטינית בכל יש"ע, שאין ספק שמהר מאוד היתה הופכת את כפר סבא לכפר עזה ואת נתב"ג לשדרות, היתה לאפשר מדינת חמאס בעזה, את התוצאות קיבלנו במכות קטנות כל השנים ובמכה נוראית כעת.
להבנתי דווקא עכשיו אנחנו פחות נצרכים.
אם בשנות ה60-70 בשיאה של המלחמה הקרה ישראל היתה נקודה מערבית במזרח תיכון סובייטי.
כרגע כחצי מהמזרח התיכון הוא בהסכמים עם האמריקאים (ירדן. סעודיה. מצרים וכו')
ודווקא ישראל לא נאמנה ב100% לאינטרס האמריקאי (מאפשרת שליטה סינית בחברות, לא נקטה צד ברור במלחמה באוקראינה וכו')
ואם אז חלק מהאינטרנס האמריקאי היה בהפגנת כוחו של הציוד הצבאי שלה, עכשיו הם גילו שהאוקראינים עושים גם עבודה נפלאה.
לכן מראייתי. דווקא עכשיו האינטרנס האמריקאי בישראל קטן.
לא שהוא לא קיים. הוא עדיין קיים. אבל פחות מאשר לפני 30-40 שנים.
וצריך גם להגיד את זה.
בלי הסיוע האמריקאי סביר להניח שמלחמת יום כיפור ושלום הגליל היו מסתיימות שונה לגמרי.
ובלי הטילים האמריקאים. גם המלחמה הנוכחית היתה הרבה פחות עצימה.
פעם הדמוקרטים והרפובליקנים היו בתחרות פנימית על המקום הראשון באהדה לישראל, והיום כבר לא, בשל המחלוקת הפנימית אצלנו.
מה שמביא אותם לשקול "עניינית", ואצל הדמוקרטים זה מתבטא בקו אנטי שמרני ואנטי ימני.
בלי להאריך, החלשת הימין עוברת דרך סיוע לחמאס.
לא עמדתו של מאן דהוא מבני ברק, תל אביב או בית אל.
הממשלה מוסמכת לחתום על הסכמים עם מדינות אחרות, לנהל משא ומתן, להכריז מלחמה וכו'.
מן הסתם היא זו שצריכה להציג את עמדתה לשאר העולם.
לעצם העניין, הממשלה מוסמכת לקבל החלטות, ולנהל משאים ומתנים, ולחתום, תחת עינו הפקוחה של בג"ץ...
ויש את האח הגדול באמריקה שאומר בכל רגע נתון: תחליטו מה שבא לכם, אבל אם לא מתאים לי אתם תבטלו. כך למשל, הממשלה מנעה אספקה לעזה והתקפלה אחר שמטוסי המטען האמריקאים עוכבו על מסלולי ההמראה .
כמובן שרוב העזאתים שונאים אותנו. אבל בכך אין להאשים אותם. זה מובן והגיוני, אני מרשה לאנשים לשנוא אותי.
כמובן שחלק נכבד עסק והיה קשור לטרור, אבל לא כל מי שעסק בטרור דינו מוות.
הנקודה היא, יש אכלוסייה שם , כמות עצומה של אזרחים שהמאבק בישראל הוא לא בראש מעיינהים, יש להם חיים וגם אם הם שונאים את ישראל לא מגיע להם למות.
אנחנו לא באים להילחם באוכלוסייה אזרחית. גם אם שונאים אותנו. בנוסף הבעיה היא שכאן החמאס לא מייצג את העם, לא דואג לו ולא מעניין אותו, זה קצת שונה מאוד מכל מלחמה נורמלית במדינה. כאן מדובר בטרוריסטים שמסתתרים בין אזרחים. האזרחים אולי שונאים אותך כולם וחלקם אף סייעו לטרור , אבל לא מגיע להם לסבול בצורה כזאת או למות.
לכן אנחנו משתדלים לפגוע בטרור ולא באזרחים. אם אין ברירה אז אין ברירה, אבל נעשה מאמץ. וכן, אם החלטנו בסיטואציה מסוימת לוותר על תקיפה לטובת חייהם של בלתי מעורבים , נרים את הראש בגאווה ונאמר "אנחנו מדינה שנלחמת במוסריות, אולי הראשונה אי פעם".
העובדה שמדינות אחרות תקפו בצורה כזאת או אחרת לא באמת מהווה טענה. המצב שונה (מהסיבות לעיל, החמאס לא גוף של האזרחים, ורוב האזרחים לא מעוניינים במלחמה , שוב, גם אם כן שונאים אותך) , וגם אם לא מדינות אחרות הם לא מודל לחיקוי, אני שמח שאנחנו מדינה מוסרית שמתחשבת באזרחי אויב ומפעילה שיקול דעת.
נ.ב. כמובן להרבה מאוד אזרחים מגיע עונש כזה או אחר על סיוע, וככל שהאדם מעורב ההתחשבות שלנו בו וערך החיים צריכים להיות פחותים. בכל זאת תינוקות וילדים כמובן לא אמורים להיות מואשמים בדבר, ויש עוד כמות נרחבת של אזרחים לא מעורבים.
תנסה את זה:
בגדול, בישראל ובמערב בכלל, מנסים לדמיין את הערבים כ"בסה"כ בני אדם כמונו, שרוצים להתפרנס ולהסתובב בחופשיות".
האמת היא שבכל בית בעזה - מצאו נשק, בד"כ בחדרי הילדים, שלא לדבר על זה שבל בית תלויה מפת ארץ ישראל כולה - בלי זכר לאף ישוב יהודי. כל גני הילדים ובתי הספר - הם פתחים של מנהרות טרור. עשרות אלפים צהלו ברחובות תוך כדי התעללות בחטופות, זקנים על קביים השתתפו בביזה ובכלל - הילדים שריחמנו עליהם בצוק איתן ובעופרת יצוקה - הם מחבלי הנוכבה של היום!
צריך לצאת מהראש של משטרה שמחפשת את הפושעים. במלחמה נלחמים באוייב עד כניעתו. מדינות הברית במלחמת העולם, לא נלחמו נגד 'המפלגה הנאצית' או נגד הגסטפו. הם נלחמו נגד גרמניה ובעלות בריתה - עד כניעתן. רק אחרי כניעה מוחלטת והנחת הנשק, יכולה להיות התייחסות שהענישה תלויה במידת האשמה.
כשאתם מדברים עם בנות רנדומליות אתם מסתכלים להן בעיניים?
ובנות איך אתן מרגישות מול זה? הייתן רוצות? זה מוזר לכן אם לא? מפריע לכם אם כן?
לי מרגיש לרוב אנטימי מדי להסתכל למשהי בעיניים סתם ככה
ואולי גם מהצד שלה חודרני
מצד שני זה גם מוזר, ולא מרגיש לי בריא אם לא...
אז מתעניין
הוא בוהה בנקודות אקראיות באוויר בזמן שהוא מדבר עם בנות.
והוא עושה את אותו הדבר גם כשהוא מדבר עם בנים.
לפחות במקרה שלו זה משתלם, אני מקבל קצבת נכות בגלל האוטיזם שלו...
אבל מה התירוץ שלך?
אני מגיע ממקום הפוך, יש משהו במבט לעיניים שחודר פנימה ומתוך הכבוד העמוק למי שמולי לא מרגיש בנוח להסתכל ככה סתם. הוא שייך לה.
בעיני יש בטענה שלך חוסר כבוד, אתה הופך מרחב עדין ועמוק לסתמי בטענות של חוסר כבוד.
אף אחת מההתנהגויות הקיצוניות לא טובה
לא להמנע מקשר עין, ולא לנעוץ מבט
זה גם מאוד תלוי סיטואציה
כשהמרצה שלי מסביר לי משהו אני יכולה להסתכל לו בעיניים גם חצי שעה
כי הוא מסביר ואני מקשיבה
מבט עמוק בעיניים זה אכן דבר אישי
כמו שאמרת יש הבדל בין קשר עין לצורך להבין אחד את השני, לבין מבט שהוא כאילו מעבר...
מבטים מהסוג הזה יגרמו לי להסיט מבט ולמבוכה מול אותו אדם
שיש הבדל בין קשר שברור שכן למבט בעיניים.
לא ככה?
בתנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער מעורבת, למדתי באוניברסיטה, כיום נמצא ביום יום בחברה מעורבת, ופועל
יוצא מאורח חיים כזה שאין הבדל בהתנהלות היומיומית מבחינת ניהול שיחות ודיבורים, מול גברים ומול נשים.
אני לא אוהבת להסתכל ישירות בעיניים של גבר
שהוא לא בעלי/ אבא שלי/ אח שלי
גם גיסים שלי אין לי בעיה
אבל גברים זרים אם יוצא לי להיפגש במבט זה כזה לשניה ומסיטה את המבט
שמישהו מדבר בלי להסתכל עלי
בכללי זה סוג של באג בתקשורת
ויש את ההקשר הדתי
(שאותי ספציפית קצת דוחה
רוב השכנים/ הגברים פה בשכונה לא מסתכלים עלי
מתעלמים
אבל אם הם דופקים בדלת וצריכים משהו
פתאום הם יכולים להסתכל וגם לבקש
חוץ משכן אחד נורמלי
שאומר בוקר טוב ומיישר מבט)
אני כמובן בכל שיח עם בנאדם מסתכלת ישירות בעיניים
זה מבחינתי הרבה מהשיחה
השיח הלא מילולי
היה מפריע אם שכן היה מסתכל לי כל בוקר בעיניים ואומר בוקר טוב
זה טוב לי שאין תקשורת ביני לבין השכנים הגברים מעבר לטכני
יש כאלו בלי קשר להלכה שנבוכים להסתכל במשך זמן בעיניים, לפעמים גם של בני אותו המין.
ניכר מהתגובות שזה מקתנה מאדם לאדם.
ההלכה היא כמובן דבר נפלא, אבל לענד - אין לי ספק שיש בה גם לא מעט קשיים ומורכבות שהנידון זה אחד מהם..
יש לו חלומות שלא הגשים כי השם לא מסכים, אבל עמוק בפנים פועם הגעגוע אליהם בלי להרפות?
יש פה עוד מישהו שמסתכל על האנשים שהכל מותר להם ואומר: גם אני רוצה אבל לא יכול. אבל בפנים לעולם לא השלמתי עם זה שאיני יכול?
שהכל מותר להם?
אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.
אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".
זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך... זה לא קורה אף פעם.
כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.
אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח
תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.
אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.
אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??
מי שלא גבר
זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.
נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,
וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)
שה' לא רוצה שתרגיש ככה.
אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.
התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.
התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.
מכירים.ות?
לפגוש אותה כמה פעמים
ולקרוא את הספרים שלה
וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד
מה הכוונה דלוקה?
זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.
ואני אוהבת את הספרים שלה.
אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...
היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..
כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.
מוזמנים לנסות.
איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..
הייתם נשמעים לי אדישים מידי.
ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?
במילים מתלהבות בדרך כלל
אישה חכמה מאוד
אני חולקת עליה בחלק מהדברים
אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת
לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.
ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...
היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..
כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."
נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים. את הסוף אנחנו יודעים...
חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.
אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.
אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...
אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅
זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?
שאפשר להגיע אליהם בקלות בתחב"צ באזור ירושלים..
ולא ליפתא🙈
זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים.
סטף
עין לימון
מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים
אם צריך עוד פרטים בשמחה
נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.
לק"י
אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.
(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).
קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.
אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.
עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.
שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.
טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.
אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.
אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.
האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).
אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.
הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.
יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.
אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים
כתבתי פה על זה כבר, אבל מסתבר שאתרוג לא גומר להפתיע לרעה!!!
מה אתם אומרים על זה שבאופן קבוע אחרי שאני לא משתמש כמה שעות במחשב, אני יכול לפתוח אותו ולהיכנס לאיזה ערוץ שאני רוצה ביוטיוב כולל פורנו???
ואני עוד במסלול הכי חסום!!!
כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.
לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.
פתית שלגמוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.
לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)
"הכל סיפור של פיקסלים" תמר.
ספר חובה לדעתי. במיוחד עבור נשים שתקועות במצב כזה,
ומבולבלות ממלכודת הדבש הזו. וכן עבור נערות בשידוכים.
ספר קשה מאוד, למרות שבראיון עם הסופרת, היא אומרת
שהרבה הרבה ריככה...
כל כך מצליחה להעביר את הנושא. ממש לתוך הלב.
מאוד ממליצה.
יש ראיון איתה באחת החוברות של "המקום".
זאת בקשה אלמנטרית מטרמפיסטים.
עדיין מתאושש מהנסיעה שהיתה לי עכשיו 🤢
שיש לו הפריבילגיה להתמודד עם הבעיה ופשוט לא להעלות טרמפיסטים.
ומה יעזור לך להתלונן כאן?
אנ בתור טרמפיסט חשוב לי מאוד לשמור על הגיינה ועל התנהגות נורמלית בתור אורח,
ואני גם מתעצבן על אחרים שגורמים לאנשים טובים לא לרצות להעלות טרמפים
(ואני מכיר כמה סיפורים..),
מבקש סליחה בשם כלל הטרמפיסטים למיניהם
תדלג הלאה, אתה יכול לסגור את האינטרנט גם.
מה התגובה המוזרה הזו? אתה כותב כאן בפורום מה אתה מצפה שאנשים יעשו?
ויקבל תשובה מכאלה שאכפת להם מזה,
מאשר שימשיך עם זה ולא ירצה להעלות טרמפים.
הוא יכול להתלונן קצת פה, זה חלק מהמטרות של הפורום
אבל הוא כן רוצה להעלות טרמפים ואני מבין אותו ומעריך אותו על זה.
ואני משתדל לתת לו פידבק על החסד ולא לנסות להניא אותו מזה.
בכל מקרה מותר להגיד מה שאתה רוצה, פשוט נראלי כדאי קצת יותר בנחת...
