נשים שכבר ארבעה חודשים נמצאות לבד עם הילדים כי הבעל מגויס. הן מנהלות לבד את הבית עם כל מה שזה אומר, מפזרות ואוספות את הילדים, וכו'..
בחורף הקושי נהיה גדול יותר, גם מבחינה טכנית קשה יותר, אבל גם והעיקר נפשית. החושך שיורד מוקדם, והקור שגורם לכך שכולם מסתגרים בבתים, וכך הן גם לא פוגשות שכנות וחברות..
רציתי לבקש מכן שתסתכלו סביבכן, ואם יש לכן חברה או שכנה מגויסת, תשלחו הודעת מה נשמע, תקפצו לתת חיבוק, מרק או מאפה חם גם יחממו את הלב.. העיקר שהן ירגישו שלא שכחו אותן, וחושבים עליהן.
הגבורה שלהן שקופה, ולא תמיד זוכרים להוקיר להם תודה, אבל ללא התפקוד המדהים שלהן, המלחמה לא היתה יכולה להתקיים.