אפרוק את ליבי אחר כך.

עדיין מתרגשת להכין שעורי בית... לפעמים אני צריכה ממש להזכיר לה שאוכלים לפני שעורי הבית...

בתחילת שנה ממש עשינו מזה חוויה, ישבנו כולנו לצבוע איתה את הררי הדפים שהמורה שלחה וזה היה ממש כיף! (הייתי אז בסוף הריון, היום עם תינוק על הידיים פחות זורם לי)

מה שכן- שעורי בית בקריאה אני לא ממש יושבת איתה, אין לי סבלנות. אז אני אומרת לה שתקרא את החוברת ותספר לי מה היה כתוב. ככה אני יודעת שהיא גם מבינה מה היא קראה...

מבינה אותך ממש שלא מצליחה להגיע לכל אחד... אוף. זה קשה! אצלי הבת שבכיתה א והבן שהתחיל השנה ת"ת מקבלים הכי הרבה יחס- בגלל השיעורים, והתניוק על הידיים. הילדה בת 3 והילדה בת 6 מחפשות תעסוקה ואין לי סבלנות...

עכשיו התחלתי עם הילדה לצייר לה בקווקווים והיא צריכה לעבור על זה, אבל זה קל לה מידי, אז אמרתי לה שהיא תצייר לי ואני אעבור. וזה מעולה. אבל אני מחפשת עוד תעסוקות.

וחיבוק לך! לכל דבר צריך זמן הסתגלות...

חיבוק גם לך על אתגרי ההגעה לכל אחד...

יש דברים שאני מצליחה לתת לגדולים תוך כדי שאני משגיחה על הקטנה, אבל זה מוגבל. נניח סיפור, בע"פ או מספר. לפעמים אפשר להצליח משחק קלפים. אבל יצירה נניח (שהבן שלי מאוד רוצה לפעמים) זה כבר יותר קשה... וגם לבת שלי חסרה ההרגשה שישבתי אך ורק *אתה* וכל הקשב אצלה.

מעלה הצעה חוץ מהקווקוים - אולי להדביק וואשי טייפ לפי ציור בקווים ישרים? לא זוכרת באיזה גיל עשיתי את זה לבת שלי. כנראה קטן יותר, אבל נראה לי כיפי גם לגיל 6.

הבעיה שפעם אחרונה היא סיימה את כל הגלילים והדביקה על הארונות והקירות...

אז אני צריכה לחשוב עוד לגבי זה

ונמצאת באזור. אם צריך לקרוא ולחתום אז יושבת לידו ומקשיבה . בכיתה ב' אחריות עוברת אליהם.

עם השיעורי בית...כל אות שעה ...

והיא קוראת מצוין כבר מזמן וכתבה לי מכתבים שלמים כבר לפני שנה

לדעתי זה פשוט משעמם אותה!

לא היה לי את זה עם שום ילד

ועכשיו בכיות על זה שאני דורשת שהיא תתקלח לבד..אוףףף!!

מאתגר!

מה היא אומרת לגבי שיעורי הבית? שמשעמם לה, באמת?

האמת היא שאנחנו עזבנו את עניין המקלחת בעצמה בינתיים... 🙈

להיות חולה זמן ממושך זה קשה בכל מקרה. מבאס להרגיש גם אשמה בנוסף... את בסדר גמור, הגוף שלך היה צריך מנוחה. כמה שבועות בלי ש"ב לא יעשו נזק לטווח ארוך לאף אחד...

באופן כללי לגבי ש"ב, פעם שמעתי מהרבנית דינה ראפ (ואימצתי לי) שדברים שהילדים צריכים לעשות עבור בית הספר לא צריכים להיות סיבה לעימותים בבית.

בבית אנחנו אחראים על מה שקורה בבית. אנחנו יכולים לעזור לילד עם הכנת שיעורי הבית אם הוא רוצה, אנחנו יכולים לעזור ולהזכיר אם הוא עוד לא מספיק אחראי לזכור בעצמו.

אבל אם הוא מתנגד - זה לא צריך לגרום לנו להתעמת מולו. זה תפקיד בית הספר - שילד שלא עשה שיעורים ירגיש שהוא משלם עם זה מחיר ויבין בעצמו שהוא רוצה לעשות.

(האמת ששמעתי אותה הרבה לפני שהיו לי ילדים בבית ספר, אז אני לא יודעת אם אני באמת מעבירה טוב את מה שהיא אמרה. בכל אופן זה מה שאני לקחתי ממה שהבנתי ממנה...).

למעשה אני באמת פועלת ככה. כמעט אף פעם לא התווכחתי עם הילדים על עשיית שיעורי בית. כשכן היה 'עימות' סביב הכנת ש"ב זה כשהבן שלי נזכר ב9 בלילה שהוא לא עשה שיעורים ולא היה מוכן ללכת לישון בלי שיעשה שיעורים.

אצלנו היה מספיק לילדים להבין שהאחריות עליהם, יחד עם חוסר הנעימות להגיע לכיתה בלי ש"ב, בשביל שהם יקחו אחריות (אני כן משתדלת להזכיר כי לפעמים שוכחים, אבל בגדול אחרי שהזכרתי זה כבר עליהם, ואני פה כדי לעזור אם צריך).

האמת שגם בהקשר של חולצות תלבושת אני פועלת ככה, ופה זה יוצא לכיוון השני (אני משחררת והבת שלי הולכת בלי). כי בבית הספר לא מספיק אוכפים את הדרישה לחולצות תלבושת. הבת שלי אומרת שכמעט כל הבנות בכיתה מגיעות בלי תלבושת ואף אחד לא מעיר להן.

אז בהתחלה ניסיתי כן להקפיד בכל זאת, כי אני לא אוהבת לזלזל בכללים, ולא אוהבת לחנך לזלזול בכללים.

בהמשך ניסיתי גם לפנות למנהל ולהגיד לו שהדרישה צריכה להיות ברורה יחד עם אכיפה, בשביל שאנחנו כהורים נשתף פעולה.

בסוף ראיתי שזה קשה מידי מול הבת שלי, ואם בית הספר לא באמת מצליח לעמוד בדרישות שלו מול התלמידים, לא נכון מבחינתי שזה יהפוך לעימות בבית. אז אני הרפיתי. אם בשלב מסויים יתחילו באמת להעיר למי שלא הולכת עם סמל, אז לבת שלי אולי זה יתחיל להיות חשוב...

אז אולי זה גם נכון לגבי הש"ב של הבת שלך.

אם לבת שלך לא אכפת להגיע לכיתה בלי ש"ב מוכנים, השינוי צריך להיות מצד המורה לדעתי, ולא מצידך (ואפשר לפנות אליה ולבקש עזרה בזה).

לא צריך לבקש שהיא תכעס בצורה מפחידה. בדרך כלל מספיק חוסר נעימות קטן שהמורה תשאל אם היא עשתה והיא תגיד שלא, או להיפך - מחמאות משמעותיות למי שכן עשתה ומקפידה על שיעורי בית, בשביל שהיא תבין שכדאי לה בפעם הבאה להכין...

כי אני לדוגמא סמכתי על אחד הילדים והסתפקתי בלשאול-להזכיר אם יש ש.ב ולאט לאט הוא ממש צבר פער גדול מאד ביחס לשאר הכיתה. במקצועות כמו מתמטיקה, זה ממש בעייתי כי הדברים נבנים אחד על גבי השני ואם ׳מתנתקים׳ לתקופה ממושכת מדי מהחומר, כבר לגמרי הולכים לאיבוד. מה שאגב אצלו גם הביא לכל מיני בעיות משמעת, כי הילד כבר התייאש מלהבין את מה שקורה בכיתה וגם כי תחושת חוסר המסוגלות שלו השפיעה לשלילה על דימוי העצמי שלו. עד שגילינו שמצבו ממש לא טוב גם ברמה הלימודית, היה מאד מאוחר. (הוא ילד חכם, אז בכלל לא דמיינו שהוא לא יצליח לעקוב אחרי החומר. אבל אם לא מתרגלים, עובדה שזה יכול לקרות…). בסוף ב״ה במאמצים גדולים עלינו שוב על הגל אבל זה היה ארוך מאד, מפרך ומורכב.

מצד שני רק אתמול בלילה אמרתי לבעלי שאולי אנחנו לוקחים יותר מדי אחריות על שיעורי הבית של הילדים. בקיצור, לא ברור לי אם יש נוסחה נכונה ואם כן מהי ואני גם בתהיות של הפותחת…

(אגב, יש לי ילד אחר שהרבה יותר אחראי מהבחינה הזאת. אז יד גם עניין של אופי בדבר  זה נראה לי)

חייבים להתאים שיטה החינוכית לילד בהתאם לנסיבות ולא ללכת על שיטה מסוימת עם ראש בקיר.

אפילו בחשבון , לכל סוג של משוואה פתרון משלה...

כשמרגישים לא טוב הכול נראה כמו הר בלתי עביר

שנית - בקשר לשיעורי הבית - זה ממש תלוי באופי של הילד.

הגדולה שלי הייתה בעצמה מזכירה לי שיש לה שיעורי בית. הגדול היה יושב בהפסקות ועושה את שיעורי הבית לבד. התאומים - לרוב הייתי צריכה להזכיר להם לעשות, לפעמים עשו בשמחה ולפעמים פחות. הילדה שבכיתה ג - כבר מזמן ויתרתי על שיעורי הבית שלה, אחרי שנתיים קשות של מאבקים . הילד שבכיתה א - אני צריכה להזכיר לו שיש שיעורי בית אבל ב"ה לרוב הוא עושה בשמחה.

בכל אופן, בכיתה א' לרוב צריך לעזור בשיעורי הבית (חוץ מאשר לילדים כדוגמת הבן הגדול שלי, שיש בו משהו מן המחוננות). אז אין דרך אחרת... בדרך כלל גם צריך להזכיר להם, כי הם עוד לא רגילים לשגרה של שיעורי בית. ומכאן - באמת כל ילד שונה. וכמו שאת רואה שאצלי היה את כל המגוון, אפשר להסיק מזה שזה לא תלוי באמא. אז קודם כול - אל תקחי את זה אישית...

שנית - במצבים כמו אמא חולה באמת יש מקום להרפות... (לי זה היה סביב היריונות ולידות) אולי אפשר לעדכן את המורה, כדי שתדע שאין פה הזנחה פושעת...

ושלישית - בשביל לעודד מוטיבציה לשיעורי בית בהחלט אפשר להבטיח "פרס" אחר כך. סיפור זה מצוין. אפילו משחק נחשק או יצירה מעניינת יכולים להיות פרס נהדר. לא צריך להיבהל מזה...

וזהו. מקווה שתחזרי לאיתנך במהרה, ושאז תוכלי להתחיל לשקם את ההריסות שהמחלה יצרה ❤️

ב"ה מתאוששת אט אט (כבר בריאה ב"ה לא מעט זמן אבל עדיין סוחבת עייפות וחולשה)

באמת עדכנתי את המורה בזמן שהייתי חולה.

תודה על מגוון הדוגמאות שנתת עוזר לשמוע

לא בדיוק אותו דבר אבל אני מבקשת מבעלי להזכיר לי שאחרי הצונמי של הלידות, הדברים לאט לאט חוזרים לעצמם. כי כאמת תוך כדי יש תחושה שזהו, הכל התפרק כמו שכתבת, ומשם כבר לא תהיה תקנה.

החיים עשויים גלים, וככל שמצליחים להפנים את זה יותר, נבהלים פחות מול גל לא סימפתי 🙂. זה נותן כוח להחזיק מעמד עד שהוא יעבור.

לגבי ש.ב, מוכר מאד כל מה שאת כותבת. בכיתה א׳ אני מרגישה שהאחריות היא בעיקר עלינו ההורים, אם כי יש אצלנו אחד בבית שרואה את האחים הגדולים שלו והרבה פעמים מוציא את השיעורים שלו בעצמו ומתחיל לעבוד עצמאית.

אבל זה שזה עלול להיות מוקד לחיכוך, התחמקות, זמן מתיש - זה ממש מוכר לי ולא רק בכיתה א׳ 😕. וגם אצלנו הרבה פעמים אחרי שהם עשו, הם אומרים שתכלס לא היה נורא ואפילו היה כיף…😅

בכללי אני הגעתי לאותה המסקנה כמוך - שככל שזה מעוגן יותר בשגרת היום-יום (כשאמא בריאה וכו׳), כך יותר קל עם זה. וכשיש תקופה שזה פחות מתאפשר, מחכים שזה שוב יהיה אפשרי ובונים מחדש את השגרה בזאת, לאט לאט…

ותינוק/ת בבית זה ממש דבר שמסבך את האפשרות להיות 1*1 עם הילדים… מבינה מאד את מה שאת מתארת… אני אוהבת להתפלל גם על דברים כאלה… שלמרות שיש יצור מתוק שדורש את כל תשומת הלב שלנו, עדיין נצליח איכשהו, בדרך נס, להגיע לאחים שלו… תפילות זה דבר מסוגל 😅🙏🏻

תודה על כל מה שכתבת

ובעניין התפילות - לגמרי! תודה על התזכורת

מעבר לזה זו הופכת להיות האחריות שלהם, כולל התמודדות עם ההשלכות של זה מול המורה.

כמובן שאם מישהו מבקש ממני עזרה הוא יקבל (כמה שאני יודעת, כי בחשבון של כיתה ג' אני כבר ממש על הפנים) אבל מעבר לזה, אני מזכירה, מעודדת, מורידה מהם את נטל עבודות הבית וכולנו עושים את שיעורי הבית בשמחה ובכיף בסלון בזמן שאני עם הקטנים או מבשלת. 

אלה שמעליו לא היו צריכים תזכורות והיו עושים לבד, אצלו כל יום תכנונים וסיפורים שישב לעשות.

אם היא יודעת את החומר אין לך מה לדאוג, העבודה בכיתה א סיזיפית מאוד ומשעממת.

אפשר לדלג חלק מהימים וביום שמחליטים שעושים לעשות את מה שדילגתם

הבת שלי בעיקר צריכה שידחפו אותה להתחיל כי יש אלף ואחד עיסוקים אחרים מעניינים יותר

אז יש אינטרס לסיים..

בשלב שיש קטנים אני קונה שפע חוברות עבודה לילדי גן והם עובדים בחוברות שלהם תוך כדי שהגדול יותר מכין שיעורים...

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי